מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חסידי אומות עולם

משה - תמונה ראשונה בארץ ישראל
הדלקת נר משפחתית
"אני כתינוק נשארתי תחת חסותה של המשפחה הנוצריה שבחצרה נולדתי"
סיפורי מתחיל בהולדתי באי בשם זקינטוס הנמצא בדרומו של שרשרת איים בשם האיים היוניים שבמערב יוון, בין יבשת יוון לאיטליה.
 
 זקינטוס העיר 
השנה הייתה 1943, משפחתי ברחה מביתה שבאי, לחברים שהסתירו את אבי ואמי, וזאת עקב השתלטות הגרמנים על אירופה כולה הכוללת את יוון. אמי כרעה ללדת וילדה אותי בחצר ביתה של המשפחה הנוצרית .
אבי היה השוחט והמוהל של הקהילה הקטנה שלנו שמנתה 275 נפשות. הקהילה שלנו מוצאה מגלות הבית השני,אנחנו צאצאי היהודים שהוגלו על ידי טיטוס קיסר במאה הראשונה לספירה, לכן לקהילה שלנו קוראים רומנייוטים(היהודים שהוגלו על ידי טיטוס בעת חורבן בית שני).
קיימת עדות באי על קיומה של הקהילה כיוון שקיים בית קברות במקום משנת 1271. אבי שהוא הבן השני למשפחה של 4 אחים ו-3 אחיות אומץ לא כחוק על ידי אח סבתי שהייתה כאמור אמא ל 7 ילדים, אחיה לעומת זאת היה חשוך ילדים ולכן היא מסרה אותו על מנת שיהיה לו ילד משלו מן הסתם אבי ידע שיש לו משפחה וכי הוא גר אצל הדוד, הדוד היה היהודי העשיר ביותר באי, הייתה לו חנות בדים גדולה מאוד והפרנסה הייתה בשפע.
אבי ז"ל שהיה כאמור המוהל של הקהילה, כמנהג אבותינו רצה למול אותי ביום ה-8 להולדתי, בדרך לא דרך הצליח לגייס 10 יהודים למניין, עם סיום מעשה הברית התקרב משמר של גרמנים שבקשו לדעת מדוע קיימת המולה סביב  הבית, נקש בדלת ושאל מה קורה פה?, אבי ענה לו כי נולד "במבינו" [תינוק] הוא הביט בי הצדיע לי ויצא כלעומת שבא. כמובן שאם היה יודע שכולנו יהודים היו מוציאים אותנו להורג.
גרנו אצל משפחה נוצרית שהייתה לה קשרי חברות עם הוריי, כשהודיעו הפרטיזנים שבאי כי באים לחפש יהודים הוריי ברחו והסתתרו בהרים ואני כתינוק נשארתי תחת חסותה של המשפחה שבחצרה נולדתי, ובמידה שגרמנים באו לחפש יהודים הגברת רפסומניקי [כך היה שמה] , אמרה: "התינוק הזה הוא בני למרות שלא הייתה נשואה ופעם שאלו אותה: "איך זה" ענתה להם כי היא הביאה תינוק מחוץ לנישואין. כך עברתי את השנתיים הראשונות להולדתי, רק מאוחר יותר הבנתי שאם במקרה הגרמנים היו תופסים את הוריי יכולתי לגדול במשפחה נוצרית ולא להכיר את הוריי ואת מוצאי.
רק בשנת 1976 בדיוק 30 שנה לאחר שעזבנו את האי נסעתי לבקר את אי הולדתי וכמובן דבר ראשון היה לחפש את משפחתי המאמצת ולהודות להם על כך שהצילו אותי ואת הוריי, הפגישה הייתה טעונה ומרגשת, משיחות עם הוריי הסתבר לי כי הגברת רפסומניקי היא אילמת וחירשת מלידה אבל היא קוראת שפתיים ולכן כשאני אדבר איתה חייב להסתכל בפניה על מנת שתוכל לקרוא את שפתיי, ידעתי שהמשפחה גרה בכפר בשם: יולאיקה ולכן ניגשתי אל הכפר ושאלתי היכן גרה המשפחה.
שכן הראה לי את הבית, הבית היה בית כפרי בין לפחות 100 שנה. ניגשתי לפתח הבית ונקשתי על דלתו, לאחר כמה שניות עמדה בפתח הגברת רפסומניקי ושאלה אותי "מה אתה צריך?", היכרתי את הגברת לאחר תיאור שאמרו לי הוריי שאלתי אותה:"האם את יודעת מי אני".היא ענתה לי בשלילה ואז לא התאפקתי ואמרתי לה "אני מוסקי" זהו שמי ביוונית משה. לגברת לקח בדיוק 3 שניות, היא נשכבה על הרצפה מעולפת, לאחר שהערנו אותה מעלפונה היא קפצה כנשוכת נחש ורצה ברחובות הכפר באומרה: "הבן שלי בא לבקר אותי". לאחר שנרגענו כולנו היא אירחה אותנו כיד המלך.
