מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיים שכאלה

סבא יששכר והנכדה ליבי.
מאמן קבוצת כדורגל נוער הפועל פתח תקווה.
עלייה לארץ ישראל והחיים בארץ

נולדתי בתימן בעיר שרעב (בצפון תימן) באוגוסט, שנת 1932 בשם שוקר. משפחתי המקורית הייתה שרעבי בהקשר לעיר שרעב.

בהיותי בן שלוש, החליטו אבי ואימי לעזוב את ביתם ואת העיר שרעב שבתימן ולעלות לארץ. איני זוכר פרטים רבים הקשורים לעזיבה ולהתארגנות לקראת העלייה, אך יודע כי בשלב זה בדרך לארץ הקודש, לא פסח השכול על משפחתי ואחד מאחיי נפטר ממחלה. הלכנו ברגל ורכובים על חמורים מהעיר שרעב לעדן. האנייה עגנה בנמל עדן.

באוגוסט 1935 עלינו ארצה באנייה שנקראה "בולגריה", ישירות לנמל חיפה שם שהינו מספר ימים. עם הגיעי לנמל חיפה, שונה שמי, "שוקר" בתעודת העלייה לשם יששכר. נקראתי כך על שם אחד משבטי ישראל ובאופן דומה נקרא אחי הצעיר בנימין. לאחר מספר ימים החליטו להעביר אותנו לצריף בפתח-תקווה.

אני זוכר היטב את "רכבת המגורים" בעלת גג פח. רכבת העשויה יחידות יחידות הצמודות זו לזו וידועה בשמה "מעברה", ועל החיים בה ניתן לספר רבות. בכל יחידת פח השתכנה משפחה אחת ובדרך כלל יותר… היו בה איבזור וציוד מינימלי, פשוט, דל ובסיסי. מים זורמים לא היו, ללא שירותים, עם קירות עשויים עץ רעוע. ימי הקיץ חמים ולוהטים וימות החורף קרים ורטובים… החיים בצריפים היו קשים. אוכל לא היה ואני זוכר את עצמי רוב הזמן רעב. לעיתים בוצעה חלוקה של קמח, אורז או חלב. מקלחת הייתי עושה באמצעות גיגית ממנה הייתי שופך על עצמי מים במהירות על כל הגוף. את צרכינו נאלצנו לעשות בבור עמוק באדמה שהוכן עבור כך. הבור ממוקם בקצה "הרכבת", ושימש את כלל המשפחות שהשתכנו בצריפים. מחלות רבות שררו באזור, כמו שחפת, כינים ודבר, ולכן נהוג היה לגלח את שערם של הילדים עם סכינים ("תער"). רק פיאות הראש לא גולחו, ומכאן המראה הכל כך אופייני שהיה בזמנו לתימנים של אותה תקופה.

התער, שלא תמיד היה "סטרילי" גרם לנו הילדים, לא אחת לחתכים ופצעים מדממים שהזמינו אל ראשנו זבובים ומעופפים מטרידים אחרים…

חשוב לי להדגיש כי התקופה היא טרום תקופת המעברות המדוברת שהגיעה בשלב מאוחר יותר. אנו עדיין לא שוכנו במעברה אלה בצריפים. זו גם הסיבה שאין זה פשוט יהיה למצוא היום תיעוד ותמונות למה שהתרחש, אלא על ידי "חריש" עמוק ועבודת חקר של ממש.

בשנת 1939 נולדה אחותי הקטנה, ציפורה, וכך היינו חמישה אחים – שני אחים ושלוש אחיות. היינו משפחה בת תשעה ילדים, נותרנו רק חמישה.

היום מנקודת מבט של אבא ושל סבא אני מתקשה לעקל את גודל הכאב והאובדן שחוו הוריי. בימינו אנו, מחלות מסוג זה מהן מתו אחיי ועוד רבים אחרים, ניתנות על פי רוב לריפוי באופן כה קל ומהיר. לאבי קראו רצון ולאימי מרים והם נולדו בתימן. בשנת 1940 חלה אבי בדלקת ריאות. תוך פרק זמן קצר ביותר הוא נפטר ואני כבן 7. למחלה הזאת יש כיום טיפול.

ברכה (אשתי) ואני הכרנו במשחק מחניים, והמפגש הזה הוליד חברות וזוגיות מיוחדת במינה שנמשכת כבר מעל 70 שנה. ברכה נולדה בשנת 1934.

תקופת המגורים בצריפים נמשכה עד שנת 1947, סה"כ 12 שנים, ואני נער כבן 15. בשנת 1947 עברנו למבנה קבוע בשיכון בפתח-תקווה, ושהינו אחיי ואני עם אימי. בחדר היו מים זורמים ואפילו שירותים, אך הצפיפות הייתה גדולה.

כאן, בארץ ישראל לא היה באפשרות אמי להמשיך לגדל את אחיי בנחת ובשלווה, ונאלצה לעבוד על מנת לסייע בפרנסה. היא עבדה ככובסת, ואבי היה חקלאי ועבד בפרדסים.

הייתי חניך בשנים אלו בתנועת "הנוער העובד והלומד" ובנוסף הייתה לי אהבה נוספת והיא למשחק הכדורגל. עם שחרורי מהצבא עברתי גם קורס מאמני כדורגל במכון וינגיט והייתי שחקן כדורגל ואימנתי את הקבוצות של נוער הפועל פתח תקווה.

בהיותי בן 17 (סוף שנת 1949), התקבלתי כנער שליחויות לעבודה בקופת חולים, אך מצוקת פקידים (שחלו) אפשרה לי לעבוד כפקיד עד שנת 1952.

יצאתי לטירונות ולקורס מכי"ם (מדריכי כיתות), בבית דרס שבבאר טוביה. הקורס נמשך כשישה חודשים וחבריי לקורס היו לוחמים ידועים.

לאחר שברכה ואני היינו חברים קרוב ל-15 שנים, התחתנו בשנת 1956, בחצר הבית של ההורים של ברכה בין המטעים במגרש רחב הידיים. כמובן המוזמנים היו כל בני המשפחה והשכונה. מאז כבר נולדו לנו 4 בנות, נכדים ונינה.

התנדבתי במוסדות ציבור לרווחת הקהילה ועל כך קיבלתי את פרס יקיר ההסתדרות.

מפגש של פעילי מפלגת העבודה עם יצחק רבין ז"ל

הזוית האישית

הייתה לנו חוויה נהדרת להיות במסגרת הקשר הרב דורי. נהנינו מכל רגע!

הסרט שלנו

מילון

קפא ראש חודש
איחרת- באת אחרי ראש חודש.

ציטוטים

”מצווה שבאה לידך אל תחמיצנה.“