מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיי כמזכרת – רוני לובינגר

מפגש הפתיחה של התוכנית
טיול שורשים בילדותי
החיים שלי רוני לובינגר

חיי כמזכרת – סיפורו של רוני לובינגר

בית הוריי

הוריי פאני ווולטר לובינגר עלו מגרמניה לאחר שהחליטו לבנות את ביתם בארץ ישראל. הם הגשימו את חלומם והקימו משק חקלאי במושב כפר ורבורג.

בחורף 1943 נולדנו אני ואחי התאום בבית החולים בלינסון. את שמותינו קיבלנו בירושה מהסבים שלנו. שמי אהרון על שם סבי מצד אימי, ושם אחי דב על שם סבי מצד אבי . הבית במושב היה בית קטן שכלל 2 חדרי שינה, מטבח קטן וסלון פינת אוכל ומקלחת קטנה. שירותים לא היו בבית, הם היו בחצר. המשק החקלאי שלנו כלל גידול פרות, תרנגולות וירקות. את קניותינו היומיומית עשינו בצרכנייה בכפר. קנינו מצרכים להכנת אוכל בדיוק כמו היום אבל בלי מעדנים, מאמא עוף ועוד. בתקופת ילדותי הראשונה לא היה חשמל בכפר בו גרנו וגם לא מכשירי חשמל. לא היה קומקום חשמלי, את המים חיממנו על תנור עצים. לא היתה מכונת כביסה, את הכביסה עשו בחצר. העמידו סיר על מדורה ובתוכו הרתיחו את הכביסה. לאחר מכן, העבירו את הכביסה לפיילה (גיגית) ושיפשפו בסבון. כמובן שלא הייתה לנו גם תאורה בבית. את שעורי הבית מבית הספר הכנו לאור עששית נפט.

הוריי היו הורים קפדניים מאוד והחינוך בבית היה ללא פשרות. מה שאמרו היה "קדוש". לא היו וויכוחים עם ההורים או נסיון להתחמק מהמטלות. אחרת העונשים היו כבדים.  תקופת ילדותי המוקדמת היתה סוף תקופת המנדט הבריטי בארץ-ישראל. זו הייתה תקופה ארוכה שבה שלטו הבריטים על המדינה שלנו. תקופה זו זכורה לי מאוד במעורפל עקב גילי הצעיר אבל מאחר והמושב שלנו היה בסמכות לבסיס צבאי בריטי גדול שנקרא "בסיס קסטינה" הכפר שלנו היה מוקף עם גדר כדי להגן כדי להגן מפני הערבים שהסתובבו באזור שלנו. כאשר הכוחות הבריטים כלומר הצבא החליט כי הוא עוזב את שטח ארץ-ישראל והוכרזה "הקמת מדינת ישראל", פרצה מלחמת העצמאות. המושב שלנו לא היה רחוק מהגבול המצרי ולכן, כשלאחר כמה חודשים של לחימה הוחלט לפנות את הילדים והאמהות מהאזור למיקום צפוני ושקט בארץ, הגיעו ערב אחד אוטובוסים משוריינים ולקחו אותנו לכפר א"זר (ליד רמת גן). שם נשארנו תקופה ארוכה עם סבתא, וכאשר היתה הפוגה בקרבות, לקחו אותנו לבקר את ההורים בבית. רק בסוף המלחמה החזירו אותנו הביתה

זכרונות ילדות

חברי הילדות שלי היו בני כיתתי אשר גרו איתי בכפר. את רוב שעות הפנאי שלנו העברנו בבית הספר (עד 13:00) ובעזרה להורים בעבודות המשק (בשדה, ברפת בלול ועוד). בית הספר שלנו "מבואות" היה משותף לשני כפרים: באר טוביה וכפר ורבורג. מאוחר יותר הצטרפו אליו גם תלמידים מחמישה כפרים סמוכים. המשמעת בבית הספר היתה קפדנית. לעיתים אף נענשנו במכת סרגל על קצות האצבעות. בביהס לא היתה נהוגה תלבושת אחידה והכבוד למורים היה רב.

