מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייו של זאב פארן

בלה, זאב והנכד גיא
הוריי, טובה וחיים קופרשטיין
ילדותי בכפר חסידים והמעבר לחיפה

כפר חסידים

נולדתי בכפר חסידים בשנת 1944 להורי חיים וטובה קופרשטיין,שניהם עלו לארץ ממניעים ציוניים, ממקומות שונים בפולין, הם נפגשו בתל אביב, התחתנו בשנת 1942 ועברו לגור בכפר חסידים.

אבי – חיים קופרשטיין נולד וגדל בעיר רובנה בווהלין – חבל ווהלין היה בשליטה פולנית בין שתי מלחמות העולם.אבי היה בוגר גימנסיה עברית "תרבות" ברובנה שראתה בעין יפה את פעילות תלמידיה בתנועות הנוער הציוניות. חיים קופרשטיין היה חבר ופעיל בתנועה "דרור" ["פרייהאייט"] של "פועלי ציון שמאל" והוא עלה לארץ בשנת 1933.חיים קופרשטיין גר בתל אביב ועסק שם בעבודות שונות.

אמי – טובה לבית פלדברג נולדה בעיירה ליד סוסנובייץ, אך בנעוריה חייתה עם משפחתה בעיירה אוֹלְקוּשׁ. אביה [סבי] היה חסיד גור; היא הייתה בת למשפחה חסידית שהכנסותיה נמוכות, לכן טובה ואחותה שרה לא זכו ללימוד מסודר בבית ספר. שתי האחיות צמאות הדעת למדו בכוחות עצמן מקריאה בסידורי התפילה,ונושאים כלליים כמו ספרות, שירה והיסטוריה הן למדו מספרים בעברית ויידיש שהן הגניבו בחשאי לביתן. טובה פלדברג למדה תפירה כשוליה של תופרת ועסקה בתפירה גם בהמשך. למורת רוחו של האב ר' דוד הכהן, טובה ושרה אחותה הצטרפו לתנועה הדתית ציונית "צעירות מזרחי". טובה עלתה לארץ בשנת 1935 או 1936 ואילו אחותה נשארה עם האב שהתאלמן, בכוונה להגיע לארץ, אבל הם ניספו בשואה. טובה פלדברג גרה בתל אביב ועבדה כתופרת במתפרה גדולה, כעבור כמה שנים היא הכירה את חיים קופרשטיין והם התחתנו.

כפר חסידים

כפר חסידים, התחנה הבאה בחייהם של הורי. חיים התקבל לעבודה כפקיד במחסנים של הצבא הבריטי ליד הכפר הערבי טירה [כיום טירת הכרמל]. הם עקרו לחיפה, אך הדיור בה היה מחוץ להישג ידם. לכן הם עברו לכפר חסידים, דמי השכירות שם התאימו להכנסותיהם הצנועות של חיים בצבא וטובה שתפרה לנשות הכפר. כאן נולדתי ב- 1944, אני בנם יחידם של טובה וחיים קופרשטיין. חשוב לי לציין שבסיפור חיי שזורות חוויות עם מקלטי רדיו אמצעי תקשורת ואלקטרוניקה; תיווכחו בכך בהמשך.

גוי של שבת

עבודתו של אבי חיים במחסני הצבא הבריטי בטירה הובילה אותו לחילול שבתות. יום השבתון של האנגלים הוא ביום ראשון ויום שבת היה יום עבודה רגיל. בשבתות וחגים לא נכנסו כלי רכב לישוב הדתי כפר חסידים, ואבי נאלץ לצאת ברגל מהכפר ליגור כדי לתפוס אוטובוס לחיפה. אנשי הכפר כינו אותו בשל כך "גוי של שבת" (באידיש "שאבעס גוי"). אבל עבודתו של חיים, אבי, תרמה רבות לארגון "ההגנה”, הוא אירגן ערימות של חלקי מכונות ירייה (מקלעים), היה משאיר חלון לא נעול, ובלילות חברי הגנה לקחו חלק מהחלפים.

הכרזת המדינה

כאשר הייתי בן שלוש היו לי בכפר שתי חברות, שרה'לה וצפרא, שיחקתי איתן ואלו היו משחקים יפים מאד. אבל, מיד לאחר יום הולדתי הרביעי קרה דבר מעניין.

