מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיים בתל אביב לפני קום המדינה

יאיר גיבור ומשפחתו ביום החתונה
אני ויאיר בקשר הרב דורי
"כשהייתי בצבא אמרתי שאני שואף ללמוד רפואה"

נולדתי בערב חנוכה, ולכן העניקו לי את השם יאיר -על שם חג האורים. השמחה ב"מכבי" הייתה גדולה הייתי התינוק הראשון שנולד ל"מכבי תל אביב", ומיד עם היוולדי התקבלתי כחבר כבוד של מכבי. בכך הסתכמה כל הספורטאיות שלי, שהרי מעולם לא הייתי ספורטאי.
פרט לתקופה קצרה שבה הצטרפתי לקבוצת חתירה בסירה בירקון, אך גם בכך לא התמדתי. מה שמשך אותי היו ספרים, ובכל הזדמנות שהייתה לי הייתי קורא. הייתי מוכשר מאוד בלימודים, והשתעממתי בכיתה. בזמן שהילדים עוד טרחו לפתור תרגילי חשבון או מקצועות אחרים אני הייתי מסיים ראשון את כל המטלות, ואחר כך מפריע לאחרים. מורתנו שאהבה אותי מאד, לא רצתה להוציא אותי בכל פעם מהכיתה, ולכן סידרה פינת קריאה בסוף הכיתה, שבה יכול היה כל מי שסיים את עבודתו (כמוני) לשבת ולקרוא בשקט בלי להפריע לאחרים. עד מהרה חברים הצטרפו וישבו לקרוא איתי.
רעיון זה אתגר את כל התלמידים בכיתה ללמוד ולהתקדם כדי לזכות לשבת בפינת הקריאה. הכול היה נפלא עד כיתה ו', אך כשהגיע מחנך חדש לכיתה, פרעה שלא ידע את יוסף, הוא הנהיג גזרות רבות ומשונות, ופינת הקריאה חדלה מקיומה. בכל שנה הייתי חולה ביום ההולדת שלי.
עברתי את כל מחלות הילדות (אז עוד לא היו להן חיסונים): אדמת, חצבת, שנית וכו'. לא הייתה אז אנטיביוטיקה, וכל מחלה נמשכה לפחות שבוע ימים ודווקא ביום הולדתי. את השהות במיטה ביליתי ב"בליעת" ספרים. יום אחד, ביום הולדתי ה-8, התגלגל לידי ספרו של יאנוש קורצ'אק" הנער העקשני" שסיפר על חייו של לואי פסטר המדען הדגול שגילה את החיסונים. אני החלטתי  שזה מה שאני רוצה להיות- מדען שיעסוק במחקר בתחום הרפואה. וכך, בגיל 8, החלטתי שעלי ללמוד רפואה.
כתלמיד הצטיינתי בכתיבת חיבורים, ותמיד ביקשו ממני לכתוב שיר או חיבור עבור הטקסים השונים בבית הספר.
יכולת זו גם עזרה לי מאד בחיים כי לאחר שנים, כשסיימתי את לימודיי באוניברסיטה והתחלתי לעבוד כרופא מתמחה בבית החולים, המשכורת שלי ושל אשתי הספיקה רק כדי לשלם את תשלומי המשכנתה שלנו, ולא נשאר לנו כסף לאוכל, למסים וכו'. עבדתי 96 שעות בשבוע, כך שלא יכולתי למצוא עבודה נוספת, לכן  החלטתי לנצל את כישרון הכתיבה שלי והתחלתי לכתוב מאמרים למדור "מה דעתך, דוקטור?" בעיתון "לאשה" (המדור הרפואי הראשון בעיתונות בארץ).
העבודה הנוספת אפשרה לנו להתקיים. אהבתי גם תנ"ך. למעשה  רוב בני דורי אהבו תנ"ך. למדנו הרבה שעות תנ"ך, ולמבחני הסיום שלנו בסוף היסודי היינו צריכים לדעת בעל פה 400 פרקים בתנ"ך, בעיקר פרקים מהנביאים והכתובים. כך למדנו להכיר את תורת ישראל ואת המורשת הנפלאה של הנביאים , אשר ליוו אותי כל החיים. כשאני מתבונן כיום אחורה ושואל את עצמי מה נתן לי ביה"ס התיכון שהועיל לי בחיים, אני יכול לומר בשקט ארבעה דברים:
1. השפה האנגלית- מגומגמת, אבל בכל זאת היא אפשרה לי ללמוד רפואה ולהסתדר בארה"ב כשנסעתי לשם להשתלמות מקצועית.
2. לימודי הכימיה שסייעו לי רבות בשנתיים הראשונות של לימודי הרפואה.
3. לימודי התנ"ך שהועיל לי כל חיי, וסייע לי להתגבר על הרבה מכשולים בעבודה ובחיים, באמצעות החכמה הרבה שלמדתי מדברי הנביאים. חבל לי שכיום לומדים רק את הסיפורים ההיסטוריים ומוותרים על הערכים שבחוקי התורה ובדברי הנביאים והחכמה שבספרים כמו משלי, קהלת ואיוב.
4. מתמטיקה- מתברר שלמרות  עיסוקי במחקר ובסטטיסטיקה רוב שנותיי, מעולם לא נזקקתי למתמטיקה ברמה שמעבר לזו הנלמדת בבית הספר היסודי. 
 
