מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חסיה האחות הראשונה שטיפלה באהבה ונתנה בשמחה

חסיה עם הודיה וחיה מתנה
חסיה ובעלה חיים זל
סיפור של צמיחה אישית תוך נתינה וסיוע לאחר

הוריה של חסיה, פרידה בלייוייס ואריה מרגלית עלו לישראל בשנת 1929 ונישאו. חסיה בתם הבכורה נולדה בישראל ב-21 באוקטובר 1931, בבית החולים "דנצינגר" בתל אביב.

הרופא המיילד שהיה חבר המשפחה הציע להורים  לקרוא לה חסיה.  הוריה אהבו את השם וקראו לה חסיה.

חסיה  גדלה בפתח תקווה עם הוריה ואחותה נחמה, אותה מאוד אהבה והיה בניהן קשר חזק.

למעלה מימין, הוריה פרידה ואריה מרגלית למטה מימין, חסיה בת שנה, עם הוריה ומצד שמאל חסיה

היא זוכרת במיוחד את סבא שלה שהיה חזן  בבית הכנסת, והכין ילדים לבר מצווה, ובנוסף היה אדם ציוני מאוד, שהאמין "יהודי מקומו בארץ ישראל", וכתב לעיתון ציוני באירופה. הוא הקים מקהלה ולקח את חסיה לגן שנקרא "בית יעקב".

לאחר מכן למדה בבית הספר בית חינוך לילדי עובדים, מיסודה של תנועת העבודה, ומאוחר יותר הוסב שמו לביה"ס ע"ש משה הס בפתח תקווה.

כילדה חסיה אהבה לצייר ולנגן בחליל.

שוקו בארוחת עשר. חסיה בכיתה ד, בשולחן השני מקדימה.

בסוף לימודיה ביסודי  עברה  חסיה לבית הילדים של משפחת ירמיאס בנהריה, שם עזרה לטפל בילדים.

חסיה בבית הילדים של חנה ירמיאס בנהריה. חסיה למעלה משמאל.

חסיה זוכרת כיצד סייעה למעפילים שהגיעו באוניות לחוף בנהריה במבצעי ההעפלה.

חסיה  מספרת: "כאשר אניית המעפילים הנקראת "האומות המאוחדות" הגיעה לחוף ב-1 לינואר 1948, פעילי העלייה ותושבי הישוב דאגו לארגן מראש מקומות מסתור למעפילים בבתי התושבים בנהריה. מראש  הוכנו בחוף שולחנות עם אוכל, שתייה, בקבוקים לתינוקות, ובגדים להחלפה. הבריטים ישבו במלון על יד הים. לאנייה היו צמודות רק שתי סירות קטנות, בלי מקום רב לאנשים. הבריטים יכלו להגיע לחוף תוך זמן קצר. לכן נשים בהריון, תינוקות, חולים, וזקנים הועברו לחוף בסירות, ובמקביל נמשך חבל ארוך מהאנייה ליבשה, וצעירי נהריה עמדו על החוף ומתחו את החבל על מנת שיצוף מעל פני המים והמעפילים יתקדמו באמצעותו לחוף.

למעלה, חסיה עוזרת במבצע ההעפלה. חסיה בקדמת התמונה. למטה, מעפילים העוברים לחוף בסירה.

מיד בצאת המעפילים מהמים נמסרו להם במקום אוכל ובגדים יבשים להחלפה, ומיד הופנו לסככות וקיבלו מזון ושתייה. התושבים, שהגיעו לחוף בלי תעודות זהות, התערבבו בחוף בין המעפילים ולקחו אותם לבתיהם. גם בביתה של חסיה הוסתרו פליטים בתוך ארגזי קש גדולים שיועדו לאחסון מצעים. כאשר הבריטים גילו את האנייה, הם ירדו לחוף ודרשו מהאנשים להזדהות אך לאיש לא הייתה תעודה. כולם דיברו גרמנית וכך לא יכלו להבחין בין מעפיל לתושב. הבריטים חיפשו בבתים, ולמרבה הצער חלק מהמעפילים לא הספיקו להתחבא ונתפסו, אך למזלם הטוב לא גורשו לקפריסין אלא נמסרו לסוכנות היהודית, שהעבירה אותם למחנה עולים בקריית שמואל. בלילה הועלו המעפילים למשאיות ופוזרו בין הקיבוצים.

