מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חמשת הניסים המופלאים של משה צ'שלה בתקופת השואה

זהבה אלפסי והמתעדים אנדי ושילין
משה צ'שלה ז"ל שאת סיפורו ספרה זהבה ביתו.
ניסים מופלאים שאירעו לאבי בזמן השואה

סיפור החיים של משה צ'שלה, אבא של זהבה אלפסי

שמי משה צ'שלה, נולדתי ב 1.4.1919 א' בניסן תרע"ט, בעיר קראשניק שבפולין. שם הוריי כפי שנקראו בכינויים חמיה'לה ושיינדל צ'שלה. היינו שבעה אחים, מתוכם ניצלנו רק אני ואחי פישל. שאר אחיי: טובה ומרים, אחיותיי הגדולות, דוד, זלמן ומאיר אחיי – יהיה זכרם ברוך. היינו משפחה מבוססת. היה ברשותנו בית גדול ומכולת גדולה. היינו מביאים הרבה סחורות מלובלין והסביבה, כולם היו קונים אצלנו, יהודים וגויים גם יחד.

בתור ילד הייתי עוזר בחנות בכל מיני דברים. כמו כן, היה לנו מונופול לממכר טבק בעיר ובחנות נוספת לממכר אלכוהול, שאבי נתן את ניהולה לאחותי ובעלה. היינו משפחה די ידועה בקראשניק, במיוחד בזכות אבי שהיה איש נכבד וידוע בקהילה בזכות מעשיו הטובים. בתור ילד הייתי חבר בתנועת הנוער פרחי אגודת ישראל. אני זוכר שהיינו שרים שירים ועושים פעילות בנוגע לארץ ישראל. למרות כל האהבה לארץ, הוריי לא חשבו על עלייה ארצה כי המצב היה כל כך טוב בפולין, לא שיערו שתהיה כזאת שואה.

לא היה חסר לנו כלום. למדתי בחדר עד גיל הבר מצווה. לאחר מכן, בבית, ראינו את הגרמנים מהחלון והיה פחד ואימה בכל העיר. הגרמנים נכנסו רכובים על אופנועים ובהתחלה יצאנו לברך אותם בכניסה, והם עשו הצגה כאילו הם נחמדים וזרקו לנו סוכריות. מיד לאחר מכן החלו לתפוס אנשים ברחוב למחנה עבודה ולהתעלל ביהודים ברחובות.

בית משפחת צ'שלה, רח' בוזניצ'יה 1, קראשניק, פולין

נס מספר 1: נס הבריחה

אבא שלי התחבא כל אותה תקופה בעליית הגג מהפחד. לאחר מכן כולם כבר קיבלו צו למחנה עבודה והתפקיד שלי היה להיות הסוס שמושך את העגלה. באותה תקופה איבדתי גם כן את השמיעה באחת האוזניים מרוב מכות שקיבלתי שם. מחנה עבודה זה היה עדיין פתוח באותה תקופה, והייתי חוזר כל יום הביתה. אחי פישל, הגדול ממני, היה חייל בצבא הפולני. בדיוק כשפרצה המלחמה הוא היה אמור להשתחרר. באותה תקופה ראיתי חיילים שלפי התג היו בגדוד של אחי ועברו בקראשניק. שאלתי אותם אם הם יודעים מה שלום אחי פישל. אחד אמר לי שנהרג ואחר אמר לי שנפל בשבי הרוסי. כל אלה היו שמועות. לפני המלחמה הייתי בקשר מכתבים עם אחי והייתה לי כתובת של משפחה אצלה הייתי מתארח בהיותו חייל. משפחה זאת הייתה בעיר לודמיר במחוז ווהלין, אז פולין תחת כיבוש רוסיה. כשהתחילה המלחמה כבר לא הייתה תקשורת ואי אפשר היה לשלוח או לקבל דואר ולא ידעתי מה קורה אתו. לאחר חצי שנה במחנה העבודה, ברחתי. החלטתי שני דברים: קודם כל לברוח להציל את עצמי ושנית לנסות למצוא את אחי. הודעתי להורים שאני עוזב. כמובן שהם היו נגד ודאגו מאוד אבל החלטתי לברוח בכל זאת.

