מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייו של סבא אלי

אלי בראל בתוכנית הקשר הרב דורי
סבא מרים סלק בשדות
חיי בקיבוץ גזית

שמי המלא הוא אלקנה. מקור השם פשוט: לסבא שלי מצד אמא קראו אלקנה.

שם המשפחה המקורי שלי הוא באוכמן, זה ביידיש איש בטן, למה, אני לא יודע, אבל אני חושב שהפולנים רצו לגרום מבוכה ליהודים. כיום שם משפחתי בראל. בראל זה סוג של ראשי תיבות: ב – באוכמן, ר – הורן, א – אלקנה, ל – רחל

נולדתי בפתח תקווה בבית חולים בלינסון, לפני 78 שנים, אז לא היה בכל עיר בית חולים, בית החולים שנתניה הייתה שייכת אליו היה בית החולים בפתח תקווה. תאריך הלידה שלי הוא  7.10.1941. אני לא מציין את ימי ההולדת, אבל סבתא מציינת לי את ימי ההולדת.

אני הבכור במשפחה, אך האמת, למרות שאריק אחי נולד שנתיים וחצי אחריי, אני לא זוכר שום אירוע שהיה בלעדיו, זאת אומרת: מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר אותו איתי. לא קיבלתי יחס מועדף מהוריי, להפך: "אתה הבכור" "אתה צריך לתת דוגמה" "אתה הגדול".

היו לי שלושה אחים לפני שאלכס (אחי) נפטר, כל אחד במעמד שונה. אריק הוא אח שלי מאבא ומאמא, ורד אחותי רק מאבא ולא מאמא, כי אמא שלי נפטרה כשהייתי בן 17 ואריק בן 14 וחצי. אבא שלי התחתן פעם נוספת עם אישה שהיה לה ילד אחד שקראו לו אלכס ואחרי שהם התחתנו נולדה ורד. ובנוסף לכל הצרות…. כשהייתי קטן, נפטרה אחותי ממחלה כשהייתה רק בת 3 שמה היה תלמה. בכל פעם שאני נתקל במישהי שקוראים לה תלמה (כי זה לא שם נפוץ) אני נזכר באחותי.

ההורים שלי הכירו בחדרה. שניהם עלו מפולין ממחוז ענק שקוראים לו גליציה. אחרי זה אבא שלי עבר מנתניה לעבודה בשירות הבריטי, בבניית מחנה צבאי בחדרה. ואמא שלי אחרי שעזבה את קיבוץ דן הלכה לגור אצל דוד שלה בחדרה, וישר נהייתה מנהיגת פועלים. זה היה באופי שלה. שם היא הכירה את מנהל העבודה שהיה במחנה של האנגלים, ובאה לבקש ממנו לקחת כמה חלוצים (בעברית: עולים חדשים) לעבודה אצלה במחנה. התפתח רומן וכל היתר היסטוריה. אחר כך, אחרי שהתחתנו בחדרה אצל הדוד שלה הם עברו לנתניה. לפני מלחמת השחרור עברנו לשיכון פועלים א' שם היו השנים הכי יפות של הילדות שלי עם חברים טובים שחלק מהם בקשר איתי עד היום. עד שהלכתי לצבא גרתי שם.  נולדתי בבית החולים בילינסון וגרתי ברחוב שקוראים לו בילינסון.

בילדותי עשינו כל מה שילדים רגילים בגיל הזה עושים, שיחקנו כל השכנים יחד בכל המשחקים שאתה מכיר: תופסת, חמור קיר שהולך ככה: אחד עומד נשען על הקיר. אחד מתכופף, שם בקיר את הראש והשלישי מחזיק את המכופף רביעי וחמישי.  אתה קופץ עליו (על החמור) אתה מתקדם על הגב ומנסים להפיל את החמור הארוך. שיחקנו גם חמש אבנים, משחק שמאוד אהבתי – מקלות: לוקחים 4 מקלות ברווחים ומנסים לקפוץ והחכמה שיישאר אחד, בכל פעם מזיזים את המקלות. משחק שאין ילד בעולם שלא מכיר – גולות:  מי שיש לו יותר גולות ויותר צבעוניות יותר נחשב. ויש גדולות. זה כמו אוסף בולים: אתה אוסף כמה שיותר גולות. אתה יורה אותן עם האצבע, גולה שנייה כדי לפגוע בראשונה. ניתן היה לקנות אותן מחנויות. ומי שניצח לקח מאחרים. היו עוד משחקים: דילגיות – אתה עם עצמך, או חבל כששני ילדים מחזיקים ומסובבים את החבל והשאר קופצים. לא היה לנו אפילו טלפון בזק עם שפופרת. אצלנו במשפחה היה הטלפון הראשון בשכונה של 40 משפחות. קיבלנו את הטלפון לפני כל השאר, כי אבא שלי היה ראש ועד השכונה ואבא שלי היה אלוף בלהשיג דברים. הוא היה אדם עם הרבה מאוד קשרים. היו באים אלינו מכל השכונה ורצו לטלפן "אולי אני יכול לטלפן?", "אני צריך פה" "אני צריך שם". זו  היתה המציאות.