בשנת 1949 הגיעה חסיה לירושלים והתחילה במסלול "אחות לפעוטות ותינוקות" בבית הספר "ויצו ירושלים". במקביל ללימודיה, החלה לעבוד כמחלקת עיתונים של מערכת עיתוני "הארץ".

לקראת סוף לימודיה הגיעה פניה מבית החולים "וולך" (היום: "שערי צדק"), בבקשה דחופה לאחות, לאחר שפרצה מגפת סקרלנטינה ומחלקת הילדים אצלם הייתה מלאה תינוקות וילדים חולים. חסיה קיבלה הודעה מהאחות הממונה עליה שהיא נבחרה להישלח לשם לחודשיים.

לבית הספר "ויצו ירושלים" היה קשר עם בית החולים "הדסה", וכאשר הוזמנה לראיון בבית החולים היה זה כדי להציע לה, בשל מחסור באחיות בבאר שבע, לעבור ל"הדסה באר שבע" כשליחת "הדסה ירושלים", וזאת בתנאים משופרים: השתלמות ממושכת יותר עם משכורת ואפשרות להמשיך את לימודיה כאחות. לא רבים היו מוכנים אז לרדת דרומה. וחסיה, שבחרה לרדת, הגיעה לבאר שבע בשנת 1951, מימשה את שאיפתה להיות אחות.

כשהגיעה לבאר שבע לראשונה, העיר הייתה שממה. היו בה כארבעת אלפים תושבים בסך הכל, היה בה רחוב ראשי בשם "קק"ל", וקולנוע באר שבע, שלא היה לו גג אלא רק מסך גדול וספסלים מעץ. בחורף ישבו בו על שמיכות ועם מטריות כדי לא להירטב בגשם, היה בית קפה בשם "כסית", מסעדה, מעט מבנים, והרבה חול וסופות חול.

בבאר שבע חסיה עבדה שלוש משמרות וגרה בשטח בית החולים, שהיה בשכונה א' של היום.

באר שבע הייתה אז עיר חלוצית והאנשים הסתפקו במועט. בהתחלה בבית החולים הדסה בבאר שבע היו רק שניים או שלושה רופאים, אחות מיילדת, אחות חדר ניתוח, אחיות שהשתקעו בעיר ואחיות שהיו עולות חדשות. כל הצוות הרגיש אחריות ועל אף התנאים הקשים של הצפיפות והחום  הם חיפשו דרכים להסתדר.

גם רשת חשמל עדיין לא הייתה והגנרטור בעיר עבד רק עד אחת עשרה בלילה, לכן חסיה זוכרת כיצד בלילות עבדו בבית החולים לאור פנסי "לוקס", ובמקרה של ניתוח דחוף התקשרו לחברת חשמל, והתורן היה מפעיל את הגנרטור. גם בית החולים היה אז קטן. המחלקה הפנימית והמחלקה הכירורגית היו שני חדרים סמוכים זה לזה, היו חדר מיון וחדר ניתוח אחד, והרופאים המקומיים היו בודדים. על כן נשלח צוות מבית החולים הדסה בירושלים והתחלף כל שבועיים, ולכן אחת לשבועיים הם ערכו מסיבת קבלה ופרידה.

הצוות הקבוע של בית החולים היה כל כך קטן שכינו אותו "משפחת הדסה".

היא מוסיפה ומספרת כיצד בגלל המחסור במקום בבית החולים, במחלקת הילדים, לפעמים היו שני ילדים חולים, במיטה אחת עם רק סדין מגולגל שהפריד ביניהם.

