מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

טייס- סופר- הסטוריון

חמוי אלי - אליהו 1960
אירוסין לקרול מאי 1969
סיפור חייו של חמוי אלי - אליהו

 
חמוי אלי – אליהו

שם האב: ניסים

שם האם: רינה לבית פיצ'וטו- פיג'וטו

נשוי לקרול

זיכרונות מבית הוריי

מחאלב לפלשתינה- את הידוע לי על משפחת סבי, שהתגוררה בחאלב, שמעתי מהוריי.

סבי בנימין היה בעל רכוש ומעמד, הוא זכה להערכה ולכבוד מתושבי העיר, יהודים וערבים כאחד. בבעלותו הייתה חנות גדולה לכלי בית וכרכרה שננהגה בידי עגלון שכיר. כמחווה למעמדה כונתה סבתי בפי כל "סִניורה" [איטלקית: גברת –signoraזוהי מילת פנייה ותואר של כבוד שמוסיפים לפני שמה של אישה נשואה.

על אף הממון הרב שהיה ברשותם של סבי וסבתי, היו הוריי ניסים ורינה, נחושים בדעתם לעזוב את כור מחצבתם ולעלות לפלשתינה, גם אם בחוסר כל ותוך לקיחת סיכון.

הוריי היו ציונים ועלו ארצה בעלייה בלתי לגאלית עם שני בניהם הפעוטים?האחד, הוא אני?אליהו, בנם בכורם בן השנתיים, והשני, הוא אחי הצעיר ממני?בנימין.

הוברחנו בסלי צד מקש קלוע שנקשרו לחמור, אמי ישבה על גב הבהמה ואבי הלך ברגל לפנינו ומשך בחבל שנקשר לצווארה. כל זה לא היה מסתייע, ללא עזרתו של ערבי מקומי שקיבל תשלום על שירותי הדרך שנתן לנו. במשך היום הסתתרנו בין הסלעים והצמחייה, ובלילות נדדנו בדרך לא דרך. כך "הברחנו" את הגבול והגענו לפאתי כפר גלעדי.

כבר ביום המחרת הסיעו אותנו במשאית שהובילה תוצרת חקלאית לשכונת התקווה בדרום תל-אביב.

מפאת גילי הצעיר באותם ימים איני זוכר את תלאות הדרך, אך הוריי סיפרו לי על כך.

ילדותי

בין מלחמה לשגרה- ביתנו הראשון היה בשכונת התקווה, כשהבית הוצף במי גשמים נאלצו הוריי לחפש מקום מגורים אחר. הייתי כבן חמש כשעברנו לגור בבית ערבי נטוש בשכונת חאסן בק הסמוכה לים, והיה זה בימי מלחמת העצמאות.זכור לי שבמרומי המסגד ניצבו שניצלפים וירו בכל יהודי שעבר ברחוב, היו אלה רגעי אימה שחלפו לאחר שהשניים חוסלו בידי כוחותינו. דם התערבב בדם והמדרגות שהובילו אל המסגד נצבעו באדום.

כשהחיים בשכונת חאסן בק חזרו למסלולם נהגתי ללכת עם אחי לשפת הים, ובידינו חכה מאולתרת ודלי, לקראת ערב שבנו הביתה עם שלל הים הישר לידיה המיומנות של אמי שטרחה על ניקיונם של הדגים טרם הבישול והצלייה.

אבי עבד קשה בעבודה פיזית כפועל בניין, עיקר עיסוקה של אמי היה בטיפול בבית ובדאגה לילדיה, המשפחה התרחבה עם לידת אחיותי: שרה, אסתר, מזל, ובהפרש של 18 שנים ממועד הולדתי נולדה בת הזקונים, אחותי שושנה.

אך נוסף על מטלות אלה, נאלצה אמי לערוך ביקורים תכופים בבית הספר וזאת מפני שאחי בנימין נהג להתפרע בכיתה. לעומתו הייתי אני תלמיד טוב וממושמע ועזרתי לאחיותי בהכנת שיעורי הבית.

למדתי בבית הספר העממי "איילון" וממסגרת זו זכור לי לטובה אחד המורים, המורה הדדי, איש יקר שהשקיע בתלמידיו דעת וזמן לחזרות ולשינון, כדי שיקבלו מלגה להמשך לימודיהם.

לאחר מספר שנים עזבנו את חאסן בק ועברנו לגור בדירה בדרך השלום, ובתום יום הלימודים בבית הספר המשכנו את לימודינו בבית הכנסת, "כותב", שם היינו נתונים למרותם של מורים קשוחים שלא בחלו גם בהלקאה עם מקל על כפות רגלינו. רק לקראת הערב יכולתי לשחק עם חברי בגוגואים ולעתים שמרתי על אחיותי כשהוריי היו עסוקים בענייניהם.

