מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיים צנועים בבית שאן בשנות החמישים

אסתר והנכדה לימאי
בית שאן בשנות החמישים
בית שאן בימי הצנע והמחסור

נולדתי בשנת 1939 בעיר ששמה קרמון בפרס.
הייתי שנייה במשפחה של ארבעה אחים. משה, אברהם, גדעון ואלי. להורי קראו שרה ומשאלה מדיזדה.
הורי התפרנסו מחקלאות. הם זרעו וקצרו את השדות.  כאשר הייתי בת שנתיים עברנו לעיר שירז. הורי לא
מצאו שם עבודה וחיו חיים קשים. כשהייתי בת חמש עלינו לארץ ישראל. גרנו במעברות בשכונת אליהו בבית שאן.
משה היה בן שבע.  והאח הקטן רק בן חודש. במעברות לא היו לנו מים חשמל או מקלחות. למרות החום הרב השורר בבית שאן. היינו מתקלחים פעמיים בשבוע. הלכנו והבאנו מים מהתעלה שעברה על יד השכונה. מחממים אותם על פתילייה ומתקלחים בגיגית. באותה התעלה כבסנו בגדים ורחצנו כלים.
גרנו שבע נפשות בצריף שכל גודלו כחדר אחד לא גדול. בלילה ישנו על גבי מיטות מקרש ראש ורגל זה לצד זה.
אחרי שנה עברנו להתגורר בבית אבן בשיכון א'. זו הייתה תקופת ה"צנע"- קבלנו כרטיס הקצבה לרכישת מזון.
על פי מספר הנפשות בבית. עם הכרטיסים הלכנו פעם בשבוע למכולת  קונים רבע מרגרינה, רבע קילו עוף, חצי
כיכר לחם ורבע קילו אורז שהיו אמורים להספיק לנו לשבוע. את האוכל בשלנו  בסיר שהונח על מדורה בחצר הבית. בכל בוקר עבר החלבן על עגלה וחמור וחילק למשפחות חצי ליטר חלב. אותה שיטה עם הנפט ליטר אחד בלבד
לכל משפחה. כמו כן היה בן אדם שמכר קרח. לקחנו את הקרח עטפנו בבדי פשתן והנחנו בגיגית  שבה היה בשר ובגיגית אחרת שבה היה החלב. 
אבי עבד בעתיקות בית שאן במשך שנים רבות ואמי הייתה עקרת בית. כשבעלי בנימין הכיר אותי הייתי רק בת 15. הוחלט שנינשא, אך מאחר שבארץ ישראל נהוג להינשא רק בגיל 18, פנה אבי לבן דודו עורך דין ירושלמי.
הוא סדר לי מסמכים שהראו כאילו נעשתה טעות במשרד העלייה בעת רישום של תעודת לידה והוסיף לגילי עוד 3 שנים. אביו של בעלי הוא זה ששידך בינינו. הוא הגיע לבית הכנסת וחיפש כלה לבנו. מישהו סיפר לו עלי והוא בא לבדוק ואבי ואביו הסכימו ביניהם על החתונה. היום אני נשואה לו ויש לי 11 ילדים: מרי, רחל, פיני ,זהב,ראובן,
שלמה, דני, בועז, שרון ועודד. 
גם כאשר התחתנתי לא היה לנו חשמל ומקלחות. את הבית הארנו על ידי פתילייה והתקלחנו במים מן התעלה.
אני זוכרת, פעמים רבות שלא היה לי די חלב לתת לילדי כאשר נגמלו מההנקה. ערבבתי להם ביסקוויטים עם מים שמתי בתוך בקבוק זכוכית ונתתי להם לאכול.
 
ביתי היה קרוב לבית אמי. והיא עזרה לי רבות, כשהייתי מאוד עייפה או עסוקה ורציתי שמישהו ישמור על ילדי הייתי שולחת אותם לאמי להביא לי "נוחום מסייה". זה היה קוד בינינו. אימי עשתה עצמה מחפשת ומחפשת עד שנכדיה נרדמו. עד היום בערבי שבת כולם צוחקים איך הצלחתי לעבוד עליהם בקלות כזאת.
 
לא למדתי בבית ספר ולכן איני יודעת קרוא וכתוב ואפילו אם אני צריכה להתקשר למישהו, אני מבקשת מאחר שיתקשר בשבילי משום שאיני יודעת לקרוא את שמו בספר הטלפונים. למרות זאת, גידלתי את אביך ודודיך להיות ילדים מחונכים ומלומדים. מלבד העובדה שלמדו בפנימיות, היו כאלה שנשארו בבית שאן וקבלו שיעורים גם
בחופשה מהפנימייה. בקשתי עזרתו של אחי הצעיר אלי, ללא ידיעתם. הוא עבר כאילו לבקר אותי ובדק אם עשו שיעורים ואם הם צריכים עזרה. לפעמים הייתי מבקשת מהם שייקראו אותם לפניי וכך עזרתי להם בעל פה. 
 
למרות שהחיים היו קשים. היה להם תוכן רב וערך רב לכל דבר, אולי כי הכל היה במשורה. ידענו להעריך את
מה שיש. אני מתגעגעת לחברותי ולמקום שחייתי בו פעם.

מילון

תקופת ה"צנע"
תכנית הצנע הופעלה ע"י משרד האספקה והקיצוב שבראשו עמד ד"ר דב יוסף. המשמעות היתה קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים

ציטוטים

”בגלל שהכל היה במשורה ידענו להעריך את כל מה שיש“