מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיים עשירים בעשייה מתמשכת

פנינה ומאיה
פנינה בתמונה מהתיכון
סיפורה של פנינה פלד

תכנית הקשר הרב דורי בקריית מוצקין, בית ספר אחדות

שמי הוא פנינה פלד, שם המשפחה שלי לפני הנישואים היה שטראוס, נולדתי בשנת 1938 בעיר חיפה שבישראל. התחלתי ללמוד בבית ספר אחדות שבקריית מוצקין בשנת 1944. למדתי בבית ספר אחדות מכיתה א עד כיתה י"ב. הכניסה שלי לכיתה א הייתה מרגשת מאוד, אך יומיים לאחר תחילת הלימודים העבירו אותי וילד נוסף לכיתה המקבילה עקב עומס יתר. אני זוכרת שכשנכנסנו לכיתה השנייה, לא נתנו לנו לשבת. העמידו אותנו על יד הדלת והדגימו לנו הליכה נאותה, והמורה אמרה "ככה הולכים אצלנו בכיתה". המורה הייתה יפה להב,שהייתה מאוד קפדנית. עובדה מעניינת היא שלאחר מכן הפכנו למקורבות, כי למדתי יחד עם בתה בקורסים באוניברסיטה וביקרתי בביתה. אהבנו לצחוק על יום הכניסה שלי לכיתתה ועל הפחד שלי מפניה.

בזמן שלמדתי בבית הספר אחדות, התחילו להתווסף בתי ספר נוספים בקריות, אבל תמיד הועדף בית ספר אחדות בגלל שמו הטוב. בבית הספר הייתה מסעדה, ואהבנו מאד לעבוד בה משום שכשהיה תורנו לעבוד במסעדה לא היינו עושים שיעורי בית.מסעדת בית הספר הייתה מקום שאהבנו לעבוד בו משני טעמים: אפשר היה לזלול קצת ובעיקר להימלט מהצורך להכין שיעורים ביום שהיינו תורנים במסעדה. במסעדה עצמה אכלו ילדים שהוריהם עבדו ולא יכלו לקבל את פניהם עם ארוחה חמה בבית. המסעדה הייתה מרוהטת בשולחנות ארוכים וספסלים.האוכל המוגש לא היה אוכל טעים. הזיכרון הכי גרוע שלי מהאוכל היה אורז עם חלב. המורה שלימדה כלכלת בית בתקופתי הייתה יהודית ברינשטין, שהייתה אם של תלמידה מהשכבה שלי.

בית הספר נראה אז שונה מאד מהיום. בתחילה הייתה רק קומה אחת. היו שלושה מבנים של קומה אחת ובגלל מלחמת העולם השנייה היה מקלט ציבורי שהיה מתחת לחול.על השואה שמעתי מעט מאוד בבית הספר אבל הרבה מאוד בבית. הסיפורים הרבים חרטו בי זיכרון חזק וריגשו אותי מאוד וזה בא לידי ביטוי כשלימדתי היסטוריה בבית  הספר. הנצחתי באותה תקופה את  הקהילה של מנהל בית מר מתתיהו פינס קהילת ראדום, וההנצחה נמשכה שנתיים. ההנצחה התבצעה בשתי כיתות מקבילות כולל הורים,ילדי ראדום שעלו ארצה ואפילו אורחים מחול. הנצחת קהילת ראדום כיום היא מפעל הגדול בהרבה מפרוייקט לימודי של תלמידים, ותוצריה נמצאים במוזיאון יד ושם.

אני זוכרת כמעט את כל המורים: יפה לחובסקי (להב) מכיתה א', דוקטור בלוך (ז"ל) מכיתה ג' . מכיתה ד' וה' דבורה שגב (דמות להערצה בשבילי), יחזקאל רוזן המורה לספורט, מתיתיהו פינס המנהל. אבל דבורה שגב השפיעה עליי במיוחד. אני זוכרת שהיא שימשה דוגמא, ממנה למדתי לאהוב את השפה, בזכותה הפכתי למורה לספרות. דבורה השפיעה עלי בזכות האישיות והשפה שלה. היא הייתה בשבילי מופת ודוגמא להתנהלות מבחינת היחס לתלמידים, הליכותיה, הופעתה הגאה, היא הייתה עבורי אלוהים עלי אדמות. לא הצלחתי ליחס לה תכונות של אדם רגיל כמו למשל עקרת בית, לא יכולתי לדמיין אותה מבשלת. דמותה הייתה תמיד מעל.