נעורי

הווי ומסורת- ביתנו התנהל באופן מסורתי, אבי הקפיד לקחת אותי לבית הכנסת ולקראת החגים קנה לעצמו ולי, בנו בכורו מושבים לתפילה. אהבתי את ההווי שנוצר בקרב המתפללים ונהניתי להאזין לנעימות התפילות המושמעות מפי המתפללים. אחד התענוגות הגדולים הזכורים לי, היה בעת שובנו הביתה אל השולחן הערוך ומטעמי התבשילים שהכינה אמי.

בנעורי הצטרפתי לתנועת הצופים ובשלב מסוים עברתי לתנועת הנוער העובד והלומד. בשתי התנועות הללו הייתי פעיל. בהיותי כבן 15 לא יכלו הוריי לשאת בהוצאות לימודי וזאת למרות המלגה שקיבלתי.

כדי שאמשיך ללמוד למרות המצב הכלכלי הקשה, נשלחתי לקיבוץ ואחר כך עברתי ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, הייתה זו מסגרת מאתגרת במתכונת צבאית לפני הגיוס לצה"ל.

הגיוס לצה"ל- שירתי בין השנים 1963-1961 בחיל האוויר. ניסיתי להתקבל לקורס טיס, אך לא צלחתי את המבדקים בשל סעיף משקל. במהלך שירותי הייתי מכונאי מטוסי סילון ועברתי מספר קורסים מקצועיים, בהמשך נקראתי למילואים והשתתפתי במלחמות ישראל לאורך השנים.

טירונות חיל האויר 1961

לאחר השחרור- בתום שירותי הצבאי חיפשתי את מקומי ואת דרכי. נסעתי למספר שנים לארצות הברית, משם הצפנתי לקנדה. בעת שהותי שם עברתי קורס טיס פרטי.

נישואים והקמת משפחה

המפגש ששינה את חיי- בטורונטו פגשתי את קרול, היה זה באולם החלקה על גלגיליות. הבחורה המסכנה התהפכה ונפלה על הראש ובמעמד זה נקשרה נפשי בנפשה. נישאנו ב-31 באוגוסט בשנת 1969. לאחר הנישואים החלטנו שמקומנו בישראל ועשינו "עלייה" היו ברשותנו עשרת אלפים דולר שהספיקו לרכישת דירה בגבעתיים, מכונית וציוד לבית.

כעבור עשרה ימי התאקלמות חפוזים כבר עבדנו, קרול התקבלה לעבודה במוטורולה ואני עבדתי באל על ובתעשייה האווירית והתמחיתי בתחום הידראוליקה כטכנאי ניסוי.

בראשית ימי בתעשייה האווירית, נולד בננו הבכור ניסן (1972), באותם ימים השתכרתי באופן בלתי מספק ושאפתי לשפר את מצבנו הכלכלי. כך גמלה בלבי ההחלטה לחזור לארצות הברית ולקנדה ולפתוח עסק כדי להתפרנס בכבוד. הייתה זו החלטה לא פשוטה, מכיוון שהשארתי בארץ את בני הקטן ואת רעייתי ההרה. עשיתי עסקים בשותפות עם אחי בנימין, עבדנו קשה וראינו ברכה בעמלנו.

קרול הצטרפה אלי עם בננו. התגוררנו בטורונטו וכעבור כשנה (1973) נולד מיכאל, הוא וניסן גדלו כתאומים לכל דבר. כיום, ניסן הוא עורך דין בהכשרתו ומיכאל בעל תואר בכימיה.

מקץ שנתיים שבנו ארצה וכבר הייתי תעשיין ובעליו של מטוס פרטי.

שתי בנותינו נולדו בארץ, רינת (1977), היא בעלת תואר ראשון בחינוך ותיאטרון, ושירה (1984), למדה מדעי החברה.

כשילדינו גדלו התפנתה קרול לחפש לעצמה תעסוקה והחלה לעבוד כסייעת בבית ספר לילדים מוגבלים. המעבר לרמת-גן התרחש לפני יותר מ-25 שנים, תחילה גרנו ברחוב ברנשטיין מול הפארק הלאומי, ומפעם לפעם טיילנו בפארק ובילינו על המדשאות ובין השבילים עם ילדינו, לימים עברנו לביתנו הנוכחי.

פנאי ותחביבים- נוסף על אהבתי לטייס, שחייה, קריאה ולימודים, התחלתי לכתוב ספר בזמן שהתחילה פרשת קצב. פרשה זו שהיוותה כתם על מוסד הנשיאות בארץ, היוותה לגבי מניע ומאיץ לעסוק במלאכת הכתיבה ואני מעיד על עצמי כי נהניתי בעת הכתיבה מהבחינה הרוחנית, אך בשל החשש מתביעת דיבה עשיתי בספרי שינויים רבים ועדיין לא הוצאתי אותו לאור.

