מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיים של התנדבות

סבתא רבה שרה, סבתא אילנה, אמא ליטל ונוגה
אני בצעירותי
תולדות חייה של אילנה שמש- יהודיה, ציונית, מיילדת ולוחמת למען לידות בית בישראל

שמי: נולדתי בשם אלן רות ריבק ב-  22.11.1952, בעיר ברוקלין שבמדינת ניו יורק.

הוריי: שרה ריבק לבית וינברג והרי ריבק. אמי נולדה בפלסטלינה (ארץ ישראל בזמן הטורקים), להורים ביילה ואלטר. ביילה נולדה בעיר נובי קונסטנטינוב שבאוקרינה, ומשפחתה ברחה לארץ ישראל בעקבות הפוגרומים. כאשר סבא רבה שלי ומשפחתו היו צריכים לברוח, הם לא ידעו לאן, אז הם עשו הגרלה בין הודו, ארה"ב וישראל, וישראל זכתה. סבא שלי, אלטר, נולד בצפת למשפחה שמעולם לא עזבו את ארץ ישראל. לאחר רעידת האדמה בצפת, המשפחה עברה לגור בירושלים, הם היו חרדים וסבי היה רב בגיל שבע עשרה, וסופר סת"ם.

מגילת אסתר מקורית שנכתבה עי סבי אלטר ויינברג

המשפחה של סבתא שלי, ביילה, גרו בשכונת מאה שערים בבתי ורשה, ודיברו רק יידיש. כאשר הוריה מצאו לה שידוך, היא הייתה צריכה לגלח את ראשה כמנהג החרדים, אך ביילה לא הסכימה, ביטלה את השידוך וברחה. כעבור זמן קצר התאהבה בסבא שלי, אלטר, והם התחתנו מתוך אהבה, דבר שהיה נדיר בזמנו. סבתא שלי זכורה מאז כמרדנית, ובמשפחתי אומרים שבזאת אני דומה לה מאוד. לאלטר וביילה נולדו שלושה ילדים, אמי שרה הבכורה, יוסף ושמשון {סם}. בשנים אלו שלטו הטורקים בארץ, ופרצה מלחמת העולם הראשונה. בארץ שרר רעב כבד, כל כך כבד שהייתה פעם אחת שנשארה רק ביצה אחת לכל המשפחה! סבתא שלי הייתה צריכה להכין חביתה אחת ולחלק אותה לכל המשפחה. סבא שלי לא הצליח להתפרנס מפני שלאנשים לא היה מספיק כסף לקנות את ספרי התורה שהוא כתב, וסבתא ביילה אפתה לחם ומכרה לחיילים הטורקים. סבא שלי קיבל הצעת עבודה, להיות רב בברוקלין נו יורק, והוא קיבל אותה. כל המשפחה עזבה באנייה, לקח שלושה שבועות להגיע מארץ ישראל לארה"ב. אמי הייתה בת שבע ובגלל הנסיעה מעולם לא למדה בבית הספר כמנהג החרדים. מהנסיעה הזו אמא שלי זכרה רק את ההקאות אשר היו לה במשך שלושת השבועות, ועד יומה האחרון לא עלתה בגלל זה על סירה. בסיום המסע, הגיעו ל- Ellis Island וקיבלו אזרחות אמריקאית. וכשהנכדה שלי, נוגה, טיילה בארצות הברית והלכה לאי, היא מצאה את השם של סבתא שלי רשום בארכיון. החיים בניו יורק לא היו קלים בכלל כי כמו כל היהודים המהגרים הם חיו בעוני רב. הם עברו דירה כל כמה חודשים כי לא יכלו לשלם את שכר דירה, ולכל מקום שהם עברו סבתא שלי לא תלתה וילונות, כי היא תמיד חשבה שהחיים בארצות הברית היו זמניים, ושהיא תחזור לארץ הקודש, למשפחתה. בגיל שמונה התחילה אמי ללמוד בכיתה אלף, ללא ידיעת השפה האנגלית. אבל המורה הייתה יהודייה, ועזרה לה, ובנוסף, אמי הייתה חכמה ומהר מאוד קפצה כיתות והייתה תלמידה מצטיינת. במשך השנים גדלה המשפחה ונולדה אחותה הקטנה של אמי, באשי. בהתאם לרוח המרדנות של סבתא שלי, היא ברחה מבית החולים בעת הצירים כי הסתייגה מתנאי בית החולים, ושלחה את אמא שלי בת האחת עשרה, לקרוא לרופא שיילד אותה בבית כמו שהיא ילדה את שאר ילדיה.