אבי חיים פוטר מעבודתו בצבא הבריטי, הוא היה מובטל וגויס לחיל שדה של ההגנה – הצבא שבדרך והוא נעדר מביתנו.יום שישי אחד אחר הצהרים, אמי נכנסה לדירת השכנים להאזין לרדיו כי לנו לא היה רדיו. אנו הילדים שיחקנו שם והרעשנו. צבי, אביה של שרה'לה, צעק: 'אתם מפריעים, לכו מפה, בן גוריון מדבר ברדיו'. יצאנו מהחדר ולא הבנו מה הוא רוצה. רק מאוחר יותר קלטנו שבעצם הפרענו למבוגרים להאזין להכרזת המדינה.

חברות ילדותי

מקלט הרדיו שלא היה

שלושה חודשים לפני הקמת המדינה האנגלים החלו לפנות ציוד צבאי מהארץ ופיטרו את העובדים האזרחים, אבי הצטרף מייד לחיל שדה של ההגנה. בתום מלחמת  השחרור שוחרר חיים קופרשטייןמחיל ההנדסה של צה"ל. החייל המשוחרר חיים התחיל לעבוד באגף המכס של משרד האוצר. עתה ניהלנו אורח חיים מסורתי ללא עבודה בשבת, אך הכינוי "גוי של שבת" דבק באבי.

ערב שבת אחד אכלנו את סעודת השבת ליד שולחן חגיגי שעליו היו נרות בפמוטים, יין קידוש, חלות, דגים ועוד. לפתע נשמעה נקישה בדלת ובפתח עמד ר' יונה, הוא שמע ברחוב נגינת רדיו, לכן הוא פנה לאבי באומרו: "שבת שלום, קופרשטיין כבה את הרדיו!". אבי השיב:"שבת שלום, קודם קנה לי בבקשה רדיו, ואז יהיה לי מה לכבות". ר' יונה נדהם, הסתכל סביבו ראה שאין רדיו וּמוּלוֹ ניצב שולחן שבת מסורתי, והוא יצא כלעומת שבא.

רמות רמז

לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות היו זרמים פוליטיים ותרבותיים שונים בחינוך. בכפר חסידים למדתי בגן דתי וכן בבית ספר דתי שהשתייכו ל"זרם המזרחי" של מפלגות הציונות הדתית "המזרחי" ו"הפועל המזרחי".למדתי שם תפילות וכל יום באתי לגן או לבית הספר חבוש כובע ברט ועם "טלית קטן" שציציותיו ביצבצו מחוץ לבגד. אחרי הלימודים שיחקתי בשדות עם חברים בני מושבניקים שהתרחקו מהצביון הדתי ואז "השתחררנו" מהכובע והציציות.

כשהייתי בן שבע עברנו מכפר חסידים לשיכון הוותיקים ברמות רמז שבחיפה, עברתי לכיתה א’ של "בית חינוך לילדי עובדים"ב"זרם עובדים" של ההסתדרות הכללית. אמי הביאה אותי לכיתה חבוש כובע ועם "טלית קטן". מורה אחת תמהה בהצביעה על הסממנים הדתיים שלי: 'מה זה? זה מיותר'. היא מסרה הודעה: 'מחר תהיה תהלוכת אחד במאי, אנחנו משתתפים וכל הילדים יחזיקו דגלים, תבחר בין דגל אדום לדגל כחול לבן'.הוכיתי בהלם וּבְּאֵלֶם. בסופו של דבר, התרגלתי לשכונה, לבית הספר ורכשתי חברים חדשים. בית החינוך הפך לבית ספר הממלכתי "הבונים" ללא צביון פוליטי, ושררה בו אווירה נעימה  – המורשת של בית החינוך.

הרדיו הראשון שלנו

הימים ההם היו ימי הצנע של מדינת ישראל הצעירה. ותיקים ועולים חדשים נאלצו להסתפק במעט מצרכי המזון, הביגוד וכלי הבית שהוקצבו לאוכלוסיה. מכשירי חשמל היו מותרות שהיו רק ליחידי סגולה. ברוב בתי הוותיקים בישלו על פתיליות נפט, היו מקררי קרח ולא מקררים חשמליים. למעט אנשים היה רדיו, טלפון היה רק בחלום ולא ידענו על קיום טלוויזיה. עדיין לא היה רדיו בביתנו וקינאתי בחברים שבביתם באתי לשמוע תכניות רדיו לילדים.

