מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיים לא קלים

שלמה בר דוד מספר על קורות משפחתו ועלייתו לישראל
שואה
נולדתי ב – 11.3.1945 בבודפשט, הונגריה. כאשר אמי הייתה בחודש החמישי, הנאצים לקחו את אבי למחנות ולכן לא נפגשנו אף פעם. החיים בבית היו קשים. הבית שלנו היה ברחוב גראי 38 – בית יהודי עם 30 חלקי משפחות שנשארו אחרי השואה. עד גיל 3 הייתי בבית מפני שנולדתי במשקל מאוד נמוך ואמי רצתה לשמור עליי. בגיל 3 אמי הכניסה אותי למשך שנה לבית ילדים של ארגון יהודי עולמי (ג'וינט) שבהם היו ילדים שניצלו מהשואה. המשטר הקומוניסטי סגר את בית הילדים וחזרתי הביתה. הייתה לנו שכנה שקראו לה "גברת שוורץ" שהייתה כמו סבתא בשבילי וטיפלה בי כאשר אמי יצאה לעבוד ופינקה אותי. לרחוב שלנו הגיעו עוד כמה משפחות יהודיות עם ילדים שאיתם שיחקתי. בגיל 6 אמי חיפשה מסגרת (בית יתומים יהודי לבנים) שאני אהיה בה בזמן שהיא עובדת במשך השבוע. בבית היתומים הייתי עד גיל 11.
עלייה
ב-6/12/1956 מישהו דפק בשער של בית היתומים בשעה 5 אחה"צ. השער היה כבר סגור כי היה סגר. אמא הייתה בשער. אנחנו הולכים לברוח לארץ ישראל. "אל תגיד לאף אחד ותבוא אחרי בשקט", אמרה אמא. דודה פאני הייתה זאת שנשארה לשמור עלינו. היינו 75 ילדים לפני המהפכה. נשארו 35 אחר כך. דודה פאני נתנה לי נעליים חדשות כדי שנלך עם משהו "שווה". הגענו לגשר סטלין והפרסות על הנעליים הרעישו. החיילים תפסו אותנו. "לאן זה?", שאלו. אמא אמרה להם שאנחנו גרים בבודפשט וששכחנו את השעה. "תלכו מהר", אמרו החיילים. הלכנו לכיוון הגן העירוני ומשם חתכנו לרחוב נפלייטש, שהוביל אותנו הביתה. בבוקר מוקדם קמנו והלכנו לתחנת רכבת מזרח. קנינו כרטיס לג'ור (עיר). מסביבנו האנשים בכו והסגירו שהם במצב שלנו. בכפר קטן הכניסו אותנו לבתים ונתנו לנו לנוח כי הדרך הייתה ארוכה. בשעה  6 בערב יצאנו לדרך. הגענו לשדרה של עצים וחיכינו למדריכים שיצאו לבדוק האם הדרך בגשר פנויה. הם לא חזרו ובמקומם באו שני חיילים הונגרים. אנשים הורידו שרשראות וטבעות לתת להם כדי שיעבירו אותנו את הגבול. היה ירח מלא שהציל אותנו. התברר שעל הגשר הציבו שומרים והמדריכים נתפסו. החיילים הובילו אותנו בשדה חרוש עמוק בין שני מחנות אחד הונגרי ואחד רוסי. באמצע הדרך הרימו פצצות תאורה וירו. השתטחנו על הארץ. החיילים הדליקו אורות שנחשוב שזה כפר אוסטרי אבל החיילים שלנו הכירו את הטריק. לגבול הגענו רק אחרי שעתיים. רובי (שהיה במשפחה נוספת שאיתה ברחנו) בן ה-10 חודשים התחיל להתעורר ולצרוח. כדור השינה שנתנו לו הפסיק לעבוד. פתחנו בריצה לתעלות שהיו בגבול אך הג'יפ ששמע את הבכי בא אלינו במהרה. האוסטרים הכניסו אותנו לאסם שהיה מרופד בקש ונתנו לנו כוס גדולה של תה ובחוץ חיכו האוטובוסים שלקחו אותנו לבית ספר שלמדו בו כל הפליטים. משם הגענו לסוכנות היהודית שעזרו לנו להמשיך הלאה. נסענו ברכבות ובאוניות עד לשער העלייה בחיפה ולאחר מכן נסענו לבנימינה.
אבא
טאוסיג דאז'א (אבי) נולד בשנת 1907 בבודפשט, הונגריה. גם לו החיים היו לא קלים. אביו נהרג במלחמת העולם הראשונה. לאבי היו 5 אחים. 3 בנים ושתי בנות. כל האחים נכנסו בגיל 6 לבית יתומים ובגיל ההתבגרות שלחו את אבי לצרפת כדי שילמד חייטות. לאחר שלמד היטב חייטות חזר להונגריה ופגש את אמי ב-1934 ותוך שבועיים נישאו. בתחילה היה מיתון באירופה ולמרות שאבא תפר בגדים לחברה הגבוה לא היה כסף להתקיים. במשך הזמן זה הסתדר עד שעלה סלאשי לשלטון בתחילת 1944. בהתחלה אסרו להיכנס לחנות של יהודים. אבא היה מביא את הבגדים שתפר לחשמליות ושם לקח