מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חתונה בסמרקנד

אנחנו עם ראם בודה, מנחה התכנית
הוריי בצעירותם ברכבת מסמרקנד לפולין בסוף המלחמה
המפגש בסמרקנד החתונה והעלייה ארצה

בחרתי לספר את סיפור חייהם של הוריי, מרגוט ושלום זישה שינדלר, סבא רבא וסבתא רבתא של ראם נכדי היקר.

אמי, מרגוט, נולדה בברלין בשנת 1921 להורים אנה חנה – מינדל (לבית שפרלינג) ויואכים יחיאל שכטר. היו לה שתי אחיות: לילי הבכורה וגרדה בת הזקונים.

סבי יואכים יחיאל שכטר נולד בבוצ'ץ בפולין. הוריו הגרו לגרמניה ובצעירותו למד באקדמיה בברלין, התגייס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, נפצע ואף קיבל את "אות הברזל "כחייל מצטיין. סבי היה איש ספר, ידע שש שפות ועזר לאנשי הממשל לכתוב ולתרגם נאומים. הוא האמין כי לא יאונה לו כל רע שהרי שירת את ארצו נאמנה, אך כל זה לא עזר לו כשעלה היטלר לשלטון.

רוב משפחתו, לעומת זאת, החליטה לעזוב את גרמניה מבעוד מועד בשנים 1928-1934 ולעלות  לישראל. הוריו עלו עוד קודם לכן בשנת 1925 כדי למות ולהיקבר בארץ ישראל. הם קבורים בהר הזיתים.

סבתי אנה חנה לבית שפרלינג

סבתי אנה חנה לבית שפרלינג, הייתה ילידת פולין. היא התייתמה בצעירותה וגרה עם שני אחיה בארה"ב, אח נוסף נשאר בפולין. היא הייתה אמורה לעלות על אניית הפאר טיטניק שטבעה בשנת 1912  בדרכה לאירופה, אך למזלה חלתה ודחתה את הנסיעה. מאוחר יותר הגיעה לביקור בגרמניה ושם הכירה את סבי, הם התחתנו והתגוררו בברלין.

לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, הורע מאוד מצבם של היהודים. הוטלו עליהם הגבלות חמורות. 2 חנויות הכל-בו שהיו לסבי וסבתי נלקחו ע"י הנאצים ללא פיצוי, גם כסף שהיה בבנק הולאם.

בליל ה – 9/11/1938 עשו הנאצים פוגרום ביהודי גרמניה. למעלה מ – 30,000 יהודים נעצרו. בתי כנסת ומוסדות הקהילה היהודית נהרסו וכ – 7500 חנויות של יהודים נשדדו וחלונותיהן נופצו. הנאצים אף נכנסו לדירות היהודים וזרקו מהחלונות מכל הבא ליד. גם לביתה של אמי נכנסו הנאצים באותו הלילה.

אמי ואחיותיה לא היו בבית באותו הלילה. אחת השכנות, שבעלה היה במשטרה, ידעה שמשהו רע עומד לקרות ובקשה מסבתי שתאפשר לבנות להישאר אצלה בלילה. סבתי התנגדה בתחילה כי לא הבינה את ההתעקשות של השכנה ואף חששה, אך לבסוף התרצתה. סבי נלקח למעצר ורכוש רב הושמד בבית ונזרק מהחלונות. אמי נותרה עם זוג נעליים אחד כשנעל ימין לא תואמת לשמאל – דגם וצבע שונים.

לילה זה כונה בשם "ליל הבדולח kristallnacht" בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל, החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים לעבור משטחי גרמניה הנאצית לבריטניה (אנגליה). העברתם של הילדים לאנגליה החלה בתאריך 12/1938 וכונתה "קינדר טרנספורט". לילי, אחותה הבכורה של אמי, הצליחה לעלות על רכבת הילדים האחרונה שיצאה מברלין ללונדון וכך נצלו חייה.