נס מס' 2: בתחנת הרכבת

קניתי כרטיס לרכבת אך באותה תקופה כבר עשו בעיות ליהודים ואי אפשר היה לנסוע. גויה אחת, לקוחה שלנו מהחנות, זיהתה אותי שאני יהודי והלשינה עליי לחייל גרמני ששמר בתחנת הרכבת והוא העיף אותי מהרכבת בבעיטה.

היה לי מזל כי פתאום הגיעה כרכרה עם אישה עשירה עם סל גדול, ראיתי מרחוק שהיא צריכה עזרה ומיד תפסתי את אחת הידיות ועזרתי לה להעלות אותו לרכבת. עברנו לרכבת במעבר מיוחד כי כנראה האישה הייתה מפורסמת וכך לא בדקו אותנו. ביחד עם הסל קפצתי לתוך קרון המסע. עם רכבת זו הגעתי עד ללובלין ומשם הייתי צריך להמשיך הלאה. גם כאן לא נתנו לי להיכנס לתחנת הרכבת בגלל שאני יהודי, אז ניסיתי לחפש דרכים אחרות. ראיתי בחוץ עגלון עם עגלה וסוסים שאלתי אותו עם הוא יוכל להסיע אותי תמורת כסף. העגלון בתגובה הביא לי הצלפה עם השוט בידו וגירש אותי. בסופו של דבר הסתדרתי באמצעות אוטובוסים ועגלות במשך כמה ימים, עד שהגעתי לעיר של אחי. אני זוכר כשנפגשנו זה היה מאוד מרגש והוא היה מופתע לראותי. לא שיערנו בחלומות הכי גרועים שלנו שיכולה לקרות כזאת שואה. קבענו תאריך בו נפגש חזרה, במידה ולא אגיע יבוא הוא הביתה לקראשניק. הרבה אנשים ברחו מצד הגרמנים לצד רוסיה. אף אחד לא רצה לברוח בכיוון ההפוך, לכן היה קשה לחזור.

נס מספר 3: העגלון

במקרה היו איתי עוד שני חברה מקראשניק שגם כן חזרו. עברנו את הגבול, הגענו בלילה, היה הרבה בוץ. פתאום ראינו עגלון עם עגלה וסוסים שקועים בתוך הבוץ. העגלון קרא לנו לעזור ואנחנו אמרנו לו שאנחנו מוכנים בתמורה שייקח אותנו בלילה לביתו ובבוקר יסיע אותי לכביש. לא ידענו בכלל איפה אנחנו נמצאים. הוא סירב בהתחלה, אך לא הייתה לו ברירה והוא הסכים. אני זוכר שישנו אצלו בדיר ביחד עם החזירים. שילמנו לו כסף ובבוקר הוא הסיע אותנו. את שאר הדרך לקראשניק עשיתי כבר באוטובוסים ועגלות כי היה מסוכן לנסוע ברכבות. הגעתי לקראשניק מסרתי את המכתב והתמונה להורים, הם צעקו ובכו למה לא בא גם פישל. לקחתי כסף ומעיל חם לאחי ויצאתי מיד. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הוריי.

