מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיי שלמה

נדב אפללו ושלמה גרוס מתעדים
שלמה גרוס
על השואה, על ארץ ישראל, ועל העלייה לארץ.

הסיפור של שלמה

שמי שלמה גרוס (בהונגרית: טיבור) בבית הספר היו קוראים לי גרוס טיבור ובבית הספר ליהדות היו קוראים לי שלמה.
גדלתי בעיירה היידו-בסרמינג, בהונגריה.
בבית הספר  הלימוד היה נוקשה המורה אמר שאם הוא יעיר אותנו באמצע הלילה אנחנו נצטרך לדעת את לוח הכפל, ואם במבחן לא היינו יודעים את התשובה היינו מקבלים מכות על כף היד עם מקל במבוק. זה היה לפני הצהריים בזמן הבית ספר הרגיל. אחר הצהריים היינו לומדים בבית ספר ליהדות. המורה היה איש מבוגר היה מעשן כבד ובכיתה עישן כל הזמן (וכילדים לא ידענו שאנחנו מעשנים באופן פסיבי…)יישבנו על יד שולחן ארוך עשוי מעץ וגם ספסל עם משענת מעץ כל סוף שיעור היה מבחן על פרשת השבוע מי שלא ידע המורה קם ונתן מכה על הגב עם מקל הבמבוק. לפעמים הוא החטיא ופגע בספסל והמקל נשבר ואז היינו חוגגים שלושה ימים עד שהשיג מקל חדש.
במלחמת העולם  ה-2, הונגריה נלחמה עם הגרמנים נגד הצבא האדום הרוסי.  כשהתחיל כישלון הגרמנים בקרב על סטלינגרד וצבא הונגריה ספג אבדות כבדות בנפש, החליטה ממשלת הונגריה שהיא לא ממשיכה את המלחמה לצד הגרמנים. התגובה של הגרמנים לא איחרה להגיע, הם כבשו את הונגריה ואז החלו הרדיפות אחר יהדות הונגריה: האיסוף לגטאות ויותר ממאוחר השילוח למחנות ההשמדה.אני הייתי אז בן 12 הגעתי עם משפחתי לגטו במחוז דברצן, שם היה בית חרושת ללבנים.

משפחות עם הרבה ילדים היו צריכות להירשם והן היו הראשונות "לצאת למסע ברכבות" – לא אמרו לאן. אחיותיה של אמי לא נרשמו כי היו להן רק שני ילדים. הן לא הצטרפו אלינו לרכבת המסע, הרכבת יצאה ונסענו לכיוון לא ידוע. בלילה עצרנו בתחנה וראינו שלט בפולנית ולא בהונגרית, כך הבנו שאנחנו על אדמת פולין. על קיומם של מחנות השמדה כמו אשוויץ לא ידענו. להפתעתנו (עד היום לא ברור לי), הרכבת עשתה סיבוב פרסה והגענו לווינה אוסטריה לאזור תעשייה שקראו לו "פלוריס דור". הכניסו אותנו לבית ספר ריק.

מכיוון שאזור זה היה אזור תעשייה וסבל מהפצצה יומית, העבירו  את התושבים לכפרים הסמוכים. תפקידנו היה לנקות את הכבישים מהלבנים שהתפרקו מהבניינים ולהעלות רעפים שהדף ההפצצות היום-יומיות היה מעיף.
אחי הגיע לגיל 18 ולקחו אותו מאתנו למחנה השמדה, הוא השתתף ב"צעדת המוות" וניצל.אמי ילדה בת, קראנו לה פרל. אחרי חצי שנה כשהצבא האדום התקרב לווינה לקחו אותנו למחנה טרזינשטט. בדרך למחנה, נפטרה התינוקת מהכפור – זה היה חצי שנה לפני סוף המלחמה.
טריזין היה מחנה מיוחד בו עשו הצגה ל"צלב האדום" שהחיים במחנות מתנהלים כחיים נורמאליים. מפעם לפעם באו מהצלב האדום כדי להתרשם מתפקוד המחנה,  אספו את כל הילדים באולם ענק כל אחד קיבל לחמנייה כדי להראות איזה "יחס" – מקבלים ילדי המחנה.בסוף המלחמה, הגיע הצבא האדום ממש ליד הגדר המחנה, זרקו לנו סוכריות וככה השתחררנו.
חזרנו להונגריה לעיר שיצאנו ממנה ושם פגשנו את אבי. אותי שלחו ההורים לבודפשט ללמוד מקצוע ושם הצטרפתי לתנ' הנוער היהודי "עקיבא".  החלטנו לעלות ארצה אך המשטר הקומוניסטי בהונגריה, לא נתן לצאת לחו"ל.