כשנתיים לאחר שעברנו לרמות רמז, גילו במקום עבודתו של אבי שניכו ממשכורתו יותר מדי מס הכנסה. הוא קיבל כהחזר מס סכום כסף שבו רכש מקלט רדיו שפופרתי גדול שניידר [Schneider], שניגן אך פלט חום רב. מעתה יכולנו להאזין לחדשות,מוזיקה,תסכיתים של הצגות, תוכניות הבידור והספורט ותוכניות ילדים ב"קול ישראל". גלי צה"ל הייתה תחנה חדשה עם הרבה מוזיקה והווי צבאי, בשנים הראשונות נפתחו שידוריה בתרועת חצוצרה ובשיר הפטריוטי "כיתתנו צועדת בלילה". אני זוכר במיוחד את,תסכיתי "המסך עולה", קונצרט ליל השבת, התכנית האירונית "שלושה בסירה אחת", תכנית הבידור "תיבת נח" ואת סדרת המערכונים הקצרים "משפחת שמחון". היו עוד הרבה מִשְׁדַרִים מעניינים אך היריעה קצרה מכדי למנותם, כל זה היה לפני שידורי הטלוויזיה בארץ.

מקלט רדיו שניידר

רדיו ואלקטרוניקה

חוויות הרדיו שלי המשיכו גם בשנים הבאות. בבית הספר התיכון ["הריאלי"] התפעלתי מפעילותו של חבר חובב רדיו שהיה בקשר עם חובבי רדיו אחרים בעולם. אי אפשר היה להציב תורן לאנטנות תקשורת בשיכון שבו גרנו, גם רשיון שידור היווה מכשול, והצטמצמתי לעיסוק במקלטי רדיו. למדתי מהירחון "רדיו ואלקטרוניקה" וכן מבטאון חיל הקשר שבהם היו גם תוכניות של מקלטי רדיו. עד סוף שנות החמישים היו בעיקר מקלטי רדיו מגושמים כמו השניידר שלנו, ואז הגיעו לארצנו מקלטי רדיו טרנזיסטוריים קטנים [טרנזיסטורים]. בניתי כמה מקלטים טרזיסטוריים, ואכן הטרנזיסטור כרכיב אלקטרוני הוא נוח וידידותי יותר לטכנאי החובב מאשר שפופרות הרדיו.

מטבעי אני הומניסט – חובב ספרות, אמנות והיסטוריה. אך למרות זאת לימודי התיכוניים התמקדו במקצועות הריאליים והתכוונתי ללמוד בהמשך פיזיקה תיאורתית. העיסוק החובבני באלקטרוניקה הוביל אותי לפקולטה להנדסת חשמל בטכניון. בחודשים האחרונים של שירותי הצבאי כבר למדתי בטכניון ערב.

חברתי בלה

כשהשתחררתי מהצבא בשנת 1965 הייתי סטודנט והתקבלתי לעבודה באגף דואר הנדסה של משרד הדואר [כיום חברת בזק]. מדינת ישראל הרחיבה את רשת הטלפונים שלה והחליפה את המרכזיות הידניות במרכזיות אוטומטיות, והציוד הזה היה מיושן בעת רכישתו ממדינות אחרות. העיקר היה הקשר בין אנשים, הטלפונים היו פשוטים במרחק דורות מהטלפונים הסלולריים שכיום הם מחשבים קטנים. הפיתוח הזה איפשר לי תעסוקה כבוגר תיכון חסר מקצוע. השתתפתי בהקמת המרכזיה שפעלה ברמות רמז ["חיפה מזרח"], כאן הכרתי עלמה  חמודה ששמה בלה לדרמן והפכנו לחברים.

חברתי בלה

בלה למדה בסמינר גורדון ואני המשכתי בטכניון, היא נתנה לי סרגל חישוב כמתנת יום-הולדת, זה היה אמצעי עזר חשוב מאד בלימודי. כיום שואלים בבדיחות הדעת, איזה מין מחשב זה,אבל אז לא הייתה לי נגישות למחשבים ולא היו מחשבונים מדעיים.

