מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיים של נתינה ברוסיה

בביתנו לא היה מקום לתלונות.
שמי רחל לאה קנלסקי, נולדתי בעיר מוסקבה. הורי הם יהודה ובת שבע קולאשר ע"ה ולי ארבע אחיות.
אבי שימש כרב העיר, שוחט, דיין, מוהל וסופר.

הבית במוסקבה

הבית במוסקבה
בהיותי בת שנה וחצי, בזמן מלחמת העולם השנייה (השואה), נאלצנו לברוח מהנאצים שהתקדמו למוסקבה
ואנו ברחנו לקזחסטן. הנסיעה הייתה מאוד קשה וכרוכה בהרבה סכנות, אך ראינו הרבה ניסים מהקב"ה.
הנסיעה ארכה כשלושה שבועות בהם שהינו ברכבת.  באופן טבעי האוכל אזל, ולא היה אפשר לקנות אוכל
בשום מקום. למרות שהרכבת נעצרה מספר פעמים בערים ובכפרים בדרך, פחדנו לצאת מהרכבת, ולכן
התושבים הגיעו לרכבת ומכרו לנו קצת אוכל: כרוב, גזר ומים חמים, אותם קנינו מהם.
סיפור נסי שקרה לאבי ברכבת:
בגלל קשיי המלחמה היה רעב מאוד חזק, ואנו הילדים בכינו בגלל בטננו הריקה והמקרקרת. גם אימי מאוד
סבלה מכך, מפני שהייתה אז בהריון. לאבי כאב מאוד לראות שאימי סובלת, והוא ניסה להשיג מעט לחם
מאנשים. כולם הסתכלו עליו כעל "משוגע", שהרי בתקופה זו לא היה כלל לחם.
למרות זאת הוא לא התייאש, ושאל כל אחד ואחד וכל האנשים ענו לו בתשובה שלילית. אך הוא לא התייאש
והמשיך לשאול ולחפש. אחד האנשים שאבי שאל אותו אם יש לו לחם, בלי לומר מילה הוציא כיכר לחם
מהמזוודה שלו. המזוודה הייתה מלאה בלחם בלבד !
אבי המופתע ביקש מ'המלאך' כיכר לחם נוסף, והוא הביא לו. בשמחה חזר לאימי עם ה'אוצר' היקר, וסיפר
לה כיצד השיג זאת. מכיוון שהיה מחסור רב בלחם, ולא היה ברור מתי יושג לחם נוסף, ביקשה אימי מאבי
לבקש מאותו אדם עוד לחם. אבי החל עובר מקרון לקרון במטרה לחפש את האדם המופלא, הוא עבר מאדם
לאדם והביט בפניו על מנת לזהותו, אך החיפושים היו לשווא. המדהים הוא שהרכבת הייתה בת 15 קרונות,
והאדם לא נמצא באף קרון, למרות שמאז קבלת הלחם הרכבת לא עצרה כלל. מי היה אותו אדם
לאלוקים הפתרונים.
הלחם הציל אותנו, הגיענו לקזחסטן בניסים. החיים שם היו קשים מאוד. לא ניתן היה למצוא בית להשכרה
על פני הקרקע, אלא רק מבנה כעין מקלט שהיה רובו  בתוך האדמה. קזחסטן הייתה מקום נידח אליו הגיעו
אנשים שהואשמו באשמות שונות כדי לרצות שם את עונשם ע"י מנהיג ברית המועצות באותה תקופה,
סטלין ימ"ש. אותם אנשים נאלצו לחיות ללא קורת גג תחת כיפת השמים, והיו חשופים לפגעי הטבע.
רהיטים כמובן שלא היו לנו. ישנו על הרצפה המצופה בבגדים, ובשלב מאוחר יותר אימי "בנתה" מיטה
כעין ערסל המורכב משתי מקלות המחוברות בבד. כל רכושנו הסתכם בתנור קטן ובשולחן. בתנאים אלו הסתדרנו.
באותו זמן הלחם לא נמכר בשום חנות. אלא הייתה תחנה שבה היו רושמים את מספר הנפשות שבכל משפחה
ולפי זה קיבלנו לחם, כ-400 גרם לכל נפש. קמח לא היה אפשר להשיג בשום מחיר, ולכן באביב של אותה שנה
החלו דאגות חדשות מעסיקות את הורי: כיצד ישיגו קמח לאפיית מצות "שמורה". יחד עם דודי אח אימי ר' פרץ חן
זצ"ל החליטו להשיג קמח בצורה יצירתית.
באותה תקופה ראש הממשלה היה מיסטר קלינין, שהיו שמועות לגביו שהינו יהודי. אימי כתבה לו מכתב בו
מבקשים להחליף את מנת הלחם שמקבלים לכל נפש לקמח, במשך שמונת ימי הפסח. הם צרפו את
רשימת כל היהודים שגרו אז באזורם במטרה לקבל אישור זה בעבור כולם. המכתב נשלח מתוך ספק גדול
האם אכן יגיע ליעדו בימי המלחמה הטרופים. אך ה' עזר, המכתב הגיע ליעדו, ואפילו בקשתם התקבלה באופן
ניסי. באחד הימים קראו לאבי ואימי למועצה המקומית, ואמרו להם שיש להם את הכמות המבוקשת של קמח
בשביל שמונת ימי הפסח. אבי ודודי בנו תנור חדש וגדול לאפיית המצות בביתנו שהיה צריף קטן. גודלו של
התנור תפס כחצי מהבית. בפסח זה זכו כל היהודים בעירנו למצות שמורות נס בתוך החושך הגדול.
לאחר זמן קצר גויס אבי ז"ל לצבא רוסיה שנלחם בנאצים. הקשיים רק הלכו והתעצמו בעקבות כך.