יש לציין שבמשך 20 שנה מאז ביקרתי אותה מדי שנה והיא הכירה גם את ילדי וגם את נכדיי. כיוון שאבי כיהן כשוחט וכמוהל הקהילה הוא התבקש בתום המלחמה להישאר ולהיות שוחט ומוהל של קהילה יהודית בעיר וולוס, הרב הראשי של יוון הרב פסח נפגש עם אבי והפציר בו לקחת חלק בניהול הקהילה היהודית בעיר וולוס. אבי ענה לו:"אין מיקומי יותר ביוון ואני רוצה להגיע לארץ ישראל", כלמעשה הוא עוזב את סיר הבשר מאחוריו ונוסע למקום לא ידוע ארץ ישראל.
עם תום המלחמה עזבו כמעת כל יהודי האי את המקום ובעזרת הסוכנות היהודית שמנו פעמינו אל עבר ארץ ישראל. ביום קיץ של חודש יוני 1946 "גנבנו" את הגבול על סיפון אוניית מעפילים בשם "הנרייטה סאלד" מהחוף הדרומי של יוון [כף סוניון] לעבר הארץ המובטחת. האונייה הייתה גיגית צפה שהכילה כמה מאות מהגרים בלי שום אמצעי לינה או סניטציה. הטלתנו בים במשך כשבוע כשלפתע המנוע של הספינה שבק חיים עגנו ליד אי חרב בשם "סירנה", קפטן האוניה שלח את המנוע לתיקון לפיראוס בחזרה. לאחר שבוע חזרה הסירה עם המנוע המתוקן והמכונאים תיקנו את הספינה ויצאנו להמשך דרכנו, ולפני שהגענו לחוף מבטחים נתפסנו על ידי משחתת בריטית, נלחמנו בכל מה שבא ליד על מנת "לנצח" את הבריטים אולם כמובן שהכוחות לא היו שווים, הובלנו לאחר כבוד למחנה מעצר בקפריסין ושהינו שם כ-6 חודשים, לא לפני שאבי ז"ל נפגע במהלך ההשתלטות והורד לחוף ונלקח למחנה מעצר בעתלית כעבור כ-6 חודשים קיבלנו מהשלטונות הבריטים כרטיסי עלייה,סרטיפיקטים והתאחדנו עם אבי ז"ל,
אני הייתי בן שלוש ואחי הקטן היה בן שנה. אבי התאכסן במחנה אוהלים ברחוב "העלייה" בתל אביב. את התקופה שבין סוף 1946 ועד להקמת מדינת ישראל ומלחמת השחרור עברנו בקשיים רבים. התאכסנו בבתי ספר, עליות גג כי לא היה לנו מקום מגורים. בשנת 1947 נאמר לנו כי יש מקום מגורים בשכונה בשם בת ים. עברנו למקום והתגוררנו שם בבית חד קומתי כשמעבר אלינו בשכונות של יפו ואבו כביר מתגוררים ערבים רבים. כל יום חטפנו יריות והפגזות מכיוון השכונות הללו.
באחד מלילות דצמבר 1947 אמי שהייתה בהריון כרעה ללדת ובאותו לילה ההפגזה הייתה קשה מנשוא, נאלצנו להזמין אמבולנס עם רופא על מנת ליילד את אימי באישון לילה נולדה אחותי הקטנה, לילה זה אזכור כל ימי חיי כאשר הרופא המיילד ניגש אלי ושאל אותי למה אינך ישן?. הוא כיסה אותי בשמיכה וליטף אותי בלחיי. אנחנו ברחנו מהסיוט בבת ים וחזרנו לחפש מקום מגורים אחר. עם כיבוש השכונה הערבית כפר סלמה סמוך לשכונות התקווה על ידי מחתרת לח"י יצאה שמועה שיש בתים נטושים בכפר וכל מי שאין לו מקום מגורים יכול לבוא ולתפוס לו בית לגור.
משפחתי הקטנה העמיסה את מטלטליה על טנדר קטן והגענו לכפר שתושביו הערבים נטשו אותו בעקבות הקרבות שנטשו בכפר, חיפשנו מקום מגורים, מצאנו ונכנסנו לאחד הבתים ומיקמנו את עצמנו לגור שם, במטבח מצאנו 3 פתיליות נפט שעליהן עמדו עדיין 3 סירים של אוכל מהביל.
 