בזכות המורשת

המסע אל עברי- בגיל 60 יצאתי לגמלאות ונרשמתי ללימודי תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת בר אילן, למעשה למדתי יהדות והתמקדתי בהיסטוריה של יהדות סוריה ארץ אבותי. לתפיסתי, מורשתו ועברו של האדם חשובים מאוד להבנת נפתולי ההיסטוריה ובמיוחד כשמדובר בבני העם היהודי. כך למדתי דברים חדשים על אודותבני משפחת פיצ'וטו-פיג'וטו?משפחתה של אמי רינה, שהיו בעלי עסקים בחאלב ומוצאם מאיטליה, ובמשך 100 שניםשימשו כקונסולים למדינות שונות בהן, פרוסיה, רוסיה וגם ארצות הברית.

עד סוף המאה ה- 15, בתקופה שלפני גירוש ספרד, הייתה קהילת היהודים בעיר חאלב ובשמה המקראי, "ארם צובה" מורכבת מ"מוסתערבים" בלבד?יהודים בני המקום, אבל בתחילת המאה ה- 16, לאחר גירוש ספרד, הגיעו לחאלב יהודים רבים מן המגורשים.

בסוף המאה ה- 17 ובמהלך המאה ה- 18 חיו בחאלב גם מהגרים יהודים שהגיעו לעיר מארצות מערב אירופה?צרפת ואנגליה, אוסטריה, איטליה ומהולנד. גם אלה היו יהודים שאבות אבותיהם גורשו מספרד. והםנקראו בפי אנשי הקהילה "פרנקוס". אחדים מן ה"פרנקוס" שימשו כקונסולים של מדינותיהם בחאלב. המפורסם שבהם הוא רפאל דה-פיג'וטו, קונסול אוסטריה בחאלב.

ה"פרנקוס" היו ברובם סוחרים מצליחים, אמידים ומשכילים שתרמו מכספם למוסדות החינוך, התרבות והצדקה של הקהילה, ובכך סייעו לשגשוגה. ברבות השנים גרמו פערים כלכליים והבדלים תרבותיים למתחים בין ה"פרנקוס" ל"מוסתערבים". המתחים בין שתי העדות רוככו בהדרגה על-ידי נישואים משותפים, ובסוף המאה ה- 18 ותחילת המאה ה- 19 נטמעו הקהילות זו בזו.

הדברים החשובים באמת

משפחתי- בכל השנים שמרתי על קשר חם עם הוריי שהתגוררו בדרך השלום ליד קולנוע שביט, חגגנו את החגים והשמחות המשפחתיות יחד בחוג המשפחה הרחב וגם היום לאחר מותם, אנו משמרים מנהגים אלה ומקפידים על מפגשים משפחתיים.

בינתיים אנו חובקים שבעה נכדים, כן ירבו.

בין האירועים המיוחדים שהשפיעו על חיי אני יכול לציין את מות הוריי וחסרונם בחיי, אירוע נוסף בעל משמעות מרחיקת לכת התרחש בצעירותי עםנישואי לקרול הקנדית, ובעקבות כך, השתנו חיי מקצה לקצה. לאחר שעלינו ארצה התייסרתי על הניתוק שגרמתי לאשתי ממשפחתה ומארצה ורציתי לפצותה.

החיים בארץ ישראל- כאמור, קרול הצטרפה אל חיי בארץ, ולאחר מכן חיינו שוב בטורונטו במשך שנתיים. אף שעשיתי חייל בעסקים, ההצלחה לא סנוורה את עינינו. שנינו הגענו למסקנה שעדיף לנו ולילדינו לחיות במדינת ישראל, כי החיים ללא מורא מפני גירוש, כמו גירוש ספרד, או גזירות כפי שחוו בני עמנו על בשרם לאורך הדורות, ויתרה מכך, ללא איום בהשמדה כפי שנעשה על-ידי גרמניה הנאצית בשעתו, יתאפשרו רק במדינת ישראל.

לפי תפיסתי, יהדות היא לאום ועלינו למצוא דרך לגשר בין הדתיים החרדיים לבין החילוניים ולהימנע משנאת אחים, עלינו לזכור כי חורבן הבית נגרם עקב שנאת חינם.

את הסיפור ניתן לקרוא גם בפורטל עיריית רמת גן

בקיבוץ מצובה-

מילון

סִניורה
זוהי מילת פנייה ותואר של כבוד שמוסיפים לפני שמה של אישה נשואה

ציטוטים

”על כל היהודים לחיות במדינת ישראל, זו ארצנו וכאן מקומנו“