לאחר ליל הבדולח ניסתה המשפחה להגר מגרמניה, אך ללא הצלחה. סבתי הייתה אומנם אזרחית ארה"ב אך האמריקאים אשרו רק לה לשוב לארה"ב והיא בחרה להישאר עם בעלה וילדיה. גם היתרי הכניסה -סרטיפיקטים לישראל בוששו להגיע. בצר להם נסעו ללובטשוב שבפולין לאחי סבתי, מרדכי שפרלינג.

למזלם, ע"פ הסכם ריבנטרופ – מולוטוב, פלשו הרוסים ללובטשוב בתאריך 9/1939 ולא הגרמנים. מאוחר יותר, בתאריך 6/1941 ,כשהגרמנים הפרו את ההסכם ופלשו לרוסיה ולשטחים שבבעלותה בפולין, לקחו הרוסים בשבי את מי שהייתה לו אזרחות גרמנית ושלחו אותו לסיביר.

סבתי אנה חנה ואמי מרגוט נשלחו לסיביר.

גרדה, האחות הצעירה, חלתה בשפעת בזמן הגירוש, לכן הושארה ע"י הרוסים עם הדודים בלובטשוב אך נספתה איתם. סבי, יואכים יחיאל לא היה בבית בזמן הגירוש, עקבותיו אבדו וההנחה שנספה.

בסיביר, סבתי ואמי עבדו ביערות ולפעמים בקור עז של מינוס 40 מעלות. הן חטבו עצים ואספו את השרף מהעצים. בסיביר היה רעב גדול, גם השומר עליהם ומשפחתו חיו בתנאים קשים. סבתי שהייתה אשת עסקים ואישה חכמה, שכנעה את האחראי על הקולחוז לקנות זרעים של תפוחי אדמה, סלק וכרוב ולימדה אותם לשתול הזרעים ולגדל ירקות.

לאחר הסכם שיקורסקי – מאיסקי, סטלין שחרר שבויי מלחמה פולנים וביניהם גם את סבתי ואמי. כמו רוב היהודים ששוחררו מסיביר הקרה הם חפשו מקום חם לגור בו והגיעו לסמרקנד שבאוזבקיסטן.

סבתי נפטרה שם ממחלת טיפוס ואמי נותרה לבדה בארץ זרה, ללא שפה ועם מסמכי זיהוי גרמניים. היא אף חששה לעמוד בתור לחלוקת לחם שהמדינה חילקה לפליטים, כי היה עליה להציג תעודה מזהה. אמי ניצלה בזכות הידע שלה בתפירה. היא עבדה בבתי יהודים בתיקון בגדים תמורת אוכל. לימים נשארה לגור אצל משפחת אלייאסוב ועזרה בעבודות הבית ובגידול הילדים. שם אף התחתנה עם אבי. אגב, משהחלה העלייה של יהדות רוסיה בשנות התשעים, התחדש הקשר עם המשפחה שחלקה הגדול עלה ארצה.

אבי שלום זישה (וייאליצ'קה)

אבי, שלום זישה (וייאליצ'קה), נולד בשנת 1920 ברז'פיניק  בגליציה שבפולין, להוריו יוסף ופרידה (לבית קופיטו) שינדלר. היו לו שתי אחיות: אדלה ורחל ואח אחד – פנחס. עם הפלישה של הגרמנים לפולין, בתאריך 1/9/1939 עזב אבי את הישיבה שבה למד ושב הביתה. הוא ביקש לברוח עם  המשפחה לאזור הנשלט ע"י הרוסים אך אביו סירב. אבי ואחיו אולצו לעבוד בתיקון הכבישים שבעיירה.

יום אחד, נעצר לידו אופנוע והחייל הגרמני שאל אותו באם הוא יהודי, אבי ענה שכן והגרמני הפליא בו את מכותיו. בתום יום העבודה, חזר אבי נפוח מהמכות והודיע לאביו שהוא לא נשאר פה. שוב ניסה לשכנע את המשפחה להצטרף אליו, אך ללא הואיל. רק בן דוד אחד הצטרף אליו והם היחידים שניצלו.