היינו צריכים לעבור את הגבולות ללא  דרכונים. הלכנו ברגל לצ'כיה, ומשם ברכבת נסענו לווינה שבאוסטריה שהצבא המערבי שלט בה.אך בדרך הורידו אותי ועוד כ-15 צעירים ומסרו אותנו לשלטון ההונגרי,(:בממשלת צ'כיה היה לחץ מהסובייטים שלא ייתנו מעבר ליהודים. כדי להראות לסובייטים שהם מתחשבים בבקשתם הם הורידו מס' יהודים). כלאו אותנו בבית סוהר בבודפשט. השמדנו את כל הניירת שהייתה ברשותנו וטענו שאנו קטינים, הגיעו נציגים מהיהדות המקומית כדאי לשחרר אותנו עד המשפט בהבטחה שימצאו לנו מגורים ועבודה. שחררו אותנו עד לתחילת המשפט, כעבור שבוע ברחנו ועברנו לגבול צ'כיה. הלכנו לבית קברות יהודי וחדר טהור המתים, משם עברנו לשטח אוסטריה, וינה בעזרת שני מבריחים. משם, ארגנו רכבת לעיר נמל באיטליה ומשם עלינו ארצה עם אנייה. בישראל, קיבלנו תעודת זהות והגענו לקיבוץ. אחי הגדול שכבר היה בארץ בא לבקר אותי והודיע שההורים צריכים לעלות לישראל באופן לגלי, ובקש שאתחיל לעבוד ולדאוג להם. ההורים הגיעו ארצה, לאחר חודשיים. הם גרו בפרדס חנה באוהלים, משם הם עברו למושב בית- גמליאל, ואני איתם. בהתחלה גרנו בפחונים. כל משפחה קיבלה פרה אחת וסוס עם עגלה בשותפות עם השכן. מכיוון שהיה קשה להתפרנס מגידולי המשק ניגשתי ללשכת עבודה ברחובות וקבלתי עבודה בבסיס אוויר בתל נוף ב פירוק מטוסים שיצאו מהשירות או תאונות ולאחסן אותם במחסנים.כעבור שנתיים קיבלתי צו גיוס לצה"ל.טירונות עשיתי ב- "סרפנד", אחרי הטירונות עברתי קורס במסגרות ובהמשך קורס נשק.

נשלחתי לבסיס חייל חימוש בבית ג'וברין. בבסיס היה מוסך גדול וביקשתי מהמפקד לעבוד בתור חשמלאי רכב – מקצוע שלמדתי בחו"ל. למחרת הודיע לי שיש לי מזל שאני עוד יומיים ארד לאילת ויעבוד במוסך רכב של חיל החימוש בתור חשמלאי רכב. ירדנו לאילת עם שישה קומנדקרים מלאים ציוד עבור המוסך. כביש מסודר לא היה ובדרך לאילת התקלקלו שני רכבים, אחד גרר את השני וגם תיקנו את הרכבים בדרך.כשהיגענו לאילת היו רק כמה בתים בודדים זה היה בשנת 1951.בחופשות שקיבלנו טסנו לתל אביב במטוסי דאקוטה.  לעיתים, קיבלנו חופשה באילת. קיבלנו מחיל הים סירות ויצאנו לצלילות. הוצאנו אלמוגים (לא ידענו שזו פגיעה בטבע). כל מי ששירת חצי שנה באילת יכול היה לבקש העברה לצפון. קיבלתי העברה למוסך במרכז. השתחררתי חזרתי לעבוד כאזרח, בתל נוף כאחראי חשמלאות. כמו-כן, עזרתי להורים במשק שהמשק שגדל. הכרתי בחורה שהגיעה מהונגריה וכעבור זמן התחתנו. גרנו בראשון לציון, נולדו לי שלוש בנות. רצינו לגור במקום שקט כפרי וכך הגענו לגדרה.
נפגעתי בעמוד השדרה, הפכתי נכה והוכרו לי אחוזי נכות. אחרי הטיפול הגעתי למרכז יום גדרות לפני שנתיים ומאז אני כאן חמישה ימים בשבוע.     

מילון

פסיבי
סביל, כנוע, שאינו פעיל, אדיש, שאינו נמרץ, "מתבונן מהצד", שמקבל אליו, נפעל, ההפך מאקטיבי.

ציטוטים

” בלילה עצרנו בתחנה וראינו שלט בפולנית ולא בהונגרית, כך הבנו שאנחנו על אדמת פולין.“