אבי נולד בארה"ב, להורים נתן וגאסי שמוצאם מפולין. משפחתו הייתה די חילונית למרות שגם הם דיברו יידיש. סבא היה סוחר בגדים קטן ואבי חלם להיות אגרונום, ולמד חקלאות באוניברסיטה מישיגן. כאשר אביו חלה נקטע חלומו, כי הוא היה צריך לעזוב את לימודיו ולתפעל את העסק המשפחתי. לאחר פטירתו של סבי, אבי נשאר בעסק ופיתח אותו לעסק גדול ומצליח, שמפרנס אותנו בכבוד עד היום הזה. הוריי נפגשו בלימודי הלילה, כאשר אמי יצא ללמוד בניגוד לציפיות שהיו מנשים בזמנים אלו. אביה מאוד התנגד בהתחלה לנישואים בגלל שאבא שלי היה חילוני, אבל בגלל שדיבר יידיש הוא התרכך.

הוריי גרו בברוקלין ונולדו להן שלושה ילדים, מרטן, סילביה וצ'רלי. כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה, אבי היה אמור להתגייס, אבל באותו הזמן אמי נפצעה מפגיעת ראש קשה כתוצאה מתאונת דרכים, והייתה מאושפזת בבית החולים חודשים רבים. בעקבות המקרה, נשאר אבי ולא נשלח עם שאר פלוגתו לאירופה. רק אחר כך התברר כי כל פלוגתו מתה באירופה, וכך למעשה תאונתה של אמי הצילה את חייו. למרות שהרופאים המליצו לאמי לא להיכנס יותר להריון, היא מאוד רצתה עוד ילדים, ואחרי חמש שנים בערך ילדה את אחותי נעמי, ובגיל שלושים ושבע ילדה אותי.

בר המצווה של אחי צ'רלי. נוכחים שאר אחיי- מרטין הבכור (ראשון משמאל), סליביה (ראשונה מימין), צ'רלי (במרכז בין אמי לאבי), נעמי (הילדה במרכז התמונה) ואני כבת שנה וחצי. בנוסף להורי, ישובות 2 הסבתות.

 

עד גיל שש, גרנו בברוקלין אבל הורי קנו חווה בנו-ג'רזי, כדי להגשים את חלומו של אבי, להיות חקלאי, וכל סוף שבוע, משפחתי הייתה נוסעת לעבוד בגינת החווה.

הורי שרה והרי ריבק בביתם בניו ג'רסי

ברוקלין הייתה סביבה מאוד יהודית, וכל אחיי למדו בישיבה. בגיל חמש, החליטו הוריי לעבור לחווה בנו-ג'רזי, ולבנות שם חיים, אבל למעשה שלושת אחי הגדולים כבר עזבו את הבית. אחד התחתן, השנייה הייתה באוניברסיטה והשלישי בשנתו האחרונה בתיכון. אבי נסע כל יום ברכבת, במשך שעה וחצי למשרד במנהטן. אמי הייתה עקרת בית וכל חייה הוקדשו לגידול ילדיה.

אני ואחותי גדלנו בסביבה כפרית, בבית גדול עם עוזרת בית שבאה כל יום, ולא חסר לנו דבר חוץ מיהדות. באזור שלנו בנו-ג'רזי לא היו בכלל יהודים, וגדלתי בסביבה נוצרית וואספית {wasp} שבה תמיד הרגשתי חריגה ושונה, אך לעולם לא חשתי אנטישמיות גלויה. למדתי בבית ספר עממי ותיכון שמתוך מאה ועשרים ילדים היינו רק חמישה יהודים! כל בוקר אמרנו תפילה לישו, וכולם חגגו רק חגים נוצריים כמו פסחא וחג המולד. הייתי גם במקהלה, אבל שם שרו רק שירי שבח לישו אז נאלצתי לעזוב.