נוסף על כך, בין הילדים לצוות בית החולים היה קשר חזק ולעיתים תכופות חזרה חסיה למחלקה על מנת לבקר את מצבם של הילדים ונשארה לעזור גם לאחר שעות העבודה. במחלקת היולדות הם הדריכו את האימהות על המשך הטיפול בבתים ופעמים רבות האימהות הטריות התייעצו עם האחיות.

חסיה, משמאל, מחזיקה שני תינוקות חדשים.

חסיה עבדה בבית החולים הדסה במשך שלוש וחצי שנים, ובשנת 1956 התחילה לעבוד בלשכת משרד הבריאות, ובמקביל עברה השתלמות בבריאות הציבור, ומונתה לאחות אחראית, בתחנת טיפת חלב החדשה, אותה פתחה במעברת חצרים בעת קליטת 400 עולים חדשים אשר הגיעו ממרוקו ותוניס. חסיה עבדה יחד עם עוד 2 אחיות, וכדי להגיע לתחנה נתנה לה לשכת הבריאות אופניים.

העולים לא הכירו את השפה והאחיות, שהיו צריכות לקשר בין גופי רפואה שונים, היו צריכות להתגבר על קשיים שנוצרו בגלל פערים ושוני בתרבות ובשפה, ובמושגים שונים לגבי השירות הרפואי, חשיבותו, ויעילותו. וכיוון שלא הבינו מה חשיבות זו, הם לא פנו לרופא, ועל כן התרבו מצבי חולי של הילדים ושל המשפחות בכלל.

במעברה היה צורך רב בקופת חולים, ולכן הקימו את קופת החולים במעברה ליד הסניף של טיפת חלב.

מצבם הכלכלי של העולים היה קשה והיה להם מחסור בביגוד ומזון ולכן נפתחה במעברה גם מחלקה סוציאלית.

התחנה של חסיה,  במעברה הייתה בשביל רבים היכרות ראשונה עם מערכת התברואה בארץ, ולכן, לעולים לקח זמן מה להתרגל ולתת אמון בגורם הרפואי והחדש ותרופותיו. למשל, זה התבטא בכך שלאחר שיצאו האימהות מקופת החולים עם התרופות שקיבלו הן הגיעו מיד לאחות בתחנה של טיפת חלב כדי לשאול אם הן בסדר. הרבה נשים הניקו את ילדיהן עד גיל שנה וחצי או שנתיים ולא הכירו מרק ודייסות כתפריט לתינוקות, ובקיץ תינוקות רבים שחלו טופלו על ידי מחלקת הילדים, ורבים מהם היו צריכים אשפוז מיידי במחלקה.

לעיתים הגיעו ל"טיפת חלב" גם נשים על סף לידה והיו צריכים למצוא להן הסעה דחופה למחלקת יולדות. רוב העבודה ב"טיפת חלב" נעשתה מחוץ לבית החולים על ידי האחות בביקורי בית בבתים של העולים, ולשם כך הצטיידו בתיק עם הציוד הנדרש לטיפול אחרי לידה. בביקור מסוים ראתה חסיה שתינוק ישן בין הוריו במיטה צרה, ביקשה מזוודה ללא מכסה  והפכה אותה למיטת תינוק.

בשנים מאוחרות יותר, אחד האנשים שעבד בבית החולים בו עבדה, הכיר לה את חברו חיים שוורץ, שלימים היה לבעלה.

השניים התחתנו ברבנות תל אביב בתאריך ה21 באוקטובר בשנת 1953, יום הולדתה ה22 של חסיה.

מימין ,חסיה וחיים לפני הנישואין ומשמאל חסיה וחיים בירח דבש

העבודה בבית החולים נחשבה בצבא לשירות לאומי, ולאחר שנישאה היא נקראה לשירות מילואים בבית החולים "שיבא". היא עבדה שתי תקופות שירות וביניהן לקחה הפסקה כדי לטפל במשפחתה בבעלה, ובילדיה, נורית ודני. לאחר ההפסקה חזרה לעוד שלושים וארבע שנים עד לפרישה.

