מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חנהל'ה בקיבוץ של פעם

אני ונכדתי נגה
לבושה בחצאית וחולצה לבנה לכבוד שבת המלכה
חיים של ילדה בקיבוץ של פעם

שמי חנה. נולדתי בקיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן וגרתי בבית-ילדים בלינה משותפת עם בני גילי. למדתי בבית-ספר עם ילדים מארבעה קיבוצים שכנים עד כתה י"ב. התגייסתי לצבא לנח"ל (נוער חלוצי לוחם), שם הייתי מפקדת של מחלקת בנות בזמן מלחמת יום כיפור. לאחר הצבא הלכתי להתנדב בקיבוץ צעיר, מעלה-גלבוע, שם פגשתי את בעלי.

אני במטווח ירי, עם עוזי

עבדתי בתחום החינוך והחינוך המיוחד. יש לנו ארבעה ילדים ועשרה נכדים. גרנו בקיבוץ 20 שנה ואז עברנו להושעיה, שם אנו גרים היום.

בית תינוקות

בקיבוץ היה בית-תינוקות לשם אמי הביאה אותי ובאה להניק אותי כל ארבע שעות. בשלב מסויים אמי חלתה בדלקת ורידים קשה ברגליה ולא יכלה ללכת, אז הרופא אישר לה להישאר בבית איתי. כך זכיתי להיות שישה שבועות בבית עם אמי, עד שהחלימה. מאז – כל ילדותי, גרתי וישנתי עם בני גילי בבית הילדים. את ההורים ראינו רק בין השעות ארבע אחר-הצהריים עד שעת ההשכבה בשמונה בערב.

אני שנייה מימין, עם חבריי לפעוטון

ארוחת ארבע וממתקים

אהבתי מאד ללכת לבית הוריי ולאכול ארוחת ארבע: פרוסת לחם עם ריבה. השכן שלנו, פנחס, שעבד בשדות, הביא לפעמים קנה-סוכר, זה היה מתוק וטעים מאד ואני וילדי- השכנים (יעל, יוסי ורינה) אכלנו ביחד את קנה הסוכר הטעים והעסיס שלו נזל לנו על הסנטר. זה היה הממתק הכי טעים בעולם.

בימי שישי קיבלנו מבית הילדים שלוש קוביות שוקולד וכמה מקלות מלח לממתק של שבת, שהיו בתוך פחית של קופסת שימורים אותה צבענו כדי שתהיה יפה, וחיברו לה חוט ברזל כידית.

היתה לי דודה בשם רוז'י שאהבתי מאד. היא היתה מגיעה לקיבוץ פעם בשנה. חיכיתי לבואה שנה שלמה כי כשהיא באה היא הביאה לי שלווה צבעונית. שלווה זה חטיף מתוק העשוי מחיטה תפוחה שהיה אז להיט.

אני (הצוחקת), בשורה תחתונה, ראשונה משמאל. התופרת בקיבוץ קנתה גליל בד ותפרה לכולנו חולצות לכבוד יום העצמאות

מקלחת של פעם

הבית של ההורים שלי היה בעצם רק חדר אחד! השירותים והמקלחת היו משותפים לעוד שלוש משפחות. את המים החמים למקלחת חיממנו בעזרת תנור נפט שהדלקנו בגפרור – כל זמן שהתנור דלק היו מים חמים. כשנגמר הנפט או כשהתנור כבה, המים היו קרים.

החדר שלי בבית הילדים והלינה המשותפת

מכתה א' גרתי בבית ילדים בחדר אחד עם עוד שתי בנות. הייתה לכל אחת מיטה, המזרון היה עשוי מ"עשב ים", ומדף לספרים. לארון הבגדים היו שתי דלתות: צד ימין היה לתליית שמלות וחצאיות ובצד השני שלושה תאים. לכל בת היה תא אחד בלבד לבגדים. אבל לא היו לנו כמעט בגדים, רק ארבע חולצות, ארבעה זוגות מכנסיים ושני בגדים לשבת, כך שהיה מספיק מקום.

בבית הילדים הכריחו אותנו לישון בצהריים בין השעות  14:00-16:00. הרשו לנו לקרוא, אבל היה אסור לדבר! היינו חייבים להיות בשקט מוחלט. מי שדיבר – המטפלת כעסה עליו וחייבה אותו לסובב ראש לקיר.