נס מספר 4: הפגישה עם אחי

בדרך חזרה לאחי עברתי בעיר גדולה בשם לייבוב, שם התגורר מכר של המשפחה אשר התחתן עם בת המקום. עברתי אצלו בדרך להגיד שלום ולנוח. הוא שאל אותי לאן אני נוסע ועניתי לו ללודמיר, אל אחי. אני כנראה לא שמתי לב לתאריך ואיחרתי ביום אחד את היום שקבעתי להיפגש עם אחי. אחי ראה שאני לא מגיע ויצא לכיווני. הנס הגדול היה שגם אחי עצר בדרך אצל אותו מכר וכך נודע לו שבדיוק אני בדרכי אליו. הגעתי לבית בלודמיר איפה שאחי היה גר, ראיתי שאיננו ורציתי מיד לברוח. המזל היה שבעל הבית עיכב אותי ואמר לי להישאר עוד לנוח בביתו. אחי שמע  שאני בדרך אליו וחזר מיד חזרה ללודמיר – וכך נפגשנו בנס גדול! לולא היינו עוצרים אצל אותו מכר, היינו מאבדים אחד את השני. איזה מזל! לאחר שנפגשנו, אני ואחי פישל שכרנו דירה באותה העיר בלודמיר. אז עוד היה ניתן להשכיר דירה ליהודים. באותה תקופה הצטרף אלינו גיסי. בייריש אדלשטיין, בעלה של אחותי טובה. הוא ברח גם כן, לא זוכר איך מצא אותנו.

בשנת 1941 כאשר היטלר תקף את רוסיה  לא הורשינו לרדת בשום תחנה כי זאת הייתה תקופה קשה בכל מקום ולא יכלו לקלוט פליטים. אני זוכר שבמהלך נסיעה זו קיבל הגיס ייריש "קריזה" של געגועים הביתה לאישה ולילדים והחליט להסתובב ולנסוע חזרה אל הצד הגרמני. נודע לי לאחר מכן כי שילם 1000 זלוטי על מנת לחזור לקראשניק, שם נספה יחד עם כל המשפחה. יהי זכרם ברוך.

אני ואחי פישל המשכנו ונסענו עד שהגענו לעיירה קטנה בשם מחלישקה אשר היו בה הרבה יהודים, תושבי המקום. אני זוכר משפט שנחקק בזיכרוני שאותו אמרה לי אישה אחת "היום אתה פליט, מחר אני אהיה פליטה". תושבי העיירה קיבלו אותנו, הפליטים, לבתיהם, כל פליט למשפחה אחרת. אני זוכר שהיינו עשרה פליטים יהודים. התאכסנתי אצל יהודי אחד עשיר, אופה, דתי עם כיפה שחורה. הוא נתן לי חדר לבד עם כניסה נפרדת ואוכל והכול בחינם. הוא היה איש טוב. שם גם הכרתי בחורה בשם ציבייה, בת של שוחט, היינו ממש חברים, אפילו באתי אליה הביתה והכרתי את משפחתה. אחי התאכסן אצל משפחה אחרת, באותה עיירה. אני זוכר פעם אחת בלילה כאשר ליוויתי אותה הביתה, התעכבנו קצת בחוץ בשביל לדבר ופתאום עברו שתי משאיות עם חמישה חיילים עם רובים וכידונים. באותו הרגע לא שיערתי כי קרה משהו אך באותו הלילה נשמעו דפיקות בדלת וכאשר פתחתי ניצבו מולי חייל רוסי ואתו יהודי קומוניסט מלווה. הקומוניסט הוביל אותו אליי. הרוסי אמר לי כי הוא מחפש נשק וערך חיפוש אצלי בחדר. אני התפלאתי: מה לי ולנשק? חיפשו וכמובן שלא מצאו כלום. לאחר מכן אמר לי החייל לבוא איתו. אני לא אשכח שאמר לי ברוסית: "עוד מעט תחזור", אך לא חזרתי.