 משה, אביו – שמואל, אחיו – יוסי ואחותו נחמה – 1949 בכפר שלם

את השנים הראשונות של מדינת ישראל העברנו בכפר שלם, כפר סלמה, את הכפר אכלסו אלפי עולים חדשים שהגיעו ממצרים, תימן, יוון, רומניה, פולניה, פרס ועוד הרבה מכל הפזורות.
למדתי מגיל הגן ועד לכיתה ח' בבית הספר המקומי בשם הלל, סיימתי את בית ספרי בהצטיינות ואפילו עשו לכבודי טקס שבו הכריזו עלי כבוגר המצטיין. בשנת 1953 עזבנו את הכפר ועברנו לגור בשכונת פלורנטין שבתל אביב, המשכתי את לימודי בתיכון לווינסקי במדרשה למורים. בסוף כיתה יא' הוזמנתי לבדיקות לגיוסי לצה"ל ולצערי הרב גילו לי ממצא שהצריך ניתוח בחזה, נותחתי ולכן למעשה לא סיימתי את בית הספר התיכון וגם לצערי הרב לא חויילתי. בשנה לאחר מכן החלטתי כי אני רוצה ללמוד הנהלת חשבונות, ולכן למדתי בקורס הנהלת חשבונות בהצלחה בסוגים ג' וד'.
בשנת 1963 התחלתי לעבוד כמנהל חשבונות בחברה קבלנית לבניין  עבדתי בחברה זו במשך מספר שנים, לאחר כשנתיים חיפשתי לצרף לחברה מקלידה למכונת הנהלת חשבונות וניגשה אליי בין היתר עלמה צעירה בשם אילנה וביקשה לעבוד בחברה, מכיוון שהייתה חסרת ניסיון לא קיבלתי אותה לעבוד, מסתבר כי העלמה היא בת של חבר ילדות של דודי. האמת שהיא מצאה חן בעיני וביקשתי מדודי האם אני יכול לפגוש אותה שנית, הוא שאל אותה והיא הסכימה וכך פרחה האהבה בינינו. בשנת 1967 נישאנו באולם עם כ –  700 אורחים שבעצם אנחנו הכנו את הקייטרינג במו ידנו, הייתה תזמורת מפוארת ושמחנו עד השעות הקטנות.
לפני החתונה דאגתי לקנות דירה קטנה בת חדר וחצי 42 מ' ר' ברמת חן, ושם הבאנו שלושה ילדים[ בן ו2 בנות] כמובן לאחר שהגדלנו את הבית ולאחר מכן הצלחנו לקנות בית פרטי. בשנת 1968 התקבלתי לעבודה כמנהל חשבונות בחברה לשיווק חקלאי, במשך השנים עשיתי חייל בחברה ולאחר 16 שנה רכשתי את כולה. ניהלתי את חברת השיווק במשך 44 שנה.
בשנת 2012 פרשתי לגמלאות. אני נהנה מחיי הגמלאים במחיצת ילדי ושמונה נכדי.
 
תשע"ו – 2016
תכנית הקשר הרב דורי
מורות מובילות: ענבר מדינה ולימור גלס
מדריכה: ליאורה כהן

מילון

זקינטוס
זנטה (בוונטית: Zante) הוא אחד מאיי יוון השייך לקבוצת האיים היוניים.... הודים יושבים באי זקינתוס מזה שמונה מאות שנים. לאחר גירוש ספרד הגיע למקום גל הגירה נוסף של יהודים. במקום עומד בית קברות עתיק מאותה תקופה.

במבינו
תינוק באיטלקית

ציטוטים

”משפחתי הקטנה העמיסה את מטלטליה על טנדר קטן והגענו לכפר “

”תושביו הערבים נטשו אותו בעקבות הקרבות שנטשו בכפר“