את החינוך באותם ימים קבלנו מאימי ע"ה, שהחדירה בנו חינוך יהודי אמיתי ללא פשרות. כשהמלחמה
הסתיימה חזר אבי משדה הקרב בניסים גדולים הביתה, לאחר שלא היה בביתנו כשלוש שנים. וכל משפחתנו
חזרה למוסקבה.
אך בזאת לא תם סבלנו. גילינו שביתנו נלקח ע"י גויים, ונותרנו שוב ללא מגן מפגעי הטבע. לכן גרנו כחצי שנה
אצל דודי ר' פרץ חן זצ"ל, ולאחר מכן הלכנו לביתנו הקטן, שהיה במלאחובקה. כשעה נסיעה ברכבת למוסקבה.
מים, כמובן, באותו זמן לא היו בברזים, כמו בטכנולוגיה של היום, אלא הייתה באר מים פתוחה ברחוב בו היינו
גרים, ממנה היינו לוקחים מים מספר פעמים. בעונת החורף שהיה מאוד מאוד קר וירד שלג, המים היו קופאים
בבאר ולא הצלחנו לקחת מים, לכן היינו אוספים שלג בדליים, ואת השלג היינו מניחים על הפתיליה שנדלקה
ע"י נפט וכך היו לנו מים בעונת החורף.
בנות השכנים שלנו, הגויות, שהיו בנות גילינו, שאלו אותנו, מדוע אנו לא הולכות בשבת לבית הספר? ואנו היינו
אומרות להן כל פעם תרוץ אחר. אימי העבירה אותנו לכחמישה בתי ספר, כדי שנוכל להסתיר ושלא ידעו שאנו
שומרים שבת, חגים ועוד.
בזמנים ההם לא ניתן היה למצוא עבודה, שלא עובדים בה בשבת. אך הורינו בחסדי ה' מצאו מפעל, שהסכים
שהורי ייקחו את העבודות לבית. אימי כל היום עסקה בעבודת סריגה של בדים, ומבדים אלו תפרו: חולצות,
עליוניות, ועוד. לכן רוב היום אימי הייתה עסוקה במלאכה זו, ובשעות הלילה הייתה עושה עבודות בית, כגון:
לנקות, לבשל, לכבס, ועוד. בשעות היום, עזרתי לאימי וטיפלתי באחיותיי הקטנות. אחותי הגדולה ע"ה עזרה
לאימי לסרוג.
בחסדי ה' הרחבנו את ביתנו הקטן. הוא הפך לבית גדול ורחב ומאז החלו לאפות בו מצות ליהודים רבים. אורחים
מכל קצוות רוסיה, היו מצויים בביתנו בכל זמן ועת כגון: לחכות למטוס או לרכבת. מוסקבה, הייתה עיר מרכזית
שממנה יצאו הרבה מטוסים ורכבות לכל קצוות רוסיה. מלונות ומסעדות כשרות לא היו בנמצא, וכולם ידעו
שבביתנו, בבית של ר' יהודה קולאשר אפשר לקבל הכל כגון: אוכל, שתייה ולינה.
אני ואחיותי חונכנו שחייבים וצריכים לעזור לכל יהודי ולא משנה מי הוא, ועשינו זאת במשך שנים רבות בשמחה
רבה. בביתנו נערכו גם חתונות ובריתות. ביתנו שימש מסתור לאנשים, שהיו חייבים להתחבא מפני הממשלה,
כגון: בערקה חן בן דודי. ורבי אליעזר ננס (גיבור וכותב הספר "האיש שלא נכנע") ששוחרר לאחר יותר
מ-19 שנה שהיה בבית הסוהר הסובייטי. רבי אליעזר ננס  בניסי ניסים נשאר בחיים, אך היה זקוק לטיפולים
רפואיים. אימי ז"ל טיפלה בו במסירות רבה. וכך הוא כותב בספרו: "נסעתי למוסקבה… הגעתי לביתו של
ר' יהודה קולאשר שהתגורר במאלחובקה שליד מוסקבה, אשר קיבל אותי בזרועות פתוחות"… "תוכלו
להתאכסן אצלנו כמה שתרצו ללא שום הגבלה! …"
אימי דאגה גם לשלוח חבילות מזון לאסירים, היה מספר רב של יהודים בבית הסוהר. אנו הבנות עזרנו
לאימי להכין את המשלוחים ולהמציא 'כתובות מהירח' של השולח, מפני שאם היו מגלים שאנו שלחנו
להם את המשלוח, חיינו היו כרוכים בסכנה רבה. כך גדלנו. בביתנו נערכו הרבה פעמים התוועדויות חסידיות,
ובעיקר בחגים. כגון: ראש השנה, סוכות, י"ט כסלו, שבועות ועוד. בפסח אמי הייתה דואגת לאנשים שלא יכלו
לעשות פסח לבד בביתם.
אנו הבנות, היינו צריכות לעזור הרבה בבית, ותפקידים רבים הוטלו עלינו. כגון: לערוך קניות, דבר שהיה
מאוד קשה, מפני שהשוק בו קנינו, היה רחוק מאוד מביתנו, וחנויות אחרות לא היו. אבי הזמין מהנגר,
עגלה גדולה, עם גלגלים גדולים. גודל העגלה הייתה בערך כמטר על מטר וחצי, ואורך הדפנות היו בערך
30 ס"מ. על עגלה זאת היינו מעמיסים את כל מה שקנינו מהשוק כגון: ענבים, אבטיחים, מילונים, רימונים,
לחמים, דגים ועוד. לאחר שהגענו לביתנו עם כל המצרכים שקנינו, אנו הבנות היינו צריכות לארגן את כל
הדברים הדרושים לאורחים שמגיעים להתוועדות. גם לאחר ההתוועדויות היינו צריכות, לארגן ולסדר את ביתנו.