באותה תקופה לא הייתה טלוויזיה, וגם לא אייפונים ומחשבים. כך שאת רוב זמני החופשי ביליתי במשחקים בחוץ עם חברים. לא הבאנו חברים הביתה כי פשוט לא היה מקום. הדירות היו קטנות, וגרנו 3-2 ילדים בחדר.
אמנם החדרים היו יותר גדולים, אבל לא היה מקום לחברים. בחוץ נסענו על סקטים (גלגיליות), בנינו לעצמנו קורקינטים משני  קרשים עם קוגלגרים, שיחקנו בכדורגל במגרשים הרבים שהיו אז בתל אביב, והלכנו לתנועת הנוער.
 
היו אז הרבה תנועות: הצופים, מכבי הצעיר, ביתר, הפועל, המחנות העולים, גורדוניה, השומר הצעיר, ובהמשך- התנועה המאוחדת, בני עקיבא ועוד. לא היו פאבים ולא היה אלכוהול, ואף לא אחד עישן לפני הצבא. כולנו לבשנו בגדי חאקי פשוטים, והבנים גידלו בלורית (כי זו הייתה האפנה שהכניסו הפלמ"חניקים). כילדים היינו מעורבים בפוליטיקה של המאבק להקמת המדינה. הינו מדביקים כרוזים בלילות כי לא היו מערכות תקשורת, וכשהמשטרה הבריטית הטילה עוצר, היו אלה הילדים שחמקו בין החצרות על מנת להעביר תשדורות בין  חברי המחתרות. (לא היו טלפונים ופלאפונים). נהגנו לשמור מחוץ לבית הספר כדי להזהיר מפני בואם של שוטרים בריטיים בשעה שבחצר בית הספר ובאולם ההתעמלות התאמנו התיכוניסטים בקפא"פ (קרבות פנים אל פנים) עם מקלות כהכנה למלחמה נגד הערבים.
כילדים היינו צריכים גם לשמור על השכונות שלנו מפני עדרי העיזים שהילדים הערביים מהכפרים שבסביבה היו מביאים לרעות במדשאות ובגינות שלנו. בקיצור היו אלה ימים מלאי עניין, וחוויות מרתקות של ילדות והתבגרות מחד עם הקמת המדינה במקביל. אני זוכר איך לילה אחד דפקו לנו בדלת הכניסה והכניסו לביתנו משפחה שהגיעה בספינת מעפילים  כמה דקות קודם לכן, ביקשו אותנו להשכיב אותם לישון אצלנו ולתת להם בגדים שלנו ללבוש, כדי שאם ייתפסו ע"י הבריטים לא יידעו אלה לזהות אותם לפי הלבוש. הם היו מפוחדים, רעבים ורטובים. אמי הכינה להם ארוחת ערב ממה שהיה בבית, נתנה להם בגדים, ואותנו, הילדים, השכיבה לישון. כשקמנו בבוקר הם כבר לא היו.
ימי התיכון היו אפורים ועכורים מאחר ואז לא היה חינוך תיכון חינם, החליטו בעיריית תל אביב לקבץ את התלמידים המצטיינים, 4 מכל כיתה בכל בתי הספר בתל אביב ולאפשר להם ללמוד במחיר זול במיוחד בבית הספר התיכון העירוני א'. כך היינו 5 כיתות של 36 ילד כל אחד (לעומת הצפיפות של 50- 52 ילד לכיתה בבית הספר היסודי). לעומת היתרון הזה מצאנו את עצמנו לפתע בתחרות עם הטובים ביותר, והציונים שלנו ירדו בהתאם. אם בכל 8 שנות לימודי ביסודי קבלתי רק פעם אחת 90 במבחן (כל השאר היו 100), הרי שבתיכון התחלתי לקבל שליליים על ימין ועל שמאל, ורק התפללתי שלסוף השנה לא יהיו לי שליליים. ציון "מספיק" (60) נחשב לציון שכולם חלמו לקבל, ורק מעטים פה ושם קיבלו ציון גבוה יותר. בסיכום תקופת התיכון כמעט ונשכחה ממני לחלוטין, מאחר והייתה זו תקופה "חשוכה" בחיי.
 