מצד שני הבית שלנו היה כשר והיינו פעילים בבית הכנסת היהודי הקונסרבטיבי אשר היה עשרים דקות נסיעה מביתנו. בילדותי נקרעתי בין החלטות קשות- מצד אחד רציתי נורא להשתלב עם הילדים בכיתתי ומצד שני הייתה דרישה גדולה מהבית לשמור על יהדות ועל מנהגי המסורת, למשל בפסח הייתי חייבת להביא כריכים עם מצה, והתביישתי. כשהיו פעילויות של החברות שלי בכנסייה, הוריי אסרו עלי להשתתף. נעדרתי מבית הספר בראש השנה וביום כיפור, והמורים סירבו להזיז את המבחנים בתאריכים אלו.

בגיל שלוש עשרה, כאשר הקרינו בטלוויזיה בארצות הברית את הסרט "שואה" וגם את הסרט "אקסודוס", נודע לי לראשונה על האסון שקרה לעמינו, וסיפרו לי שגם הדוד של אמא שלי נהרג בגטו ורשה. עצם הגילוי זעזעה אותי והשפיעה עלי עמוקות, וערער את הביטחון שלי כאזרחית יהודייה החייה בגולה. בתיכון, כאשר הבנות התחילו לצאת עם בנים, הורי אסרו עלי לצאת עם בנים לא יהודים, דבר שראיתי כאכזרי ולא הוגן, וגרם להרבה חיכוכים. בגיל חמש עשרה הורי הבינו שעליהם לשלוח אותי לארך ישראל למחנה קיץ כדי להתחבר לשורשים היהודים שלי, דבר שהכעיס אותי מאוד כי רציתי להיות עם חברי, ומה לי וארץ ישראל הרחוקה. בדיוק ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים והיה ספק אם יתקיים המחנה בארץ, אך בעקבות הניצחון המוחץ נסעתי, ושררה בארץ אופוריה, שכנראה נדבקתי בה. בפעם הראשונה בחיי שמעתי עברית מדוברת ולא רק עברית של תפילה בבית הכנסת. בפעם הראשונה בחיי הייתי בקבוצה של נוער שכולם היו יהודים. גיליתי את המושג של ציונות וזה מאוד דיבר אלי ונגע בנפשי. פתאום הרגשתי בנוח עם היהדות שלי ועם השוני שלי וההרגשה להיות שייכת לרוב ולא למיעוט הייתה נפלאה. הייתי בקבוצת נוער בכפר סילבר והתחברנו עם הנוער הישראלי, ואפילו היה לי חבר ראשון, ועוד יהודי!

טיילנו בכל הארץ, כולל בשטחים אשר נכבשו במלחמת ששת הימים. אפילו הגענו לכותל מספר שבועות אחרי כיבוש ירושלים וההתרגשות הייתה עצומה.

אני ליד הכותל המערבי

למדתי על ההיסטוריה של העם היהודי והקמת המדינה. בביקור ביד ושם הכל פתאום התחבר לי, והבנתי מה זה ציונות לעומק, והחלטתי שפה אני אחיה כי לארץ ישראל אני שייכת. פגשתי בארץ את המשפחה של אמי מצד אמא ואבא שלה, וגיליתי המון בני משפחה שקיבלו אותי בחום רב. היה לי עצוב מאוד כשנגמר המחנה וחזרתי הביתה לארצות הברית. בקיץ הבא חזרתי שוב לארץ. בסיום תיכון התקבלתי לאוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית, משום שהייתי תלמידה מצטיינת. בקיץ שלאחר תיכון נסעתי שוב לארץ במטרה ללמוד עברית כדי להתכונן לעלייה, ולמדתי באולפן עקיבה בנתניה. כל כך נהניתי בארץ שהרגשתי שאני לא מסוגלת לעזוב ולחזור ללימודים. ביקשתי מהורי לבטל את האוניברסיטה היוקרתית ונרשמתי למכינה באוניברסיטת תל-אביב. הייתה לי שנה נהדרת בה למדתי עברית רהוטה. חזרתי שוב לביקור משפחתי בארה"ב ועקב סיבות משפחתיות נשארתי ולמדתי באוניברסיטת "דוגלס" השייכת לאוניברסיטת "רטגרס" בניו-ז'רזי.