משם הובלתי לחדר המשטרה של הרוסים. כבר היו עוד פליטים כמוני ישובים על הרצפה ונאסר עלינו לדבר אחד עם השני. הדאגה הגדולה שלי הייתה איך אחי ימצא אותי? בסופו של דבר כל עשרת הפליטים הובאו לשם וביניהם גם אחי, כשכל אחד נלקח לחקירה נפרדת. החוקר שאל אותנו כל מיני שאלות ובסופו של דבר האשים אותי, למרבה האירוניה, שאני מרגל גרמני! התעצבנתי מעצם העובדה "יתכן שיהודי הוא מרגל גרמני??" אך לא היה אפשר לערער על הקביעה בשום צורה. משם הועברנו לבית סוהר גדול בשם "אושמאינה", שהיה ידוע שמי שנכנס לשם-נעלם. הופרדנו כל הפליטים אחד מהשני לתאים נפרדים. לא אשכח את האדים שיצאו מכל תא מרוב החום שהיה שם. בכל תא היו כשמונים איש בערך וכולם ישנים על דרגשים אחד על השני. לא היה לי אפילו דרגש לישון עליו וכמובן שהופרדתי מאחי. לאחר מספר חודשים בכלא זה הועברנו לכלא בסיביר. ללא משפט קיבלתי פסק דין לכלא למשך שלוש שנים. אפילו לא ידעתי במה בדיוק אני מואשם. בכלא סיביר היו תנאים קשים מאוד, עבדנו עבודת פרך קשה, בקור של 40- מעלות בקירוב, ללא לבוש, אוכל וגם ללא מקום שינה. ישנו על הארץ (על הרצפה) שכובים על סדין דק, אך משהו בכל זאת בתוכי לא וויתר. הרבה מתו מטיפוס ומחלות אך אני השתדלתי לשרוד גם את זה.

המזל היה, שכאשר היטלר התנפל גם על רוסיה בשנת 1941, היה צורך בחיילים ללחום נגד הגרמנים ונעשה הסכם בין צ'רצ'יל, ראש ממשלת אנגליה, סטאלין הרוסי וגנרל ציקורסקי הפולני לשחרר את אנדרס. והמחנה הצבאי ישב באוזבקיסטן, שהייתה אז שייכת לרוסים. אני זוכר שהפולנים במחנה היו אנטישמים וביקשו להרע ליהודים בכל מיני דרכים. באחת הדרכים הם עשו זאת בכך שהוציאו את היהודים מכל הגדודים בשביל להקים בריגדה יהודית נפרדת. היו כל מיני חוקים אנטישמים, ביניהם איסור לדבר ביידיש. בסופו של דבר הבריגדה היהודית הייתה הטובה ביותר. המחנה היה מסודר מאוד ונחשב לרמה גבוהה ובשל כך הוחלט לפרק אותנו ולהחזיר אותנו לשאר הגדודים. דוגמא נוספת, כאשר הוחלט להמשיך את הלחימה בגרמנים ולצאת מרוסיה לפרס לקחו את כל היהודים לוועדה רפואית בשביל לשחרר אותנו מהצבא. זה נעשה ע"מ להעניש את היהודים כדי שלא נוכל לצאת מרוסיה. המצב ברוסיה היה קשה מאוד והיה עדיף להישאר בצבא. ואכן, שחררו אותי מהצבא, נתנו לי כרטיס רכבת ואמרו לי: תיסע חופשי לאן שתרצה. ופה קרה לי נס נוסף…

נס מספר 5: הפגישה השנייה עם אחי

הלכתי לרכבת וחיכיתי ללא מטרה והרכבת לא הגיעה. העברתי את הלילה ברכבת והמשכתי לחכות. כמו כן, לא ידעתי מה קורה עם אחי, האם נשוחרר או שלא. המזל היה שנודע לאחי כי שוחררתי והוא בא לרכבת לחפש אותי. למרבה המזל לא הספקתי לעלות על הרכבת וכך נפגשנו שוב פעם במקרה!