בערב, כשהגענו לישון בבית הילדים, בימי הקיץ החמים, רבצנו על הדשא על הציפות של השמיכות ועשינו קצת שטויות, למשל: רצתי עם הציפה פתוחה מכיוון הכפתורים, ואז נכנס אויר לציפה, וכשהציפה הייתה מלאה באויר, קפצתי על הציפה המנופחת כאילו שהיא בלון, אבל זה די כאב ליפול עליה על הדשא. אחד האבות של חברי לבית הילדים אהב לצפות בכוכבים ובירח, אז בערבים הוא לימד אותנו על מערכת הכוכבים והשמות שלהם. בשעת ההשכבה, ההורים שלי ושל בני כיתתי שוחחו זה עם זה ואני מאד אהבתי להקשיב לשיחות שלהם. הרגשתי שכל המבוגרים בקיבוץ אוהבים אותי וקראו לי: חנהל'ה.

חנהל'ה ושמלת השבת: לבושה חגיגי ביום שישי לקראת שבת ומסורקת ב"כרבולת" אופנתית

כלבים

אהבתי מאד כלבים. אחי הגדול גידל כלבת זאב מפחידה שקראו לה "בוני" וממנו למדתי איך מטפלים בכלבים. הייתה לי כלבה מגיל 11 שהייתה קשורה ליד החדר שלי בבית הילדים. הכלבה נבחה כל הזמן, היתה מעצבנת, אבל טיפלתי בה במסירות. בהמשך חיי עד היותי בת 40 היו לי שבעה כלבים.

אני ואחי. הביאו לקיבוץ צלמת מקצועית וצולמנו ביום שישי, בבגדי שבת

יום הולדת בקיבוץ ועוגת יום הולדת

להורים שלי בקיבוץ לא היה מקרר ולא הייתה אפשרות לאפייה ובישול. ביום ההולדת הגיע לכל ילד לקבל מהקיבוץ עוגת יום הולדת. ביום זה, הלכתי למטבח והמבשלת של הקיבוץ היתה מאד נחמדה ושאלה אותי איזו עוגה ארצה. עניתי: עוגת שוקולד!! כמובן. נשארתי לידה לראות איך היא עושה את הפלא של בחישת העוגה ואפייתה, כי אף פעם לא ראיתי איך עושים זאת. כשהעוגה היתה מוכנה, המבשלת הכינה קרם שוקולד טעים ונהדר ואף קישטה את העוגה בסוכריות צבעוניות ואני הרגשתי מאושרת. מתנות קיבלנו רק ביום ההולדת. לא היה דבר כזה, שקונים משהו סתם. לא היה כסף!! מתנת יום ההולדת הייתה גרביים, או משהו צנוע אחר.

לילה בכפור בחורף בקיבוץ

כשישנתי בבית הילדים, בזמן החורף, סבלתי מ"בועות קור". בועות קור נוצרות כשיש הבדלי טמפרטורה גבוהים בין היום והלילה. בקיבוץ שלוחות בו גרתי בבוקר היתה "קרה" (קרח על הדשאים והמדרכות), ובמשך היום היה חם. בלילה, כשהייתי מתחת לשמיכה, הבועות התחממו וגרדו וכאבו לי מאד. נעלתי נעלי-בית, והלכתי בפיג'מה לבית של ההורים שלי שהיה בו רק חדר שינה שלהם וסלון. בחדר השינה שלהם חיכה לי מזרון על הרצפה, כי הם ידעו שאני מגיעה אליהם בלילה. בבוקר חזרתי לבית הילדים. לא פחדתי בכלל ללכת בחושך בלילה מבית הילדים לבית הוריי. בשנים האחרונות כשדיברתי עם ילדי קיבוץ, הסתבר לי שיש הורים שלא הרשו לילדיהם לבוא אליהם בלילה ומי שבא, הוריו החזירו אותו לבית הילדים.

משפחתנו היום 

הזוית האישית

נגה: הייתה לי חוויה כיפית. סבתא סיפרה לי סיפורים מעניינים ונהנתי מאוד להיות איתה.

חנה: היה חידוש בשבילי שנגה התעניינה בילדותי. שאלותיה הוציאו ממני סיפורים שבשבילי היו רגילים, אבל במרחק זמן של 55 שנים ויותר, אלו סיפורים מעולם אחר ושונה. שמחתי להפגש עם נגה בבית הספר, מקום שהוא חלק מחייה היום, ונהניתי מאד מהעבודה המשותפת שלנו.

מילון

שלווה
שלווה הוא חטיף העשוי מחיטה תפוחה, שנמכר בישראל החל מסוף שנות השישים. חטיפי שלווה יוצרו בתנאים ביתיים או בסדנאות עוד לפני פתיחת המפעל הראשון. אחד המפעלים הראשונים שייצרו שלווה היה מפעל אשבול. (ויקיפדיה)

עסיס
מיץ, צוף, לשד (מילוג)

ציטוטים

”מגיל 11 היתה לי כלבה נבחנית ומעצבנת שהיתה קשורה ליד החדר שלי בבית הילדים“

”לא פחדתי בכלל ללכת בחושך בלילה מבית הילדים לבית הוריי“