לא הייתי היחידה שהעריצה אותה. יום שישי אחד חברתי ואני החלטנו לבקר אותה בביתה. עמדנו על יד הדלת המון זמן, בלב הולם, עד שאזרנו אומץ ודפקנו על הדלת. יוסקה בעלה פתח לנו והכניס אותנו לחדר  ובדרך עברנו על פני המטבח ואיזה פלא, דבורה עמדה כמו כל עקרת בית וטיגנה קציצות.ע ד היום אני זוכרת את העט הירוק שבו היא כתבה ואת הבגדים שלה. המעגל נסגר כשפגשתי בה בחדר המורים כחברה לעבודה וכאם של תלמיד אותו חינכתי במשך שנתיים. זכיתי ללמוד אצל אנשים, מורים, ששמרו איפוק גישה מכבדת ואציליות זה התבטא בגישה המכבדת שלהם.

בתור תלמידה הייתי מגדירה את בית הספר כ"מקום מפגש חם, מפתח מבחינה חברתיתונותן מענה לכל מיני צרכים חברתיים. בית שני. אני לא מכירה אתבתי ספר היום אבל פעם לא הייתה הפרדה בין חיי בית הספר לבין חיי החברה. זה לא כמו היום. בית הספר והחיים החברתיים בתנועה השלימו זה את זה. לבית הספר הבאנו את המריבות ואת האהבות והנושאים וכך גם בתנועה. היו גם מורים שהיו מעורבים מאוד בחיי בחברה שלנו, אחד מהם היה מתיתיהו פינס המנהל.

במרץ 1948, התחולל קרב, בו עצרו שיירת נשק שנשלחה לערביי חיפה כדי לסייע להם בכיבוש העיר. הקרב התחולל בכניסה לקרית מוצקין. את משאיות התחמושת וחומרי הנפץ פוצצו והנשק לא הגיע ליעדו.זו היתה חוויה טראומטית. נשמע בום בכל הקריה ואני רצתי לפסנתר החדש שלי לדאוג שלא ייפגע משברי הזכוכיות שהתנפצו. (את הפסנתר שלחו לי חודש קודם לכן). סיפרו לנו בבית ספר על מה שקרה וההשלמה הייתה בבית. כשהחלונות התנפצו הרגשתי פחד מאוד גדול.

מאי 1949, היה עבורי חוויה מזעזעת. הייתי בכיתה ה'. אירע אסון נורא בו נהרגו חמישה ילדים מבית הספר בפיצוץ של רימון, וזה התרחש ממש ליד הבית שלי,בחורשה ליד הרכבת. הילדים תמיד נהגו לשחק שם בשבת. במוצאי שבת כל הילדים שיחקו בחורשה. אני, למזלי, הייתי בבית כי לא הרשו לי לצאת. מרבית הילדים חזרו לבתים ורק שישה ילדים נותרו. אחת מהם מצאה חומר נפץ היא שיחקה בו והוא התפוצץ. זה היה רימון. אחת הילדות שהייתה רחוקה יותר מהשאר נפצעה ברגל, והייתה תקופה ארוכה בבית חולים. הכיתה ביקרה אותה לעיתים קרובות. היא הייתה בחורה מאוד חזקה שיזמה לפני כמה חודשים אנדרטה לזכר חמשת הילדים האחרים שהיו שם ונהרגו בפיצוץ. אחד מהנופלים היה איתי בכיתה, דני מלצר ונחמה פוסק שכאמור נפצעה.כל השאר היו שכנים שלי אך לא איתי בכיתה. אני זוכרת את ההלם והבכי ושוב אני רואה לנגד עיני את המחנכת דבורה עומדת על יד החלון ובוכה, אני גם זוכרת שמספר שבועות היה לי קשה מאוד לעבור על יד החורשה. זה היה המפגש הראשון שלנו עם מוות של ילדים.

אני זוכרת מחזור שלם של תלמידים שלימדתי, אנחנו קראנו לו מחזור "ראדום" בו נולד מנהל בית הספר מתתיהו פינס המחזור הזה נפגש עם ניצולי העיר ראדום והנצחנו את הקהילה היהודית שנספתה בראדום זו הייתה חוויה עוצמתית מאוד לשתי כיתות שלימדתי בהם היסטוריה.ראדום, עיר בפולין, הייתה עיר הולדתו של מתיתיהו פינס. הוא ביקש ממני להנציח את עירו שישבו בה הרבה מאוד יהודים והייתה בה קהילה יהודית תוססת שהושמדה. הנותרים ששרדו התפזרו במקומות שונים, ישראל ארה"ב ועוד. בהנצחה היו שותפים אנשים מרחבי הארץ שהגיעו לספר על החיים בראדום, והיו כאלה שאנחנו נסענו לראיין אותם.