מידות. האנשים אהבו אותו. כשלאמא נפלה טבעת הנישואים לדנובה, הצורף נתן לו טבעת מנופחת של זהב, וכשיוכל לשלם, ישלם. אחרי זה הכניסו אותו לפלוגת החייטים. הבסיס היה ברובע של בית חרושת לבלוקים. שם היו כמה בסיסים של עובדי כפיה. אבא היה חייט מומחה ועשה את חלקם של כמה אנשים שלא היו חייטים, בעלי בתי חרושת ששילמו בזהב. לקראת שליחתם למחנות היה הבית מלא זהב. ברכוש זה קנו לכל הפלוגה נתינות שוודית. אבא ומפקד פלוגת החייטים שהיה איש SS. הוא היה מלווה את אבא הביתה אל אמא. שניהם ידעו שהולכים להישלח למחנות. בזכותו אמא נשארה. ב-28 נובמבר 1944 הפלוגה יצאה לדרך. ברגל 250 ק"מ עד הגבול האוסטרי. הזהירו שאם מישהו יברח יירו בכל הפלוגה – 100 איש. הגיעו עד אוסטריה ושם נתנו להם לכתוב מכתב הביתה. אבא וארווין לקחו את הגלויה והלכו הצידה. זרקו את הגלויה לפח, הורידו את הטלאי וברחו דרך השער הראשי. הם הלכו המון עד שהגיעו לכפר בסביבות גרא. שם כפריים החביאו אותם בתעלה שהייתה חפורה במטע התפוחים שלהם. היה כפור אימים. הכפריים היו מבאים אוכל בלילה. הם שרדו שם עד שבאו לגזום את העצים באביב. הגוזמים אמרו ששמעו שהמשפחה הזאת מחביאה יהודים היכן שהוא. אבא וארוין החליטו לא לסכן את המשפחה. השאירו מכתב תודה וירדו לכיוון העיר. שם תפסו את אבא והכניסו אותו למאוטהאוזן. את מותו מצא ב- 24/4/1945 בגונציגן . היו עדים שהוא אמר דווקא עכשיו למות באשר אולי אני גם אבא.
אמא
הרמין הכט (אמי) נולדה בשנת 1910 בבודפשט, הונגריה. גם לאמי, כמו לי, היו חיים לא קלים. במלחמת העולם הראשונה גייסו את אביה כדי שילחם למען זכויות שוות ליהודים בהונגריה. במלחמה זו אביה נהרג בשדה הקרב. לאחר מות אביה התחתנה אמא שלה בשנית ולאחר כמה זמן גם הוא נהרג והיא נשארה לבדה עם שתי בנות. אחת שלה (אמי) ואחת בתו. בשנת 1914 אמא של אמי נפטרה וסבתא של אמי טיפלה בה. כאשר הייתה בת 6 לקחה אותה סבתה לבית היתומות מפני שלא יכלה לטפל בה. כאשר סבתה נפטרה, אחות של סבי טיפלה בה, כלומר אחות של אביה. בשנת 1990 נפטרה אמי בירושלים.
התיישבות
הגענו ארצה ב-22.12.1956 עם האונייה "ציון". בחיפה העמיסו אותנו עם המשאיות ולקחו אותנו לשער ציון. שמו אותנו עם גברת מרומניה שבכתה כל הזמן. התברר שבזמן שעלתה ארצה נכנסו לביתה היחיד הפדאיונים ושחטו את כל משפחתה, החתן, הבת והנכדים. גם ככה אמא נכנסה ללחץ ("לאן באתי?"). הגדרות של שער העלייה הזכירו לה את הגטו. היא הייתה צריכה רשות מיוחדת כדי שתוכל להיכנס ולצאת כרצונה. אני מאוד שמחתי, הכרמל היה במלוא פריחתו. מהסתדרות עולי הונגריה שלחו משפחה שתהיה אחראית עלינו. גם לקחו אותנו לחיפה, שנראה למעלה, שנראה אותה בצורה שונה. הגברים ארגנו מקלחת פרטית כמו במחנות. אמא ביקשה לעבור למשפחת לבי שגרו בבנימינה, וקיבלנו ראשית בית שמתפרס על 3 דונם. עברנו עם זקן שבא מהכפר מיטת סוכנות, שמיכות ופתיליה. הבעל של המשפחה עבד בצביעה של היקב. דודה פירי הייתה בבית וטומי למד יחד איתי בבית הספר. שם היינו כשלושה חודשים עד שהאחות החורגת של אמא גילתה אותנו ושמעה שיש הונגרים שהגיעו לבנימינה, אולי מישהו מהמשפחה. לא ידענו שהם בחיים. דודה אילונקה שרדה את אושוויץ. קיבלנו פקודה – אתם באים איתי לפתח תקווה.

מילון

הפדאיונים
פדאיון ("לוחמים מתאבדים", "המקריבים עצמם"), כינוי לקבוצות מחבלים פלסטינאים אשר חדרו לישראל בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, וביצעו פעולות שוד רצח וחבלה בישובים ישראלים לאורך גבולות המדינה (מתוך אינציקלופדיית ynet).

ציטוטים

”אני מאוד שמחתי, הכרמל היה במלוא פריחתו“