מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיי בהודו ובישראל – חשיבה חיובית חשובה בחיים!

אדוה ושולמית
שולמית קטנה
להיות שמח מרוצה ולא לעשות השוואות.

שמי שולמית, נולדתי בהודו למשפחה בת 5 אחים ואני האחות השישית והאחרונה. גרנו בבומבאי. למדתי בבית ספר פרטי נוצרי, שלמדו בו בשפה האנגלית.  בבית הספר הממשלתי למדו בשפה הודית, אך מכיוון שאבי ידע מראש שאנו לא נישאר לעוד הרבה זמן בהודו הוא רשם אותי לבית הספר הפרטי.
בשנה אחרונה שלי בבית הספר, בכיתה ו' הגיע מורה חדש וכשנודע לו שאני יהודייה התחיל להציק לי. בכל כיתה הייתה תמונה של ישו ואמרנו תפילה קצרה עם ידיים מחוברות. התפילה הייתה: "אלוהים תעזור לי כי אני מאמינה בך" ובסיום יום הלימודים הייתה תפילה נוספת: "תודה לך על שעזרת לי". המורה החדש היה עומד לידי ומוודא שאני מסתכלת בתמונתו של ישו, מחברת את ידיו ואומרת את התפילה. אילו דברים שלא עשיתי עד עכשיו. היה לי מאוד קשה לקבל את זה ולכן סיפרתי לאבי.  אבי אמר לי: מה שיש לך בלב ובמי שאת מאמינה בתוכך אף אחד לא יכול לגעת ולשנות.
 
כך היה עד שעזבתי את בית הספר. באזור שגרתי התגוררה קהילה יהודית גדולה והיו ארבעה בית כנסת וגם בבניין, רובם היו יהודים והייתה אווירה של שבתות, חגים, מאכלים וכו'…
אבי עבד בחברה אנגלית באניית מסע, הוא היה מפליג חודשים וחוזר. אבי פרש בגיל 45, אנחנו עוד היינו קטנים ולכן אבי חיפש עבודה חדשה ופתח קיוסק קטן ליד בית ספר וכל אחיי ואמי עזרו לו בחנות. אבי היה חכם, הקיוסק היה ליד בית ספר של ילדים עשירים שהוריהם לא הביאו לילדיהם כסף  ולכן הוא התאים את עצמו לאוכלוסייה ומכר בגרושים לפי סכומם של הילדים. מכירתו הייתה טובה ועם הזמן מצא עבודה נוספת בבית יתומים כאב הבית. והוא ניהל גם את הקיוסק וגם את הבית יתומים.
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
היינו רואים פחות את ההורים ולכן אני לקחתי את מקום אמי, עשיתי קניות ובישלתי. לכן עד היום אני אוהבת את המטבח. לפני העלייה אחותי למדה אחות מוסמכת, אך לא קיבלה תעודה כי לא שרתה את המדינה ההודית. אחותי ויתרה על התעודה והתחילה לעבוד כאחות רגילה ולא מוסמכת.  
בשנת 1968 עליתי ארצה. קיבלנו בית בדרום תל אביב יחד עם כל המשפחה. בזמן העלייה היו לנו קשה להביא את כל הרכוש והכספים,  מכיוון שהיה איסור מוחלט להוציא כספים מהמדינה וכמעט איבדנו את כל מה שהיה לנו, הגענו ארצה חסרי כסף. אבי קנה סכום מסוים של דולרים ותפר במכנסיים וכשהגיע לארץ ורצה למכור את זה לבנק הסתבר שהם היו מזויפים וחסרי ערך.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
היה קשה מאוד להיכנס לחברה הישראלית בלי שפה ובלי כסף ביד. האחים שלי קיבלו עבודה בבתי חרושת, למרות שהם היו בעלי מקצועות שונים. הם קיבלו יבלות בידיים מעבודתם הקשה, עד שלאט לאט הם למדו עברית, הכירו אנשים ומצאו עבודות במקצוע שלהם. פעולה פשוטה כמו ללכת למכולת הייתה גם בעיה, ולבקש מהמוכר דברים ללא שפה, לעשות חשבון ולשלם ועוד…
 
הסוכנות דאגה לבית ולמצרכים ואנחנו היינו צרכים לדאוג לשאר. אני נשלחתי למוסד "עלייה לאולפן" זה מוסד לנוער. למדתי שם עברית במשך שישה חודשים, עם עולים חדשים מכל העולם. הריחוק מהבית והפרידה מהמשפחה הייתה קשה, הלבוש והאוכל היה שונה. בכל סוף שבוע הינו חוזרים הביתה.
לאחר שישה חודשי אולפן המשכתי ללמוד הכנה לבית הספר וסיימתי את הבגרות עיונית חקלאית. בבית הספר למדנו חצי יום  וחצי יום עבדנו. אני עבדתי בגן ירק. אבל הייתי בחופשים וקיבלתי דמי כיס. המשכתי את לימודי בסמינר למורים 3 שנים מורה בכירה. מאוחר יותר עשיתי הסבה לחינוך מיוחד.
 
תובנות שלמדתי בחיי
פרשתי מההוראה בשנת 2015 , אחרי 40 שנה כמורה. מה בעצם למדתי..
לכבד את הורי וכל אחד קטן או גדול ולא משנה העדה ומאיפה הוא בא.
להיות עצמאית, לדאוג לעצמך כמה שאת יכולה מבלי לבקש עזרה.
לבחור במקצוע שאתה אוהב ונהנה כדי לפרנס את עצמך, את יכולה להשיג הכל בכוחות עצמך.
לא לעשות לבן אדם אחר רע כי זה חוזר אליך ביותר גדול ולכן אם אתה יכול לעזור תעזור ואם לא אז אל תפגע.
לא לרכל על אף בן אדם, ואם מדברים אז על משהו טוב.
לא לבכות על מצבך, אלא לחשוב או לשנות כדי שיהיה לי טוב, ולא להגיד שזה הגורל, אני יכול לשנות את גורלי אם אני מאמין בעצמי וביכולות שלי.
חשיבה חיובית חשובה בחיים! 
להיות שמח מרוצה ולא לעשות השוואות.
 
תשע"ו

מילון

בומבאי
עיר הבירה של הודו

ציטוטים

”מה שיש לך בלב ובמי שאת מאמינה בתוכך אף אחד לא יכול לגעת ולשנות.“