מקרה מרגש התרחש כאשר שוטר הגיע ללמד בבית הספר את משמרות הזה"ב, שמע על פרויקט ההנצחה והסתבר שהוא בעצמו ניצול העיר ראדום. באחד מימי השישי אספנו שתי כיתות בבית הספר בשעת המחנךוהוא סיפר לנו את סיפור הישרדותו כילד שגדל רעב וסובל, שמאס בחייו, וניצל על ידי חברו כשניסה לשים קץ לחייו. סיפוריו היו כל כך מרתקים ומעוררי התרגשות וזעזוע שישבנו כולנו ובכינו. הלימודים הסתיימו מזמן אבל התלמידים ואני לא שמנו לב שהשעה הייתה שעת חזרה הביתה ורק כשההורים הגיעו לחפש את ילדיהם גילינו שהשעה מאוחרת.

פרשתי מהוראה והתחלתי לנהל את בית הקשיש מכיוון שהתעייפתי מבדיקת מחברות, מבחנים, ישיבות ורציתי שיזכרו אותי במיטבי ולא כשאתחיל לפשל. הייתה שנה אחת שאפשרו למורים צעירים לפרוש ניצלתי את זה ופרשתי, הייתי אז בת 48. הסתובבתי בבית וחיפשתי את עצמי וקורסים בודדים לא סיפקו אותי. חזרתי ללימודים ולמדתי ניהול בתי אבות. שילבתי את הלימודים עם השנה הראשונה של עבודתי כמנהלת בית הקשיש. הלימודים היו מעניינים אבל היה קשה לשלב בין הלימודים לבין העבודה וחיי המשפחה כי זה היה כרוך בנסיעה ללימודים בבית החולים תל השומר במשך שנתיים. למזלי ולשמחתי בשנת לימודיי הראשונה יצא מכרז להקמת מרכז יום לקשיש במוצקין וזכיתי ואני משמשת בו כמנהלת כבר 28 שנה.

מאז כיתה ד' ידעתי שאהיה מורה להיות כמו דבורה שגב.הייתימורה קצת שובבה, ידעתי לעשות הפרדה בין דמותי כסמכות לבין "השתוללות"עם התלמידים. שיחקתי איתם, הייתי שותפה בחייהם. אפילו הייתה כיתה שהייתה בא אליי הביתה ביום הולדת שלי במשך כל שנה.

חלק חשוב בחיי הייתה השליחות בליבריה אליה נסענו עקב עבודתו של בעלי לשלוש שנים. בליבריה הייתי מנהלת בית ספר של קהילת השליחים הישראלים בבירה מונרוביה הייתה קהילה גדולה של שליחים מכל מיני תחומים. היה לי טוב בליבריה, זה היה פרק זמן מעניין, אבל הלב רצה הביתה לישראל. חזרתי לישראל ערב מלחמת ששת הימים, ומיד חזרתי ללמד בבית הספר אחדות, בו לימדתי עד לפרישתי בשנת 1986. כאשר פרצה המלחמה היינו בבית הספר, בשיעור. נשמעה אזעקה, ואחד התלמידים צעק בקול רם – "פרצה מלחמה". נבהלנו מן הצעקה יותר מאשר מן האזעקה. בזמן המלחמה נמשכו הלימודים למרות שהיו אזעקות מדי פעם.

לאחר פרישתי ניסיתי לשבת בבית אך לא יכולתי, חזרתי ללימודים בניהול בתי אבות באוניברסיטת חיפה ובבית החולים תל השומר. פתחתי פה בקרית מוצקין את "מרכז יום לקשיש", ואני כאן כבר 28 שנים. בשתי העבודות שזיכית לעבוד בהן בחיי מצאתי סיפוק רב והנאה, ובעצם זכיתי. קמה בבוקר לעבודה "כמו נמר".

 

 

הזוית האישית

מאיה: נהנתי מאוד, למדתי דברים חדשים גיליתי אישה מדהימה באופיה שנהנתי ללמוד ממנה ולשמוע את סיפור חייה אני שמחה וגאה שקיבלתי את ההזדמנות.

מילון

ראדום
עיר בפולין שייתה בה קהילה גדולה של מוצקין, אחדות

ציטוטים

”"אדם שאוהב את עבודתו – זכה".“