סרגל לחישוב

מלחמת ששת הימים פרצה בשנת 1967 עדיין בשנת הלימודים שלנו. הלימודים של בלה ושלי הושבתו ואני גוייסתי ביחד עם הרבה בחורים לשירות מילואים במלחמה ואחריה. שירות המילואים הפריע ושיבש את מהלך הלימודים אחרי "ששת הימים". בלה הוסמכה כמורה והחלה לעבוד בשנת הלימודים אחרי מלחמת "ששת הימים". סיימתי את לימודי בטכניון כעבור שנתיים [1969] והתחלתי לעבוד ברפא"ל – רשות פיתוח אמצעי לחימה.

בלה ואני התחתנו בשנת 1968. לקראת החתונה ולקראת תחילת עבודתי ברפא"ל בחרתי בשם המשפחה העברי פארן. מאז עברנו כברת דרך נכבדה, אנו הורים לשלושה ילדים ויש לנו שני נכדים.

לוחמה אלקטרונית (ל"א ונל"א – נגד ל"א)

בלה ואני צפינו לראשונה בטלוויזיה ביום העצמאות בשנת 1968. זה היה משדר חי של מצעד צה"ל בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, בטלוויזיה החינוכית. שכנים של בלה ואמה הזמינו אותנו עם אורחים נוספים, לצפות במשדר. הטלוויזיה כאמצעי בידור עברה בארץ גלגולים רבים, אך עבורי מצלמות טלוויזיה ומחשבים היו אמצעים בתחומי פרוייקטים ומחקר ברפא"ל. השתתפתי כעובד מחקר ברפא"ל – רשות פיתוח אמצעי לחימה בפרוייקטים חשובים. אבל גולת הכותרת של עבודתי שם היו מחקרי זירה בתחומים שונים של לוחמה אלקטרונית [ל"א ונל"א – נגד ל"א]. היה עלינו ללמוד מערכות גילוי ועקיבה אלקטרו-מגנטיות [מכ"ם] אלקטרו-אופטיות וגם אלקטרו-אקוסטיות. אלה היו מערכות עויינות שלמדנו מנתוני מודיעין, כשהמטלה היא למצוא דרך להטעותן וּלְשָׁבֵּש את  פעולתן. אך מנגד הוטל עלינו גם לחסן את המערכות של כוחותינו כנגד מערכות ל"א עויינות. זהו קרב מוחות שממשיך להתנהל כל זמן שכוחות עויינים מאיימים על שלומה ובטחונה של מדינתנו. חלקי בחקר הל"א זיכה אותי בפרסים ושבחים. אך, קורת הרוח נגרמה לי ולחברי מכך, שבנסיבות שונות תרמנו לחזרתם של מטוסינו, ספינותינו וכוחותינו בשלום לבסיסם.

ביחד עם חברים רבים פרשתי מרפא"ל שהיתה יחידת סֶמֶך [אגף] של משרד הבטחון. במקום רפא"ל קמה חברה ממשלתית – רפאל מערכות לחימה מתקדמות בע"מ. פועל שם דור חדש של צעירים שממשיך את פועלינו ואני מאחל להם הצלחה בעבודתם.

אחרית דבר

כלי התקשורת והאלקטרוניקה שליוו אותי עד כה הם אמצעי להעברת מסרים בין בני אדם, וזה העיקר; תובנתי בעניין התחזקה עם פרישתי לגמלאות. בתור פנסיונר אני נהנה ללמוד באוניברסיטת חיפה כשומע חופשי. נושאי הלימוד החשובים שלי הם בתחום הפילוסופיה, אך שמעתי הרצאות גם על קולנוע וספרות. אבל מתוך הפילוסופיה, למדתי לרדת לשורשם של הדברים. אני מקשיב סבלני וסובלני לרעיונות של אחרים גם כאשר אינם עולים בקנה אחד עם דעותי. "האני החושב" שלי מקבל בהבנה גם אם לא תמיד בהסכמה את "האני החושב" של הזולת.

הבנה והסכמה בפתרון תשבץ

הזוית האישית

זאב: תעוד הסיפור העלה בי געגועים לילדותי בכפר, יש בו תובנות לגבי ההתפתחות של החברה הישראלית מנקודת מבט משפחתית ואישית.

מילון

סרגל חישוב
מכשיר מכאני לביצוע פעולות כפל וחלוקה של מספרים

שפופרת רדיו
רכיב להגברה במערכות מיושנות של רדיו ואלקטרוניקה.

טרנזיסטור
רכיב להגברה במערכות ממתקדמות של רדיו ואלקטרוניקה

ציטוטים

”מטבעי אני הומניסט - חובב ספרות, אמנות והיסטוריה“