מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חינוך יהודי-חסידי באמריקה

אני ונכדתי וויטא קליין
בילדותי - ליד הבית באמריקה
היינו אז בנות שלוש עשרה... גרנו לבד בדירה, מרחק של שש שבע שעות נסיעה מביתנו.

קוראים לי אלישבע (אלה) זיילר, נולדתי בשנת 1947 בפרבר ליד פריס, להוריי דוד שלמה ושרה דייטש, שנה וחצי לאחר מלחמת העולם השנייה. כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה ברחו הורי במסגרת המבצע "הבריחה של ארץ ישראל" לכיוון המערב. במהלך בריחתם הם עברו דרך פולניה, אוסטריה, עד שלבסוף הגיעו למחנה פליטים בצרפת שם נולדתי. גרנו בשטו chateau יחד עם שלושים משפחות נוספות.

יש לי שני אחים ושתי אחיות שיהיו בריאים ואני הרביעית. מכל משפחתי אהבתי במיוחד את סבתי ע"ה, היא ואמי חינכו אותי ואת אחיי ואחיותיי עוד בהיותנו קטנים. סבתא חינכה אותנו על פי לוח השנה היהודי. היא לימדה אותנו על החגים לפי המאכל המסוים שהכינה באותו זמן. כשהכינה טיגלאך – היה זה ראש השנה, אוזני המן – פורים, קניידלך וחלות – שבת. סבתא הייתה מסבירה לנו איך כל מאכל קשור לחג בו מכינים אותו.

סבי וסבתי

בשנת 1950, בהיותי בת שנתיים וחצי, הגרנו לאמריקה דרך הזמנת קרוב משפחה שחי שם. גרנו בעיירה קטנה, מרחק של שעתיים נסיעה מברוקלין, במדינת conectcat-norwalk .

בכל תקופת המלחמה ואחריה, היה לנו קשר עם האדמו"ר הריי"צ, ואחר כך עם האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון. כעבור שבע שנים שגרנו באמריקה, כולנו התייצבנו כלכלית, כעת הגיע הזמן לחשוב על חינוך הילדים. הבנים מגיל שבע יצאו ללמוד רחוק מהבית. הם גרו אצל משפחות ואחר כך למדו בפנימיות של חב"ד.

כל דודיי עברו לגור בקראון הייטס, ורק אנו עברנו לגור ב"ניו האבן" (new Haven) בגלל עבודתו של אבי.

למדתי בבי"ס Hebrew Day School. זה היה בית ספר של חב"ד שקיים עד היום. בבית הספר למדו תלמידו מכל העדות. בבית הספר למדנו חצי יום לימודי חול וחצי יום לימודי קודש. בית הספר היה עד כיתה ז'-גיל שלוש עשרה.

בסיום לימודיי בבית הספר היסודי עברתי לתיכון "בית רבקה" של חב"ד בקראון הייטס שהיה אז בית ספר חדש. למדתי בו כשנה ולאחר מכן עברתי ל"בית יעקב", כי היו שם אפשרויות בחירה לימודיות נרחבות. בכל שנות לימודיי בתיכון אני ואחותי הגדולה ממני בשנה גרנו לבד בדירה, בבניין שבו גרו דודיי. היינו אז בנות ארבע עשרה ושש עשרה וכך גרנו לבד בלב העיר new Haven. אמי הייתה משתדלת לבקרנו כל שבוע ובביקוריה הייתה עוזרת לנו בניהול וארגון הבית. הנסיעה מביתנו אל קראון הייטס ארכה כחמש-שש שעות. מדי פעם היינו באות הביתה לשבתות. כשאחותי סיימה את לימודיה בתיכון, עברתי לגור אצל משפחה חב"דית, שם שכרו לי הוריי חדר ושם גרתי עד סוף לימודיי בתיכון.

למדתי חוגים שונים כמו: פסנתר, כינור וכן גם חוג סריגה. אמי לימדה אותי לתפור כשראתה שאני אוהבת זאת. ומאז שהייתי בגיל שתים עשרה אני תופרת – חמישים ושמונה שנים. עד היום התחביב שלי הוא לסרוג ולתפור.

בעלי אני ומשפחתי אצל הרבי מליובאוויטש

אהבתי מאוד את "קראון הייטס", ולכן נשארתי שם ועבדתי במשרדו החדש של אבי. למדתי ראיית חשבון והתאים לי מאוד לעבוד שם. נשארתי לגור שם עד שנישאתי ושם גרתי גם לאחר נישואיי.