ההורים שוכנעו לתת לו לברוח ואף ציידו אותו ב – 400 דולר שנתפרו והוסתרו בבגדיו. כדי להגיע לאזור הרוסי, היה עליהם לחצות את הנהר סן. הם הגיעו לעיירה קרובה לסן. ראש הקהילה ארגן להם מבריח. כל אחד הפקיד בידי ראש הקהילה 100 דולר והמבריח היה מקבל הכסף לאחר שהיה מעבירם וחוזר עם פתק מהם שבו היה רשום "הכל בסדר" בשלוש שפות-פולנית,יידיש ועברית.

המבריח עבד עם משטרת הגבולות הפולנית, הם עצרו את אבי ויתר הפליטים. דרשו שיכתבו את הפתק המפורסם כדי שהמבריח יוכל לקבל הכסף מראש הקהילה. אחד מהם התחכם ושינה הכיתוב כדי שראש הקהילה יבין שמשהו לא בסדר ואז המבריח חזר ודרש שיסגירו את מי שכתב בשינוי. מובן שלא הסגירוהו, התנצלו ואמרו שהייתה כנראה טעות וכתבו שוב הפתקים כנדרש. הפולנים אף לקחו את כספם ורק את כספו של אבי לא מצאו, הוא הוחבא היטב בבגדים.

בסופו של דבר המבריח העבירם את נהר הסן.

הם נתפסו בידי הרוסים והוכנסו לבית סוהר ואחרי כחודשיים הועברו לעיר למברג-לבוב ושם נשפטו ל 3 שנים והועברו למחנות עבודה בסיביר. במחנה היו כ – 5000 אסירים, רובם יהודים ופולנים מפולין.

אבי עבד ביער, הוא העמיס את בולי העצים שחטבו על העגלה הרתומה לסוס, והעבירם למקום האיסוף וחוזר חלילה. הם יצאו בשש בבוקר וחזרו בשש בערב וקבלו 400 גרם לחם ומרק דלוח. כך עבד כחצי שנה.

ערב אחד, לאחר בדיקת נוכחות, שאל ראש הקבוצה: מי פה חייט? מיד הרים אבי את ידו. אמנם הוא לא הייה חייט מדופלם, אבל ידע לתפור קצת במכונת תפירה. כשאחותו למדה לתפור על מכונת התפירה שבבית, למד איתה מתוך סקרנות. אליו הצטרף גם חייט מדופלם מוורשה.

במתפרה היו שתי מכונות. הוטל על כל אחד לתפור 70 זוגות כפפות לידיים עד השעה 4 לפנות בוקר. אבי תפס את העניין מהר וסיים את כל הזוגות לפני הזמן. החייט הוותיק היה מבוגר יותר ולא הצליח לסיים בזמן. כך אבי נשאר במתפרה ונהנה מהחום ששרר בה.

רוב העבודה הייתה לתקן את בגדי האסירים שחזרו מהעבודה בחוץ ולכן במתפרה עבדו בלילות וישנו ביום. אבי היה מאוד חרוץ והתחבב על מנהל העבודה. לאחר כחודש ימים בקש ממנו להחזיר את החייט הוותיק למתפרה בטענה שיוכל לתפור בגדים חדשים ויפים. לשמחת אבי הוחזר החייט ושניהם עבדו יחד.

אבי השתחרר מהמחנה כעבור שנתיים וכמו כולם חיפש מקום חם והגיע לסמרקנד שהייתה מוצפת בפליטים. למזלו קבל עבודה כסבל במחסני מזון שקבלו אורז ותבואה מהקולחוזים ושלחו אותם לערים. כל שק שקל כ 80 ק"ג. שם עבד עד לסיום המלחמה. אבי היה בעל יוזמה ותושייה וכך שרד.