בערך בגיל עשרים התחתנתי, אני ובעלי גרנו בבית הורי שהיה נמצא במאלחובקה. כשנה לאחר שהתחתנו נולד לנו בננו הבכור. לאחר שבני הבכור הגיע לגיל חינוך, הוא היה צריך ללמוד בבית ספר אך זה היה דבר שלא היה ריאלי לחלוטין, כי הדבר היה כרוך בחילול שבת. בננו לא ביקר בבית הספר. אלא, למד במחתרת כשנתיים וחצי שבהם לא ראה את אור השמש. אחיו כשהיה רואה שאינו יוצא לשחק בחוץ עם החברים, עודד אותו ואמר לו ברוב חשיבות: "גם אני כשאהיה גדול אשאר בבית".

לאחר כשלוש שנים שמשפחת בעלי: אימו ושתי הסבתות שלו, עלו לארץ ישראל (אביו נלקח לשבי במלחמה ומשם בחסדי ה' הצליח לברוח ולאחר כמה שנים הגיע לארץ ישראל). הם שלחו אלינו בקשה לאיחוד משפחות, בו הם מבקשים מאתנו לעלות גם לארץ הקודש ארץ ישראל. הגשנו את הבקשה לשלטונות. אך הבקשה נדחתה. לאחר כחמש וחצי שנים כשהתברכנו ע"י הרבי מליובאוויטש, קיבלנו אישור לעלות לארץ, אני, בעלי ושני ילדיי.

ברוך ה', אנו כעת נמצאים בארץ הקודש, שה' יתן בארץ זאת שלווה ושלום בכל זמן ועת. והכי חשוב שיביא במהרה בימינו את משיח צדקנו בקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.

אני ואימי - בת-שבע קולאשר

אני ואימי – בת-שבע קולאשר

אבי ר' יהודה קולאשר

מילון

התוועדות
פ‏אַרבר‏ענגען (ביידיש: להתענג בצוותא) הוא השם המקובל בעגה של חסידות חב"ד להתכנסות של חסידים המשלבת דברי תורה, סיפורים חסידיים, הרמת כוסית 'לחיים' ושירת ניגונים בצוותא.

פתיליה
כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. חומה של הפתילייה נמוך ולכן היא משמשת לבישול אטי. בישראל של תקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה נמצאו פתיליות בכל בית, בחלק מהבתים יותר מפתילייה אחת, והן שימשו לכל צורכי הבישול.

ציטוטים

”חונכנו שחייבים וצריכים לעזור לכל יהודי ולא משנה מי הוא.“

”שה' יתן בארץ הזאת שלווה ושלום ושיביא במהרה בימינו את משיח צדקנו בקרוב ממש.“