ביום כיפור 1973, משפחתי בצום ואני שוכבת במיטתי, פתאום אחי הגדול פורץ לחדרי וצועק שישראל הותקפה ויש מלחמה. אני בהלם מוחלט ומחליטה במקום שאני נוסעת להתנדב לעזרה בכל תחום שנחוץ. אני יוצרת קשר עם הסוכנות היהודית במנהטן, ועוברת סינון וראיון אישי, ואומרים לי לא לספר לאף אחד חוץ מההורים ולהיות צמודה לטלפון, שבו יגידו לי מתי לבוא לשדה התעופה. החלק הקשה היה לספר להוריי ולקבל את הסכמתם ואת הדרכון {שהיה בחזקתם}. למזלי, הם הבינו ואפילו התגאו בי.

באותו הזמן צלצלתי לכל המכרים היהודים שלי וניסיתי לשכנע אותם לבוא איתי להתנדב, אבל לכל אחד היה תירוץ כמו- אני לא יכול לעזוב את לימודי באמצע, או ההורים לא יאשרו לי או אין לי כסף לממן את כרטיס הטיסה. אני הייתי מלאת אידיאלים ולא יכולתי להצדיק את תירוציהם. לאחר כיומיים, קיבלתי את הטלפון המיוחל ונסעתי לשדה התעופה אבל אסרו עלי לספר לאף אחד ולא ידעתי לאיזה טיסה אני עולה. עליתי על המטוס הראשון אשר היה מלא בחיילים חוזרים ובמתנדבים. הדבר המפחיד ביותר היה לנחות באפלה ולהגיע לשדה תעופה בחושך מוחלט. יישנו באכסניה בתל-אביב והתקשרתי מיד לקרובי הישראלים אשר התגוררו בקרבת מקום. הם מיד באו לקחת אותי לידיהם וכל כך שמחו כאשר ראו את כמות המתנדבים הרבה שהגיעה, מה שהרים עוד יותר את המורל. למחרת ביקשו מאתנו לבחור מתוך רשימה ארוכה של קיבוצים מקום להתנדב בו. לא היה לי מושג במה לבחור, אבל  שאלתי מה הכי קרוב לתל-אביב כדי שאוכל לבקר את משפחתי מדי פעם, ואמרו לי קיבוץ רמת הכובש ליד כפר סבא.

אני (ראשונה משמאל) שוטפת סירים במטבח הקיבוץ
אני (ראשונה מימין) עם קבוצת המתנדבים של רמת הכובש

 

 

 

 

 

 

 

למחרת, הגענו קבוצה של כחמישה עשר מתנדבים לקיבוץ והתקבלנו בזרועות פתוחות. כל הגברים בקיבוץ גויסו לחזית המלחמה, חוץ מזקנים או בודדים שנשארו להגן על הקיבוץ. בהגיענו שררה אווירה קודרת כי הודיעו ששניים מבני הקיבוץ נהרגו.

תפקיד המתנדבים היה למלא את מקומות העבודה של הגברים שגויסו. עבדתי בקטיף תפוזים, בבתי ילדים, במטבח ובאקונומיה. גרנו בצריפים עם שירותים ומקלחת בחוץ ועם תנור נפט, ובלי מזגן או טלוויזיה או כל פינוק שהיינו רגילים אליו מהבית. למדתי לעשות ספונג'ה לרחוץ סירים ענקיים של מטבח קיבוצי. בשבילי זה היה עולם אחר, כי באתי מבית בו הייתה לי עוזרת בית כל יום.

מכיוון שלא היה שום טלפון או דרכי קשר, לא יכולתי להודיע להורים שלי איפה אני או אם הגעתי בשלום לארץ. רק כשהגיע צוות טלוויזיה לראיין את המתנדבים לכתבה לעיתון אמריקאי, נודע להורים שלי איפה אני ושאני בסדר.