משנסתיימה מלחמת העולם השנייה, הורשו הנתינים הזרים לעזוב את סמרקנד. כל היהודים רצו לחזור לארצות מולדתם בתקווה למצוא שרידי משפחה. אמי, מרגוט, פחדה לגשת ללשכת הרישום עם מסמכי הזיהוי הגרמניים שלה, שמא יאסרו עליה לעזוב את סמרקנד ואף יאשימו אותה בבגידה בשל היותה גרמנייה. היא עמדה קרוב לתור אך חששה לגשת.

אבי, שלום זישה שעזר ברישומים, ניגש אליה והזהיר אותה שבקרוב תיסגר ההרשמה והיא תישאר תקועה בסמרקנד. הוא הציע לה להביא לו את המסמכים שלה ולבוא שוב למחרת בבוקר. "יהיה בסדר!"  הבטיח.

מיותר לציין שאמי לא ישנה כלל באותו לילה. היא הכירה את אבי הכירות שטחית בלבד וחששה שהרי נשארה עכשיו ללא מסמכי זיהוי בכלל. הבוקר הגיע ועמו מסמכי זיהוי חדשים עם פרטים שונים: במקום עיר הלידה "ברלין" נכתב "בנדין" (עיר בפולין), במקום ארץ המוצא "גרמניה" – נכתב "פולניה".

כך קבלה היתר יציאה.

היא לא ידעה כיצד להודות לאבי ובמה תשלם לו אך הוא ביקש רק ללוותה הביתה והשאר היסטוריה!!

הוריי, מרגוט ושלום זישה שינדלר

הם התחתנו בתאריך 3.4.1946 , בחתונה בוכרית בסמרקנד, אצל משפחת אלייאסוב ששם התגוררה. הרב שחיתן אותם היה אח"כ רב בית כנסת ישורון בת"א ששם התפללנו. הורי חזרו לפולין בתקווה למצוא בחיים בני משפחה אך התבדו. משפחתו של אבי נרצחה ביער, עם כל יהודי העיירה, בכ"ח אב תש"ב. רק 8 שרדו.

בתאריך 3/1950 עלו הורי ארצה והתגוררו כשנה באוהל ב"מחנה -ישראל" שליד נתב"ג. ההתחלה הייתה קשה. אמנם הייתה להם אפשרות לנסוע לארה"ב לקרובי משפחתה של אמי, אך הם רצו לעלות רק לישראל –  למדינת היהודים –  זה הבית שלנו!!

בדרכון הישראלי הראשון של אמי היא בקשה שיציינו במפורש שהדרכון לא תקף לגרמניה. היא אמרה שכף רגלה לא תדרוך יותר על ההאדמה המקוללת הזאת.

אבי התגייס לצבא לחיל רגלים, שירת במבצע סיני בשנת 1956,בחטיבה 9 של אברהם יפה. הוא היה מאוד גאה להגן על המולדת. הורי הקימו ב"ה משפחה בישראל. היינו שתי בנות, אני ואחותי שושי ז"ל, גרנו בת"א. לימים התחתנתי עם בעלי יהושע בודה ויחד הקמנו משפחה יפה ומאושרת.

זה בעצם הניצחון הגדול של הורי ושל דור השואה.

שלושה דורות: הוריי, אני ובני יוסי (אבא של ראם המתעד)

הזוית האישית

שולה בודה: בחרתי לספר את סיפור חייהם של הורי, סבא רבא וסבתא רבתא של ראם נכדי היקר.

מילון

ליל הבדולח
זהו לילה שבו פרצו הנאצים לבתי היהודים ושברו ובזזו רכוש הוא נקרא כך בעקבות מרב הזכוכיות שנפלו על פני הקרקע

סמרקנד
סמרקנד (באוזבקית: Samarqand, בפרסית: سمرقند, ברוסית: Самарканд) היא העיר השנייה בגודלה באוזבקיסטן. בעיר התגוררו 483,600 תושבים בשנת 2012, מרביתם אוזבקים. העיר הייתה בעבר בירת האימפריה הטימורית וגם בירתה של הרפובליקה של אוזבקיסטן במסגרת ברית המועצות.

ציטוטים

”הכל בידי ה'.“

”אבי היה בעל יוזמה ותושייה וכך שרד“