אחי לא שוחרר מהצבא, אך כל חייל יכול היה לקחת עמו בן משפחה אחד מקרבה ראשונה כמלווה וכך אני הצטרפתי אליו לפרס. יצאו שתי רכבות לפרס, האחת של חיילים ואחת של משפחות החיילים. הייתי הילד היהודי היחיד ברכבת. אני זוכר מקרה שבו התמזל מזלי פעם נוספת: לפני שהרכבת יצאה הייתה ועדה רפואית ששלחה את המלווים להביא אישור טבילה מהמקווה. הלכתי עם שתי נשים פולניות למקווה אבל הן שילמו כסף במקום וכך קיבלנו כולם את האישור. הנסיעה לפרס ארכה מספר חודשים. קודם הגענו לעיר נמל בשם פחלוי ומשם נסענו לטהרן למחנה הצבאי. הנסיעה נעשתה באמצעות רכבת ואונייה. כל אותו זמן לא ראיתי את אחי. החיילים לא עצרו בטהרן וישר המשיכו לארץ ישראל. אני עצרתי בטהרן. תקופה קצרה חייתי שם בתור אזרח. אני זוכר שמכרתי כל מיני דברים לפרנסתי ואני זוכר שהלכתי לבית כנסת גדול ביום כיפור וגם התארחתי אצל משפחה יהודית מדי פעם.

יום אחד קיבלתי הזמנה מהצבא הפולני לוועדה רפואית, לא יודע איך הצליחו למצוא אותי. למרבה האירוניה ראיתי בדיוק את אותו הקפטן שבזמנו שחרר אותי מהצבא. שאלתי: "למה אז שחררת אותי ועכשיו אתה רוצה אותי בחזרה?" הוא ענה לי בציניות כי אז הייתי חייל לא טוב. כמובן שזה בגלל שהוא היה אנטישמי.

מאז ועד 1943 הייתי שוב חייל בצבא אנדרס. בשנת 1943 הגעתי לארץ ישראל בתור חייל. עברנו דרך עיראק, סוריה ולבנון. בעיראק עצרנו במשך כמה חודשים למטרת תרגילים. הגעתי לארץ ישראל ברכבת מלבנון לחיפה בשנת 1943.

כשהגעתי לחיפה התקשרתי לאברהם אדלשטיין, אח של גיסי בייריש שהיה כבר בארץ מלפני המלחמה והוא בא מיד לרכבת לפגוש אותי. מיד שאלתי אותו לשלומו של פישל אחי ומה קורה איתו, אז  נודע לי שפישל התגורר בחיפה ותפקד כנוטר. פישל הגיע לפגוש אותי והיה מאוד מרגש לראות אותו לאחר כל הזמן הזה, במיוחד לאחר כל המקרים שאני ופישל נעלמנו אחד לשני ואז הצטלבו דרכנו בחזרה.  חצי שנה הייתי בארץ בתור חייל, שירתי כחייל רגלי. המחנה הצבאי היה בצומת בילו ליד רחובות. ביום האחרון לפני היציאה של הצבא מהארץ לכיוון מצרים ביקשתי אישור לצאת לראות רופא. הכנתי את עצמי לבריחה מהצבא והתכנון היה שיום לפני העזיבה של הצבא אני אברח וכך לא יוכלו להתעכב למצוא אותי. היו עוד חברה לפני שברחו אבל ברוב המקרים מצאו אותם.

הכרתי אישה אחת שהייתה במקור מלובלין והתגוררה ברחובות. כל פעם הייתי מביא לה  ציוד שתשמור בשבילי ליום הבריחה. כשברחתי היא הביאה אותי לתחנת האוטובוס ברחובות ומשם נסעתי באוטובוס לתל אביב. בתל אביב הייתה לי משפחה שהכרתי מקראשניק והם אירחו אותי. נתתי להם כסף, שלוש לירות סטרלינג, שהיו כל המשכורת החודשית שלי. הם קנו לי בגדים מכף רגל ועד ראש. לאחר מכן התחבאתי בבני ברק אצל משפחה נוספת שהכרתי עד שהצבא יצא מהארץ.

כשהצבא יצא מהארץ כבר יכולתי להסתובב חופשי, עברתי לתל אביב ופתחתי שם בסטה לפרנסתי ברחוב רמב"ם ומכרתי תחתונים, גופיות וכל מיני. עד 1948 הייתי רווק וגרתי בדירה משלי בשכונת מונטיפיורי והתפרנסתי מהמכירות בבסטה. בשנת 1948 הכרתי את אלה, אשתי כיום, אשר הגיעה תחילה באוניית אקסודוס לחופי חיפה. משלא הורשו להיכנס ארצה גורשו חזרה דרך צרפת לגרמניה. לאחר מכן עלתה ארצה שוב באונייה בשם רנדמיק פארק כחלק מחברי הקיבוץ בגרמניה, ובהגיעה ארצה נכנסה לבית חלוצות לנשים בודדות בחיפה. הבסיס של אחי היה צפונה לחיפה ופעם אחת כשחזרתי מביקור אצלו עברתי בחיפה ופתאום ראיתי את אלה ברחוב, בחורה יפה ועולה חדשה. שאלתי אותה איזה שאלה והמשכנו לדבר ומאז לא עזבתי אותה. ביקרתי אותה בבית חלוצות מספר פעמים ולאחר חודש חודשיים עברה אלה לתל אביב ובמרץ 1949 התחתנו. בדצמבר 1949 כבר נולדה בתנו הראשונה זהבה. באותה תקופה התחלתי לעבוד בחנות כלבו תנובה. מכרנו כל מה שהיה צריך והכל רק תוצרת תנובה. באותה תקופה הייתה תקופת הצנע וכולם קנו מוצרים באמצעות פנקסים עם נקודות. עם סיום תקופת הצנע, לאחר פתיחת שוק הכרמל פשט המקום את הרגל ופוטרתי. לאחר מכן התקבלתי לעבודה בנמל תל אביב ובהמשך בעקבות פתיחת נמל אשדוד עברנו לאשדוד בשנת 1965. לאחר עבודה במשך עשרים וחמש שנה בנמל, התפטרתי בגיל 60 ויצאתי לפנסיה. בשנת 1952 ובשנת 1959 נולדו שני בני הנוספים נחמיה וישראל וכיום יש לי גם שמונה נכדים ושבעה נינים.

הבת זהבה: "החל משנת 1989 התחלתי להתנדב במוסד לביטוח לאומי ולאחר מכן גם בבית אבות באשדוד. בהמשך התווספו מקומות נוספים בהם התנדבתי כגון: האגודה למען החייל, האגודה למלחמה בסרטן ועמותת יד שרה. אני מנסה להמשיך וללכת בדרך שבה אבי נהג, לעזור ולתרום לקהילה ומקווה להמשיך כך עוד הרבה שנים!"

הזוית האישית

זהבה המספרת: שלא תהיה שואה בחיים. שיהיה רק שלום וחיים טובים לילדים ולנכדים שלנו. נהנתי מאנדי ושילין המקסימים. כמו נכדיי.

אנדי: אני רוצה לאחל לסבתא זהבה שהיא לא הסבתא הביולוגית שלי, הרבה בריאות. אני מרגיש כאילו היא הסבתא האמיתית שלי.

מילון

נאציזם
שמה של אידאולוגיה גזענית-לאומנית טוטליטרית שפיתחה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. האידאולוגיה הנאצית דגלה במשטר טוטליטרי-לאומני. היא כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של "גזעים" אנושיים מסוימים על פני אחרים, ודגלה בדיכוי והשמדה של בני אדם המשתייכים ל"גזעים נחותים" (במיוחד יהודים וצוענים), לעומת שמירת ה"טוהר" של "הגזעים העליונים". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לא להתייאש, רק לשמוח יש, כדי להמשיך את החיים, ותבוא הגאולה" (ברסלב)"“

”כל יום שחיים זה בונוס“