ובכל זאת היו כמה דברים ששברו את האווירה העגומה שחיינו בה. הדבר העיקרי, היה הנגינה בתזמורת בית הספר. באותה תקופה לא היו חוגים כמו שיש היום, ילדים למדו נגינה (אני למדתי כינור) או בלט קלאסי (הבנות). וכ"כנר" גויסתי לתזמורת בית הספר, וסוף סוף נהניתי מהנגינה שלמדתי, במקום התרגילים המשעממים שהיה עלי לנגן שוב ושוב במסגרת לימודי הנגינה סופסוף מצאתי שימוש לידע שרכשתי. הופענו בכמה הופעות, ונתנו קונצרטים והרגשנו מאד חשובים. והחשוב מכל הנגינה בתזמורת הקנתה לי אוטומטית ציון 90 במוסיקה – ה-90 היחידי שזכיתי בו במשך כל 4 שנות לימודי בתיכון.
 
מהתיכון גויסנו לצבא. בבוקר יום רביעי עשינו את בחינת הבגרות האחרונה שלנו (אנגלית), בערב חגגנו את מסיבת הסיום עד חצות, ולמחרת יום חמישי 20.7.1953 בשעה 06:00 בבוקר כבר היינו על האוטובוסים לבסיס קליטה ומיון בתל השומר. אחרי הטירונות, נשלחתי לשריון. שם הסברתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני שואף ללמוד רפואה, ולבסוף נתרצו לי מפקדי ושלחו אותי לקורס חובשים בחיל הרפואה. כשהגעתי לקורס מצאתי עצמי בין 35 חניכים לקורס, כשאני בוגר התיכון היחידי. פרט ל-3 צברים, כולם היו עולים חדשים שהתקשו גם בעברית, ורובם לא השלימו אפילו בי"ס יסדי.
 
היו אלה השנים הראשונות למדינת ישראל, וגלי העלייה הגדולים הביאו הרבה אנשים שלא ידעו עברית, ואשר לימודיהם הופסקו עקב מלחמת העולם, השואה, והצורך לברוח מארצות מוצאם. כך,מצאתי את עצמי כחניך היחידי שהבין את מה שהמדריכים ניסו ללמד אותנו. קורס החובשים היה קל מאד עבורי, אולם היה קשה מאד לחניכים האחרים. החלטתי לקחת יוזמה, ופניתי לפקד הקורס וביקשתי ממנו להעמיד לרשותי את אולם ההרצאות בערבים, על מנת שאוכל להסביר לחניכים שירצו בכך את החומר שלמדו במשך היום ולתרגלו איתם. בסוף הקורס בא אלי מפקד בסיס ההדרכה בהצעה שאשאר בבסיס ואעבור קורס מתקדם שעמד להתחיל למחרת סיום הקורס שלי. כל זה במטרה להכשיר אותי להדרכה בבסיס. כך הגעתי לבסיס בו עסקו בלימודי חובשות, עזרה ראשונה, ומשהו על מחלות כל הזמן, ויכולתי להתחיל ללמוד  ספרי רפואה  במסגרת שירותי הצבאי.
 
 
לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים הגעתי בחורף 1955. פגשתי הרבה משוחררי צבא כמוני, חבר'ה לעניין, שובבים גדולים אבל גם תלמידים טובים. חל משנת הלימודים השנייה התחלנו "למתוח" את תלמידי השנה הראשונה פעם אחת התחפשנו לרופאים וערכנו להם "בדיקות רפואיות".
 
פעם אחרת – ערכנו להם ועדת קבלה חוזרת. שנה אחרת ערכנו להם בחינות כניסה מחודשות, בתואנה שהבחינות שעברו לצורך הקבלה לבית הספר לרפואה נפסלו בגלל זיופים, ולכן הם צריכים להיבחן מחדש. באמת, המחזור שלנו היה המחזור השובב ביותר בתולדות בית הספר לרפואה, אבל יצאו ממנו רוב הפרופסורים מנהלי המחלקות בבתי החולים, שעד לשנים האחרונות החזיקו בצמרת הרפואה בישראל.

על החיים כרופא ולאחר מכן כחוקר- זהו סיפור ארוך שמעניין מבוגרים אבל לא בטוח שיעניין צעירים. לכן אעצור כאן. 

המסר החשוב ביותר שלמדתי משירותי בצבא הוא – אין זה משנה היכן אתה נמצא – תמיד תשתדל לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול. אם תעשה זאת – איכשהו תבוא על שכרך. הרבה נערים שהמקום אליו הוצבו בצבא אינו מוצא חן בעיניהם מתחילים לעשות בעיות. רובם סובלים בקשר לכך. מאידך, אם אתה עושה מעל ומעבר – מקדמים אותך גם מבלי שתבקש. 

 
תשע"ה

מילון

עוצר
איסור יציאה, הסגר, סגר.

ציטוטים

”כשאני מתבונן כיום אחורה ושואל את עצמי מה נתן ביה"ס התיכון שהועיל לי בחיים“

” אין זה משנה היכן אתה נמצא – תמיד תשתדל לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול“