מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חנה בן שבת ניצולת שואה

חנה כיום על רקע בית התפוצות
יהודים בכניסה לבתים שלהם, בעמרוס לוב
סיפור חייה של חנה בן שבת הישרדות משפחתה בימי מלחמת העולם השנייה בלוב ועלייה לארץ

רקע:

שמי חנה, אבל כשנולדתי קראו לי ריחנה. נולדתי בשנת 1941, בעיירה ושמה עמרוס, ליד טריפולי שבלוב. היום אני בת 76.

עד מלחמת העולם השנייה, היו הערבים ויהודים בלוב בשכנות טובה. היהודים וערבים גרו בשכנות יחד. היהודים היו נפגשים בבתי כנסת.

 לפני המלחמה

אמי הייתה תופרת גלביות ולמשפחה של אבא היתה אורווה של סוסים. אבא היה רכב על כרכרה כמו מוניות של היום. הוא היה מקשט את הכרכרה ומוביל בה אנשים מכובדים, ועשירים גם יהודים, וגם ערבים. מזה התפרנס בכבוד רב.

אם סכנה היתה מתקרבת כלפינו, כלפי היהודים, הוריי מספרים שהיו מסתגרים בבית. תמיד היה לנו מישהו שבא והודיע לנו לא להסתובב ברחוב. לדוגמה את אבא שלי תקפו וכתוצאה מכך הפך לנכה 100%. וכל זה בגלל שהיה יהודי. היינו בהסגר כל הזמן. ההורים היו מפחדים לאשר לילדיהם לצאת החוצה, כי היתה סכנה שהוא ייחטף.

הוריי סיפרו, שהם היו מפחדים ללכת אפילו לקניות, אולי מישהו יתעלל בהם. השכנים הערבים שהכירו את משפחתי בשנים רבות לפני כן, עזרו לנו והביאו לנו את המצרכים שלהם נזקקנו. השכנים הערבים אפילו הזהירו אותנו מפני סכנות של התעללות.

בבית הוריי, לא היו אמצעי תקשורת כמו, רדיו ולכן היו ערבים באים להזהיר את המשפחה מתי מסוכן לצאת לרחובות כי יש חיפושים וסכנות ליהודים גם ביום וגם בלילה. לא היה דבר כזה שיהיה ילד ברחוב וחוץ מזה לא היה בית ספר. ערב אחד הייתה פשיטה בכל הרחוב: פשוט הרגו את כולם- גם את דודה שלי אחות סבתי, בעלה וילדיהם נרצחו. ברחובות הייתה אלימות רבה כפי שהרביצו לאבא שלי שבעקבות כך נותר נכה.

הגרמנים הגיעו ללוב בשנת 1941, לפני שאני נולדתי. כשהגרמנים הגיעו, הם דפקו בדלתות ומי שהיה נופל להם בידיים הם היו רוצחים אותו. אני נזכרת שאמי הייתה אומרת לי שהגרמנים היו מגיעים. היא הייתה מספרת לי בשקט לא לעשות רעש כדי שלא ישמעו אותנו. אני והמשפחה שלי פחדנו מאוד. סגרנו את הדלתות, החשכנו באופן מוחלט את הבית כדי שלא יראו ולא ישמעו. ותמיד היו מודיעים מבית לבית. בזמני לא היה חדשות, רדיו, עיתונים כלום לא היה בזיכרוני וככה מה שאמי סיפרה לי.

במהלך המלחמה:

חיינו תמיד בפחד ופשוט באמצע משחק כלשהו, היינו עוזבים אותו והיינו מתחבאים, היינו כל הזמן במסתור. היו איתי הדודים שלי וסבא וסבתא שלי והוריי ושכנים שלי ביחד, כל אחד היה שומר על השני ומעדכן אותו במקרה שאם יש פעולה של הגרמנים והנאצים. הרבה מהתקופה הזו, אינני זוכרת כיוון שהייתי מאוד קטנה. הידע המועט שברשותי הוא מסיפורים ששמעתי מהוריי.

תום המלחמה

הידיעה על  סיום המלחמה, הגיעה ממשלחת יהודית מאיטליה. העזרה היתה ברובה מאיטליה. הרגשנו הפוגה ורגיעה. אפשר היה לצאת מהבית. היתה גם שמחה וגם עצב, כי הרבה מהמשפחה של אימא נרצחו.

חשוב לציין, כי היתה אנטישמיות גם אחרי המלחמה. ההורים שלי פחדו לשלוח אותי לבית הספר. כי האנטישמיות היתה מצד הערבים: חטפו בנים, בנות… עד עכשיו לא ידוע מה עלה בגורלם. הערבים היו צועקים: "אטבח אל יהוד", לשחוט יהודים.

למעשה מי שהגיע לעזרתנו היו האיטלקים. הם באו לקראתנו וניסו לעזור ולהבריח אותנו, כדי להציל אותנו מפני הנאצים. הם הודיעו לנו שאם אנחנו עוזבים את הבית בחושך, כדאי להשאיר מנורה דלוקה אחת.