במעט הזמן הפנוי שנותר, שיחקנו יחד במרכז הכפר במשחקים כמו "עמודו", ג'ולות, מחבואים, כדורגל וכדורסל. לא היו אז תנועות נוער. היינו מארגנים בעצמנו טיולים באזור.

מגיל צעיר מאד חווינו לבדנו את השדות והשטחים הפתוחים עם היופי וגם הסכנות שבהם.

היינו רוב הזמן לבדנו והיה לנו זמן רב להנדס מעשי קונדס. יום אחד הכנו מבחנה עם אבק שריפה ושרוך נעליים כפתיל. עשינו נסיונות רבים כדי לתכנן את אורך השרוך כך שהאבק שריפה ידלק בדיוק באמצע השיעור, כדי שעובי השרוך יהיה מדוייק. כמה ילדים שמרו על הדלת ומייד לאחר הניסוי פתחנו את החלונות שלא יהיה זכר לריח השרוף, כוךם התאפקו שלא לחייך או לצחוק כדי שהמורה לא תגלה את המתיחה.  הצמדנו את המבחנה לכסא של המורה ובדיוק כמו בתכנון ובנסיונות התפוצצה המבחנה באמצע השיעור. העשן היה רב והצחוק היה גדול. המורה מיהרה לחדר המנהל, וזה בא ושאל מי אחראי למעשה, כי רצה להעניש את השובבים. אף אחד לא הסכים להסגיר את חבריו וכל הכיתה נענשה. דרך אגב, מנהל בית הספר שלנו כבר קרוב לגיל מאה ועדיין חי.

זכרונות מתקופת העשרים

בתקופה זו בכפרים ובקיבוצים נהגו לרקוד ריקודי עם לצלילי שירים עבריים. עם הזמן חילחלה התרבות העירונית אל הכפר ואט אט הפכו הריקודים לריקודי זוגות לצלילי מוסיקה לועזית- ריקודים סלוניים. את המוסיקה הלועזית היינו שומעים ברדיו רבת עמון (ירדן). אהבנו את שירי להקת הנח"ל, את יפה ירקוני ושושנה דמרי, ושמחנו כשהשמיעו את ה"פלטרס" ברדיו.

בגלל המרחק מהעיר, לא היו לנו בתי קפה, מסעדות או מועדנים. את זמננו החופשי בילינו במפגשים עם חברים. במוצאי שבת, באופן קבוע, הקרינו סרט באולם הקולנוע שבכפר ("בית פסמן").

לרוב האנשים לא היו רכבים פרטיים. בסביבות הכפר היינו נוסעים ממקום למקום באופניים, אך כדי להתנייד בין הערים, היינו נוסעים באוטובוסים ובאופן ייחודי בין רחובות לתל אביב בערבי שבת, כשלא היו אוטובוסים, נסענו במוניות שירות.

טלפונים סלולריים עוד לא הומצאו וטלפונים נייחים לא היו בכל הבתים. על מנת לקבל קו בבית היו צריכים לחכות כשבע שנים. כשרצינו לבקר חברים היינו שולחים מכתב בתחילת השבוע ומגיעים בסוף השבוע (אין ספק ששירותי הדואר בתקופה ההיא היו טובים בהרבה מאילה של היום). היו מקומות שבהם אפשר היה לצלצל אחד לשני בעזרת טלפון ציבורי שהיה ברחוב בקרבת מקום. את שני סביי לא הכרתי. שניהם ניספו בשואה ואין תיעוד על מותם. סיפורן של שתי סבותיי לא ברור לי לחלוטין. אמא של אמי, הפילגה לארה"ב לארה"ב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אנחנו לא יודעים מה היתה הסיבה ומדוע לא הצטרף אליה סבא שלי.

 

הזוית האישית

כל הכבוד לנו אנחנו עשינו עבודה מצויינת!

מילון

ג'ולות
משחק בגולות

ציטוטים

”במעט הזמן הפנוי שנותר, שיחקנו יחד במרכז הכפר במשחקים כמו "עמודו", ג'ולות, מחבואים, כדורגל וכדורסל. “