זכור אירוע מיוחד מהילדות: יום אחד החברים אמרו: "בואו עושים מדורה". היה לנו מגרש כדורגל גדול. הייתי בערך בן 10 או 12. ומישהו החליט לזרוק כדורים של רובה או אקדח לאש וגם אני זרקתי. למזלנו אף אחד לא נהרג. אבל הכדור באש התחמם נורה ונכנס לי ברגל. לא הכדור אלא רסיס מהכדור שהתפוצץ. ויש לי רסיס בברך שמאל עד היום. כי הרפואה לא היה כמו היום, והרופא בבית החולים אמר: "אם אעשה ניתוח להוציא את הרסיס אני עלול לפגוע בעצב או בשריר והוא יישאר צולע. אם זה לא מפריע לו שישאר עם זה". ומאז אני מחסן נשק מהלך.

היות וההורים שלי התגאו במעמד הפועלים אז החינוך סוציאליסטי שמאלני מפ"ם מפא"י ליוו אותי כל החיים. גם במערכת החינוך. הגן היה של ההסתדרות. הסתדרות הפועלים הקימה גנים. היו אחרים שהלכו למכבי או לבית"ר שזה לא השמאל או או הסוציאליזם. ובכיתה א' המורה שלי היתה נירה, הבת של יצחק שדה (מייסד הפלמ"ח). הייתי בבית ספר ע"ש ברל כצנלסון. ואח"כ הייתי בתיכון טשרנחובסקי.

יש לי המון זכרונות מביה"ס היסודי: בי"ס יסודי היה מ- א' עד ח' (לא כמו היום עד ו'). בשלב מסויים ביה"ס  עבר מקום ויצא שגם אני עברתי מהדרום לצפון. אבל עד אז הייתי הולך מביה"ס הביתה קילומטר או שניים. היינו מחכים הרבה זמן. לא היה דבר כזה שההורים יבואו עם האוטו. יום אחד עבר איש עם רכב וצעקתי לו: "אבא"! אבל זה לא היה אבא שלי. סתם רצינו שיקח אותנו. אבל הוא עצר וברחנו.

עוד חוויה שאני זוכר: בכניסה לביה"ס היה מעקה כמו שיש בכל מוסד ציבורי, שמזרים את התנועה לכביש. אז מטעמי בטיחות המעקה חוסם את המעבר לכביש, כדי שילדים לא ירוצו לכביש. יחד עם חבר שלי הלכתי על המעקה בהפסקה. נפלתי ונתתי מכה עם היד על המעקה. ואז נשברה לי היד. קראו מיד לאבא שלי שגר לא רחוק ונסענו למרפאה של ההסתדרות ושמו לי גבס.

בתיכון למדתי 4 שנים. הוא היה רחוק מהבית. הייתי צריך לנסוע באופניים ולחצות את כל נתניה. הייתי מפונק כשביה"ס היסודי היה מאוד קרוב. ישלי לא מעט חוויות מבית הספר. מורה אחד עצבן אותנו אז הוצאנו לו את האויר מהגלגלים של האוטו ואני לא זוכר מה עשו לנו.  כמן כן היינו אמיצים, היתה לנו ביקורת על ביה"ס אז כתבנו מכתב נגד ההנהלה ושלחו אותנו הביתה לכמה ימים.

עמוס ואני הגענו לגזית לפני כולם. באנו אחד החופשים  ואמרנו שאנחנו רוצים לעבוד, ואז שלחו אותנו לרפת. קיבל את פנינו דב סורוקה ושאל אותנו: "במה אתם רוצים לעבוד?" ובתור חלוצים אמרנו: "לא חשוב נעבוד איפה צריך". אמר לנו:  "ביום ראשון תעבדו איפה שאתם רוצים ובהמשך כל חייכם איפה שהקיבוץ יגיד לכם". וככה זה היה.