 

בקיבוץ זכינו ליחס מעולה, והמתנדבים עבדו בכל ענפי המשק. חבר טוב שלי היה נהג החלוקה של המאפיה, בחור צעיר שמעולם לא נהג על משאית עם הילוכים, אבל לאחר כמה תאונות קטלניות הוא למד. במהרה למדתי שאני מבוקשת מאוד בתור כלה, מכיוון שרק אני דיברתי עברית, וכל האימהות היהודיות רצו לשדך אותי לבניהם. לאחר כחצי שנה שמתי לב שסדרן העבודה, אשר שמש, בוחר לשבת איתי כל ארוחת בוקר בחדר האוכל. הרומן בינינו התחיל בערב מסיבת פורים כאשר הוא הזמין אותי לטעום את אוזני ההמן המפורסמות של אמא שלו בחדרו, ונגמר בנשיקתנו הראשונה. הפכנו לזוג והתחתנו בקיבוץ בחתונה כפולה (חתונה במקביל לזוג נוסף, כפי שהיה מקובל אז בקיבוץ משיקולי חיסכון) ב- 22/6/1975.

חתונתי עם אשר

 

לאחר שנה בקיבוץ, הרגשתי שאני מתבזבזת ויכולה לעשות יותר מאשר לקטוף תפוזים ולעבוד במטבח. בינתיים הסתיימה המלחמה, והבנים והשגרה חזרו לקיבוץ. רוב המתנדבים כבר חזרו לארצות מוצאם, ונשארנו בודדים שהחליטו לעלות ארצה. הבנתי שמאוד חסרות אחיות מוסמכות בישראל והרגשתי שזה מתאים לכישרונות שלי, ולרצון שלי לתרום לחברה ולישראל. החלטתי ללמוד סיעוד ולמדתי בבית ספר לאחיות בתל-אביב על שם שיינברון שליד איכילוב.

אני במדי אחות

בקיץ לפני הלימודים, התנדבתי בסוכנות היהודית ללוות קבוצה של מתנדבים אקדמאים אמריקאים, שבאו לעבוד שנה בעיירת פיתוח בירוחם. הניסיון הזה של חודש לימד אותי הרבה על יישוב ספר והרגשתי שאני חלק מההיסטוריה החלוצית של המדינה, כי בזמנים האלו ירוחם הייתה באמת "סוף העולם שמאלה". עזרתי לקבוצה להתאקלם בסביבה ובעבודה. זכור לי כיצד נסעתי לשוק הבדואי בבאר שבע וקניתי מיטות ורהיטים לדירות המתנדבים, כשגילינו לתדהמתנו שהן ריקות לגמרי. תדמיינו לעצמכם נערה אמריקאית, בת עשרים ושתיים, מתמקחת עם חבורה של בדואים על רהיטים…

לימודי האחיות היו מאוד מעניינים, אך מאתגרים בגלל השפה. למרות קשיים אלו הייתי תלמידה מצטיינת. בתום שנה ראשונה של לימודים התחתנתי, וכשסיימתי בית ספר לאחיות הייתי בחודש השלישי להריוני הראשון. חייתי בקיבוץ שנתיים וזאת הייתה חוויה מצוינת, אך בימים האלו כאשר אישה או איש התחתנו עם משהו מהקיבוץ הם היו חייבים להפוך לחברים רשמיים בו, ולא רציתי שהילדים שלי יגדלו בבית ילדים במקום בבית עם הורים, אז עזבנו את הקיבוץ ועברנו לתל-אביב לשיכון בבלי, שם גרנו שלוש שנים.

בתנו הבכורה, ליטל, נולדה ב- 3/5/1978 והתמסרתי כולי לתפקיד הנשגב של להיות אמא. במשך הלימודים נסעתי כמה פעמים לביקור משפחתי, בעיקר כאשר אשר הלך למילואים. בכל פעם אחיות שעבדו עמי ביקשו שאביא בחזרה מדי אחות יפים במזוודות, וזה נתן לי רעיון חדש. אני ואשר פתחנו לראשונה בישראל, חנות למדי אחיות ורופאים ונעליים נוחות לאחיות, והשם של החנות הייתה "בוטיק לאחות אילנה" עם הלוגו "כשהנעליים נוחות, האחיות מחייכות". במשך ארבע עשרה שנה היו לנו שתי חנויות, אחת בדיזינגוף ואחת ב"מרכז כלל" בירושלים.