חסיה וחיים עם ילדיהם נורית ודני

בכל שנות עבודתה כאחות בבית החולים ובבריאות הציבור עבדה במסירות רבה וראתה בעבודתה שליחות.

חסיה התנדבה רבות לאחר פרישתה וזכתה להוקרה על פועלה ותרומתה לחברה.

במהלך השנים, חסיה הכירה והתחברה לשני זוגות עולים חדשים, זוג אחד מארגנטינה והשני מקובה, לאחר שיום אחד פנו אליה בבקשה שתארח זוג עולים חדשים פעם בשבוע, כמה שעות כל פעם, כדי שהם ילמדו עברית ויוכלו להיקלט בארץ, שזה היה חלק מההתנדבות שעשתה במהלך השנים.

לפני שהזוג הגיע הם שאלו אם אפשר להביא עוד זוג שהם הכירו במרכז הקליטה, וחסיה הסכימה. מאז הזוגות בקשר שנמשך כבר שנים רבות (לפחות חמש עשרה שנים) והם חוגגים ביחד ימי הולדת וחגים.

חסיה פעלה וסייעה לעולים ששרדו את השואה.

היא התנדבה בוועדת האימוץ העירונית של חיילי הנדסה קרבית. בהתנדבות זו השתתפה באיסוף משלוחי מנות וחלוקתם ברחבי הארץ.

ב"מועצה לישראל יפה" נטלה חלק בהכנת תוכניות לקראת תחרויות שונות, בשיבוץ שופטים ואף שימשה כשופטת בהן.

היא זכתה להוקרה ולהערכה על התנדבויות אלה

 

הענקת תעודת עובדת מצטיינת

חסיה מאוד אוהבת לנגן ולצייר ובביתה מוצגים רבים מציוריה.

חלק מציוריה המוצגים בביתה

חסיה כתבה ספר על משפחתה ועל כל קרוביה ולדבריה סיפור משפחתה חובק עולם.

לחסיה שני ילדים ,שישה נכדים  ושניים עשר נינים
חסיה ובעלה חיים ז"ל באחד מהטיולים שלהם יחד ברחבי העולם

 

 

מורשת מייסדי העיר- הקשר הרב דורי בבאר שבע שנת תשע"ט 2019

תיעוד: הודיה חדד  ומתנה חיה ממדוב תלמידות כתה י"ב  באולפנת  אוריה

עריכה לשונית : הגב' ליזט פרץ

עריכת מבנה  ותוכן: שוש לוי מובילת  הנוער בפרויקט הקשר הרב דורי ,כיוונים באר שבע

הזוית האישית

חסיה יקרה, תרמת לנו רבות, הסיפורים היו כל כך מרתקים ולמדנו כל כך הרבה דברים שלא ידענו על ישראל ועל העיר באר שבע בפרט. את הראית לנו איך אפשר לחבר בין אנשים כל כך שונים, שלמרות השוני בין השפות אפשר להיות חברים ואפשר למצוא דרכים משותפות, הראית לנו מהי מצוינות, אהבת הארץ וציונות. ריגש אותנו לשמוע מפי מייסדי העיר, מפי האנשים שהם אבן יסוד חשובה מאוד בעיר הזאת, על העיר באר שבע. ההתנדבות הזאת הייתה אחת ההתנדבויות המעניינות שעשינו ולמדנו ממנה המון בזכותך חסיה, ובזכות הידע הרב שלך על העיר. מודות לך שוב, חסיה, מכל הלב על שקיבלת אותנו.

אוהבות מאוד, הודיה ומתנה –חיה

מילון

פנסי "לוקס"
מנורה העובדת על נפט

ציטוטים

”בנושא העליה הבלתי ליגלית-בלילה הועלו המעפילים למשאיות ופוזרו בין הקיבוצים. “