אני התחלתי לעבוד בפרדס. עבדתי כשנה, ואחר כך עשרים שנה כחבר ענף, ומרכז ענף, ואז נהייתי מנהל ועדת מגדלים אזורית במנפטה במגדל העמק. אלו היו השנים היפות ביותר בחיי. אחר כך היה מקובל לתת שנת תורנות איפה שצריך – אז עבדתי במפעל, בפלזית. ועבדתי כמו פועל פשוט ליד מכונה שלוקחת לוח על גליל, ומכינה ממנו כוסות וצלחות בתבניות. וגם זו היתה שנה יפה שלי.

כשרציתי ללמוד משהו להעשרה עצמית – פילוסופיה, דברים של רוח. אמרו לנו – מה תעשה עם זה? אמרו: אם תלך ללמוד בנייין, תוכל להיות מרכז בניין. וככה היה עבדתי עשרים שנה כמרכז ועוד 10 שנים שאני עובד חלקית כבר כגימלאי בבניין.

אני בעל אופי כזה שכל מה שאני עושה אני נהנה: נהניתי מהכותנה שהיתה מרכז גידולי השדה, על זה נאמר: "אתה יכול להוציא את אלי מהשלחין אבל לא את השלחין מאלי".

אנחנו אוהבים להפגש במסגרת המשפחה. היות ויש לנו ארבעה ילדים המפוזרים בישובים שונים זה כייף להפגש כולם ביחד. אני מכיר רק שתי משפחות שכל הילדים שלהם גרים בקיבוץ.

אנחנו מאוד אוהבים את החגים בקיבוץ ומשתדלים ללכת לכל החגים בקיבוץ. אבל לפעמים מישהו מעלה רעיון לעשות פסח אצלו בבית שזה גם יפה מאוד וזה רק המשפחה. אני מאוד אוהב את החגים בקיבוץ כי זה ערב יצירה עצמית. מה שאני זוכר כדבר מאוד מיוחד זה חג שבועות בקיבוץ. היתה תחרות בין הענפים ואנחנו כצוות השלחין היינו מופיעים, לא פעם ולא פעמיים קיבלנו מקום ראשון ועשינו מזה חוויה וחגיגה. היום זה כבר לא קיים ויש געגוע.

הארועים המיוחדים בחיי: הדבר הכי חשוב  זה שנולדו הנכדים. אחרי זה הילדים ואחרי זה החתונה. את אשתי הכרתי בגרעין כי כל דבר  עשינו כולם יחד. הכרתי אותה כשהיא עבדה ברפת ואני שומר לילה. ואני שמרתי שמירה אדוקה על הרפת עד שגיליתי שאני מאוהב. היה לי מזל שסבתא הרגישה אותו הדבר. אילו  היו נישואין שמחים ורצויים.  כמו שקוראים רומן הסטורי או מודרני. הבן הבכור נולד אחרי שנתיים ורבע.

כיום יש לי 11 נכדים, שלושה שגרים בקיבוץ,  אלה שהכי מבקרים הם ביתי הצעירה והתאומים שלה. הנכדים הגדולים גדולים מידי ויש להם הרב עיסוקים: תנועה, בי"ס, חוגים ופעילויות. הנכד הבכור – נועם – עומד להתגייס. הנכדים האחרים רחוקים, הם גרים במרכז.

כיום, לאחר יציאתי לגמלאות אני עסוק יותר. אני עוסק עדיין בבניין – עוסק בהיתרי בניה, אני מתנדב במועדון ותיקים בקיבוץ, נותן ייעוץ לקשיש בביטוח לאומי וחבר מליאה של קיבוץ גזית, במועצה האזורית עמק יזרעאל. אני ממשיך לרכוב על אופניים למרות גילי המופלג

 

הזוית האישית

עמרי: הכרתי צדדים שלא ידעתי על סבי ולמדתי רבות על ילדותו.

מילון

סוציאליזם
קבוצה אידיאולוגית כלכלית, פוליטית ופילוסופית שמאופיינת בבעלות ציבורית על אמצעי הייצור וניהול עצמי של עובדים.(ויקיפדיה)

שלחין
חקלאות שלחין היא צורת גידול חקלאית המבוססת על השקיית הגידולים החקלאיים על ידי שליחת המים לערוגותיהם,חקלאות השלחין המודרנית משתמשת בשיטות השקיה נוספות כגון המטרה והשקיה בטפטוף. ירקות ופירות, ובישראל גם כותנה, אשר דורשים כמויות גדולות של מים, גדלים בחקלאות השלחין.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני בעל אופי כזה שכל מה שאני עושה אני נהנה: נהניתי מהכותנה שהיתה מרכז גידולי השדה, על זה נאמר: "אתה יכול להוציא את אלי מהשלחין אבל לא את השלחין מאלי".“