 

עברנו לגור ברמת השרון, בבית פרטי קטן בשכונת נווה מגן, שם נולדה בתנו השנייה, ענבל, ב- 27/6/81. כאשר ענבל הייתה בת חצי שנה, וליטל בת שלוש החלטתי שאני חייבת לחזור למקצוע האחות שמאוד אהבתי. במהלך הסבבים השונים בלימודי האחיות התלהבתי מאוד מתפקיד המיילדת, תפקיד הקשור בהבאת חיים חדשים לעולם, והעיסוק בחיים בריאים של אישה יולדת לעומת העיסוק בחולי ומוות, וגם את עצמאותה של המיילדת לעומת תפקיד האחות {שבו האחות מקבלת פקודות מרופא}. החלטתי שאני רוצה ללמוד להיות מיילדת והתחלתי קורס מיילדות בינואר 1982.לקראת סוף הקורס בעלי גויס להילחם במלחמת לבנון במשך חודשיים, ונאלצתי להפסיק את הלימודים ולנהל את שתי החנויות. מהמלחמה הזו זכור לי במיוחד שבתי בת השלוש הייתה שואלת אותי כל יום אם אבא נהרג…

בלימודי המיילדות למדה איתי אחות אמריקאית, שעבדה שנים בחדר לידה בארצות הברית והכירה דרך לידה אחרת ממה שלימדו אותנו בישראל. דרך המלצותיה נחשפתי לספרות ענפה בנושא לידה טבעית בשונה מלידה התערבותית והעצמת נשים דרך לידה. הרגשתי שלנשות ישראל אין מודעות לביטוי עצמי ובחירה חופשית בלידה. מצאתי את מטרת חיי והחלטתי להילחם למען הזכות של כל יולדת לבחור את הדרך שהיא רוצה ללדת, תוך כדי שמירה על בטיחות רפואית ועידוד הקשר הפיזיולוגי והנפשי בינה לתינוקה.

בשנות השמונים בחדרי לידה בישראל נשים ילדו בלי בן הזוג, בחדר גדול עם הרבה יולדות אחרות ובלי פרטיות. נשים לא הכירו את המיילדת לפני הלידה, וילדו על הגב עם רגליים קשורות ומורמות באווירה משפילה. תינוקייהן נלקחו מהן מיד אחרי הלידה והורחקו לחדר תינוקות, והייתה הפרדה אכזרית בין אם לתינוק, חוץ מכל ארבע שעות למשך חצי שעה. סיימתי קורס מיילדות בבית חולים הקרייה והתחלתי ללמוד בבית החולים אסותא שבתל-אביב. אסותא הייתה גם בית חולים פרטי וגם ציבורי ונשים רבות, כולל תיירות ועולות חדשות מכל העולם, בחרו ללדת שם. פתאום נתקלתי בנשים עם אותה אידיאולוגיה של לידה כמוני. שמחתי שיכולתי ליישם את מה שידעתי לנכון.

נשים התחילו לבקש את שירותיי כמיילדת פרטית, וכך  לראשונה בישראל התחיל המושג, "מיילדת פרטית". יש לציין שדעותיי לא היו מקובלות אז וניהלתי הרבה מאוד מאבקים עם הרופאים ועם עמיתי המיילדות ועם הממסד הרפואי, שכלל גם איומי פיטורים. אך הנשים והזוגות מאוד תמכו בי והתחלתי להתפרסם. כאשר סגרו את בית החולים אסותא עברתי לעבוד בבית החולים "משגב לידך" בירושלים. בית חולים זה היה ידוע כנושא הדגל של לידה טבעית בישראל והיה רק טבעי שאני אעבוד שם. העבודה שלי בתוך מיילדת פרטית שגשגה ועבדתי בפרטי וגם בציבורי. כדי לשפר את התנאים הפיזיים ליולדות שלי, אני פתחתי לראשונה בישראל, חדרי לידה בייתים בקומה נפרדת מחדר הלידה הרגיל, ובגיבוי של רופא שהיה שותף לגישה שלי.

במשך השנים התחלתי להיענות לבקשות של יולדות ללדת בביתן, והסכמתי רק לאחר בדיקה יסודית של נושא לידות בית. קניתי ציוד ונסעתי לפינלנד כדי ללמוד לתפור {כי מיילדות בארץ לא הוכשרו בתפירה}. הבנתי שלידת בית לנשים בריאות בהריון רגיל בסיכון נמוך הינה אופציה שקולה ובטוחה ואינה מהווה סכנה. כך נוסדה התנועה ללידות בית ההולכת וגדלה עד עצם היום הזה. הייתי מיילדת הבית המוסמכת הראשונה בישראל, כך שלא היה לי ממי ללמוד. הייתי צריכה להמציא את החוקים, לבחור את הכלים וליצור מציאות חדשה בשטח.

לאורך כל הדרך, היו לי מאבקים כי הממסד הרפואי התנגד בתוקף, ומבורות וחוסר ידע ראו בזה סכנה ובי חסרת אחריות. אחריי הצטרפו עוד מיילדות וכאשר היינו קבוצה של ארבע יסדנו את ארגון מיילדות הבית בישראל, "אמהי". ארגון זה נלחם למען זכויות היולדת בבחירת לידת בית וכמקור ידע ומחקר בנושא לידת בית. כשהייתי בהריון שלישי הנסיעות מרמת השרון לירושלים היו לי קשות מדי, והבית נהייה קטן מדי והחלטנו לעבור לגור במושב ישרש שליד רמלה. בהיותי בת שלושים ושבע, נולדה בתי השלישית, מעיין, בלידת בית בישרש, ב- 7/10/1990. בלידה נכחו שתי אחיותיה הגדולות בנות השתיים עשרה והתשע, דבר שהיה מאוד מהפכני ונדיר בארץ, ובעקבות זאת הוזמנה המשפחה להתראיין בטלוויזיה בתוכנית של רפי רשף.

הבחנתי שהיו זוגות שמאוד רצו ללדת בבית אבל הבתים שלהם היו רחוקים מבית חולים {מה שמנע פינוי מהיר במקרה הצורך} או לא התאימו ללידת בית בגלל חוסר פרטיות או נוכחות של ילדים. פתחתי במושב לראשונה בישראל, שני צימרים בחצר ביתי ללידה ביתית כדוגמא למרכז לידה מחוץ לבית החולים שיש במדינות רבות בעולם, ואף כתבתי ספר על לידת בית שהוא הספר הראשון בעברית בנושא.

צימרי הלידה פעלו לתפארת במשך עשרים וחמש שנים ונולדו שם מאות ילדים, אבל לצערי הרב משרד הבריאות סגר את כל מרכזי הלידה העצמאים והחליט שמותר ללדת רק בבית של היולדת או בבית חולים. הייתה התנגדות רבה בקרב ציבור יולדות הבית וניהלתי מאבק משפטי נגד משרד הבריאות אך ללא תועלת. במשך שלושים וחמש שנות עבודתי כמיילדת, יילדתי כשבעת אלפים תינוקות, כאלף מהם לידות בית, ושש מהן נכדי ונכדותי.

 

בגיל שישים וחמש החלטתי לצאת לגמלאות.

תמיד רציתי להתנדב בעולם השלישי ועכשיו יכולתי לנצל את ההזדמנות. גיליתי שחסרות מיילדות באוגנדה והתנדבתי במרכז הלידה שם חודש. למדתי לעומק מה זה ליילד בתנאים קשים בלי מים זורמים, בלי חשמל, ובלי מכשור רפואי מתקדם. התנסיתי לראשונה בתופעה של מחלות שבישראל כבר עברו מזמן כמו מלריה ושחפת. קלטתי מה זה עוני אמתי, והבנתי כמה אני מבורכת בחיים של כל טוב. צד אחר שתמיד עניין וסקרן אותי היה יהדות במקומות נידחים. שנתיים קודם לכן ביקרתי קהילה של יהודים בנהר האמזונס בפרו. שמעתי שיש קהילה יהודית גם באוגנדה ובתום ההתנדבות שלי נסעתי חמש שעות לגלות אותה. זו קהילה בשם "אבאיודאיה" שלפני מאה שנה, המנהיג הרוחני שלהם החליט להתגייר, ואחריו כל חברי השבט. היום יש שם כאלפיים יהודים המחולקים לשמונה כפרים, המקיימים אורך חיים יהודי וגאים מאוד ביהדותם, אבל חיים בעוני ודלות.

זיהיתי צורך לשפר את תנאי הלידה בקרב היהודים, והחלטתי לפתוח מרכז לידה, בעיר "מבאלה", שקרובה לכפרים. לצורך זה השקעתי רבות בגיוס כספים וגייסתי שלוש עשרה אלף דולר! לאחר שנה חזרתי ואכן פתחתי את מרכז הלידה באוגנדה, על שם שיפרה ופועה המיילדות העבריות הראשונות.

יהודים באוגנדה
שלט מרכז הלידה ע"ש שיפרה ופועה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בנוסף זיהיתי צורך לאסוף משקפי ראייה לנזקקים באוגנדה, שבגלל מצבם הכלכלי לא יכלו להרשות לעצמם לקנות. בעזרת בית הכנסת המסורתי ומסע התרמה, הצלחתי להביא מאות זוגות של משקפי ראייה "יד שנייה", ונפתחה מרפאת ראייה ללא עלות לנזקקים.

חלק חשוב בחיים שלי הוא קיום מסורת עמינו. היהדות שלי מוצאת ביטוי עבורי בזרם המסורתי בישראל. גדלתי מהבית בתנועה הקונסרבטיבית, אשר משקפת את הדעות של שוויון מגדרי וחופש הפרט, ולכן אני פעילה מאוד ונלחמת להכרת זכויות התנועה בישראל.

לאחר צאתי לפנסיה, עשיתי משהו שתמיד רציתי לעשות והשתתפתי במסע לחיים של מיילדות ישראליות למחנות ההשמדה בפולין, על מנת לחקור את נושא המיילדות בשואה. זה היה מאוד קשה מבחינה רגשית, אבל למדתי הרבה וזה בהחלט חיזק את ההחלטה שלי לעלות לארץ ישראל, ולגדל פה משפחה. שנה לאחר מכן נסעתי עם משלחת של התנועה המסורתית לספרד ופורטוגל, כדי ללמוד את הנושא של גירוש ספרד ואת האינקוויזיציה, ואת גורל האנוסים.

בנוסף לחיים של התנדבות, ציונות ויהדות, נהניתי מאוד להיות אמא, ולגדל שלוש בנות לתפארת, שכל אחת מהן תורמת לחברה. הבכורה רופאה, השנייה מורה לילדים בספקטרום האוטיסטי והשלישית עובדת במשאבי אנוש. מהן קיבלתי במתנה שישה נכדים ומקווה לעוד.

עם בנותי

עם נכדיי לקראת יום הולדתי ה 60

 

אני מרגישה שבורכתי בכך שכולם גרים בישראל ולא בגלות, ובמרחק של עד חצי שעה ממני. למרות שסבתא שלי נאלצה להגר לארה"ב, היא ביקשה להיקבר בהר הזיתים עם שאר משפחתנו, ואני בחרתי לחזור לשורשי ולהיות חלק מתקומת העם היהודי בארץ ישראל. החזרה למולדת ובניית משפחה חדשה היא תרומתי הגדולה למדינה וסגירת המעגל המשפחתי.

8/2017 חתונת בתי הצעירה מעיין, תמונה עם כל בני משפחתי המורחבת שהגיעו מארה"ב לארץ ישראל ע"מ לחגוג עמנו.

הזוית האישית

סבתא יקרה, אהבתי לשמוע את סיפורך המרתק וללמוד על מעלליך לאורך השנים. ידעתי שבחייך התנדבת במקומות ובתחומים רבים אך לא היה לי מושג עד כמה. את מהווה עבורי דמות מופת ומודל לחיקוי ביכולת ההתמדה וההליכה בדרכך למרות הקשיים. את ציונית בלב ובנפש ופמיניסטית חזקה שיום אחד אני מקווה להיות כמוה. אוהבת אותך, נכדתך הבכורה, נוגה בר.

מילון

פוגרום
אירוע בו נעשתה פגיעה ביהודים וברכושם עקב היותם יהודים.

ציטוטים

”"...J F Kennedy: "Ask not what your country can do for you, but “

”"אם תרצו אין זו אגדה" בנימין זאב הרצל“