נישאתי לבחור בשם ברוך מאיר זיילר. הוא נולד במחנה הפליטים "פלדר פינק" בגרמניה, שהיה  אחד ממחנות הפליטים הגדולים ביותר אחרי המלחמה. לפני שפרצה המלחמה היה להוריו תינוק בשם שאול, שהיה בן פחות משנה כשהתחילה המלחמה. כאשר הנאצים יימח שמם וזכרם נכנסו לעיר הם ערכו "אקציה" ולקחו אותו יחד עם כל התינוקות שהיו בעיר. אביו סיפר שהוא היה תינוק מאוד חכם, וכשהנאצים לקחו אותו צעק: "אבא!".

חתונה ראשונה במחנה הפליטים לאחר השואה

אחרי לידת התאומים סאלי וטובי הם עברו לברוקלין. באותה תקופה לא היו עגלות ולכן בזמן הטיסה הם שמו את סאלי וטובי בתוך סל כביסה. עד היום יש לסאלי את אותו סל כביסה. אחרי שנתיים באמריקה נפטרה אמו, לאחר שסבלה שנה ממחלה קשה. בעלי התייתם מאמו בהיותו בגיל שלוש-ארבע ואחיו ואחותו היו בני שנה – שנה וחצי. בעלי הסתדר בעזרת שכנים טובים שאצלם נשאר עד שאביו היה מגיע הביתה מאוחר בלילה. בכל התקופה שאמו הייתה חולה, סאלי וטובי היו בבית יתומים (על אף שעדיין לא היו יתומים) ונשארו שם עד גיל עשר.

בעלי התינוק והוריו במחנה פלדר פינק בגרמניה 

הנה סיפור שמשפחתי שמעה עליו רק לאחר שנפגשנו עם "בעל האירוע", דודתי דוסא נסעה עם בעלה לקראון הייטס, במהלך הנסיעה הם העלו איתם טרמפיסט. אותו אדם שאל אותם שאלות, ותוך כדי שיחה שאל אותם מה שם משפחתם. הם ענו לו: "ריבקין". הוא המשיך  לשאול את דודתי: "מה שם משפחתך לפני החתונה?" ענתה לו: "דייטש". שאל אותה אם היא קשורה למענדל והינדה דייטש "כן" היא ענתה. "אם כן, יש לי סיפור בשבילכם". והוא סיפר את הסיפור הבא:

היה זה בתקופת חלוקת הלחמים ברוסיה. אני הייתי אז בסמרקנד. בכל יום אמך הינדה הייתה עומדת ליד תחנה מסוימת ומבקשת ממני חתיכה קטנה מכיכר הלחם, מכיוון שהיה לה בית תבשיל שבו חילקה אוכל לחולים, לעניים ולחסרי כל. בכל פעם שהבאתי לאמך חתיכה, כעסתי בליבי עליה: "מדוע עלי לחלוק את לחמי עם אנשים אחרים"? לאחר מחשבה מרובה, החלטתי לעבור לתחנה אחרת כדי לא לפגוש בה. כשחזרתי הביתה, שמתי את כיכר הלחם על השולחן והלכתי לישון. בבוקר שלמחרת הבחנתי שחסרה לי חתיכה מהכיכר, בדיוק באותה כמות שאמך הייתה לוקחת. וכך קרה במשך כמה שבועות עד שהחלטתי לחזור לתחנה שבה אמך הייתה עומדת. ומאז נפסקו ה"גניבות".

סבי וסבתי עם כל ילדיהם, חתניהם וכלותיהם

 תמונה זו צולמה ליד מקום מגוריה של חמותי חיה וויטא, לפני המלחמה בפולין בעיר יבוזנה שהייתה בעלת אוכלוסייה יהודית.

כל המצולמים בתמונה לא ניצלו חוץ מדודתו של בעלי ובן דודו.   

סבתא שלי מספרת לי-וויטא קליין

הזוית האישית

סבתא אלה: נהניתי מההזדמנות לספר את סיפורי שכמעט ואני שכחתי, וכשהילדים והנכדים יקראו את הסיפור הם ידעו מה עברתי, אני מאחלת לוויטא שגם היא תזכה לספר לצאצאיה את סיפורה, בזמן המשיח.

הנכדה וויטא: נהניתי מההזדמנות שהייתה לי לשמוע את הסיפור של סבתא שלי במסגרת תוכנית "הקשר הרב דורי". אני רוצה לאחל לסבתא שלי אושר ועושר, בריאות איתנה עד מאה ועשרים שנה ושתזכה לראות נחת מכל ילדיה ונכדיה.

מילון

chateau
שטו - וילה

אקציה
סדרת פעולות אלימות של הכוחות הנאציים באזורי מגורים או ריכוז של יהודים, כגון הגטאות, לשם איסוף ושילוח כפויים ממקומות המצאם - מגוריהם הקבועים - אל מחנות ריכוז והשמדה, אשר נוהלה על ידי כוחות גרמניה הנאצית: הגסטאפו, האס אס ואחרים בסיוע כוחות שיטור מקומיים, בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ציטוטים

”כשאתה עושה טובה לאחר אתה בסוף מרוויח מזה“