העלייה לארץ

בסוף 1948, עם קום המדינה הגענו כפליטים לארץ. אנשים טובים עזרו לנו לעלות לארץ. הם בקשו מאתנו להשאיר כביסה על החבל ופנס דלוק ופשוט ברחנו בלילה כמו פליטים אותם סייענים הבריחו אותנו לאיטליה.  ושם היינו כחודשיים במחנה עד עלייתנו לארץ באנייה "גאזטה". לא היינו רשומים באף מקום. היינו שלושה אחים, כשאחותי הצעירה הייתה רק בת 40 יום ולא היתה רשומה מבחינה רשמית. הגענו למחנה "סלוקס" ליד חיפה ושם היינו תקופה מסוימת ומשם העבירו אותנו לבית ליד, שליד נתניה בשנת 1949. היינו שם כמעט שנה באוהלים ובהמשך הגיעו נציגים מתנועת המושבים, שאמרו לנו שהם רוצים לבנות מושבים. העבירו אותנו לאזור שהיה מיועד להקמת המושב יציץ, גם במושב יציץ הורי הקימו אוהל וגרנו בשטח יציץ שנה וחצי.

התחלתי ללמוד בגיל שמונה וחצי. זכור לי מבית הספר, שהמורה היתה כותבת אות אחת ואנחנו היינו רושמים עד סוף השורה את אותה אות. לאחר מכן, למדנו מילים ולאט לאט למדנו לקרוא. עם השכנים דיברנו טריפוליטאית וחיילות היו באות אלינו ללמד את ההורים ואת השכנים עברית, קרוא וכתוב. זה גרם לאמי גאווה ושמחה, שהיא יודעת לכתוב את שמה ואפילו לחתום.

הקשיים בתקופת העלייה

 לא היתה עבודה. היינו אוכלים בחדר אוכל בבית עולים. מנה של מרק, מנה של דגים, חצי עגבנייה ורבע חמאה לכל המשפחה, הכול היה מדוד. לתקופה הזו קראו "תקופת הצנע". לאבא שלי לא הייתה עבודה במשך שנה וחצי וכך חיינו תקופה. האווירה הייתה בבית לא נעימה כי ניצלנו מהנאצים מהסבל, וקיווינו שעם העלייה, יהיה יותר קל, אבל היה די קשה. עיקר הקושי היה בתקשורת- שלא הצלחנו להבין את האחרים, כי לא ידענו את השפה.

היום

זיכרונות העבר, מלווים אותי באופן כזה שפחדים מציפים אותי בעיקר כשעליי לצאת מהבית. אני די נמנעת מלצאת בשעות הערב. אין לי את ההתלהבות, אולי בגלל שככה גדלתי בצורה כזו שצריך להישמר מפני הסכנות שבחוץ.

היום, אני סבתא ל- 13 נכדים ול- 12 נינים. פנסיונרית של חברת "תנובה" כבר 17 שנה.

בעשר השנים האחרונות, אני מתנדבת בגן (גילאי 3-4), משחקת ומספרת סיפורים בנושא זה"ב. בנוסף אני מתעמלת פעמיים בשבוע ופעם בשבוע אני יוצרת באומנות.

 

הזוית האישית

מזל: הכול התחיל מהפרויקט הקשר הרב דורי בו השתתפתי. הכרתי את חנה בן שבת, תושבת מזכרת בתיה, שניצלה מהמלחמה, מהשואה. הגרמנים הגיעו ללוב ורצו לפגוע ביהודי לוב. הסיפור של חנה ממש היה מעניין וגם עצוב. בגלל שנהרגו הרבה משפחות שלמות. סיפור משפחתה סקרן אותי כשהיא חושפת את חייה ואת ילדיה ונכדיה. העובדה שלא היתה בגן ולא בבית הספר, בתקופה שגרו בלוב ובעיקר העזרה לאמה במטבח, רגשה אותי מאוד.

מילון

"תקופת הצנע"
מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, ביטוי הבא לתאר תקופת צמצום במזון. בישראל. קליטת העלייה חייבה הוצאות רבות. לאוצר המדינה לא היו מקורות מימון לייבוא חומרי גלם ומוצרי מזון, והייצור העצמי בחקלאות לא הספיק לצריכה. כדי להקטין את התלוּת בייבוא ולדאוג לצרכים הבסיסיים של כל האוכלוסייה, החליטה הממשלה להפעיל מדיניות של קיצוב במוצרי מזון וצריכה בסיסית (לבוש, ריהוט וכדומה). מדיניות זו, שכונתה "מדיניות הצנע", לא הייתה בבחינת צעד חדשני, אלא צעד המקובל בעִתות חירום.

ציטוטים

”עד מלחמת העולם השנייה, היו הערבים ויהודים בלוב בשכנות טובה“