מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייו של אלברט סוליבאן סגל

אלברט, מאי וטליה בתחילת כתיבת הסיפור
אלברט מצד שמאל, רומניה בוקרשט
אלברט הסתתר במשך מלחה״ע השנייה עם אמו ברומניה ושרד את הרייך ה-3

אלברט נולד ברומניה בעיר הבירה של רומניה בוקרשט, 1942.

סבא מספר: ״השם שלי מורכב משלושה שמות. הראשון הוא שם המשפחה, סגל, השם השני אלברט. השם הזה שייך לקהילה הספרדית של יהדות רומניה. השם השלישי הוא סוליבאן, הוא שם אירי נוצרי. איני יודע מי העניק לי את שמי ואת שמי השני. אך אני יודע שלא רצו לתת לי שם יהודי כדי שלא ישנאו אותי. אך התרגום ביהדות אלברט זה אברהם כך שידעו שאני יהודי.

מכיוון שאני נולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה והייתי ילד קטן, אני ואמי הסתתרנו במרתף קטן במשך שנתיים. איני זוכר מנהגים, בכל זאת הייתי ילד קטן ויכול להיות שהפחד של אמי חדר גם אלי למרות גילי הצעיר. אני זוכר שגם שהסתתרנו במרתף ולא יצאנו החוצה, הייתי ילד סקרן וגם קצת שובב. משחקים לא היו לי, ספרים גם אם היו, לא ידעתי לקרוא עוד. אז חיפשתי דרכים לשעשע את עצמי.

סיפור אחד שאני זוכר: יום אחד אמא שלי הרימה אותי והושיבה אותי על שולחן במטבח ואמי התחילה לגהץ. המגהצים של פעם לא כמו של היום חשמליים, היו צריכים להכניס לתוכו פחמים לוהטים. רגע אחד שאמא לא שמה לב, לקחתי את המגהץ הלוהט והנחתי אותו על רגלי הימינית וצרחתי. אמי שמה לי שמן ומלח על הכוויה, מה שנקרא ׳תרופת סבתא׳.

כמעט ולא יצאנו מהבית, אך פעם אחת שיצאנו לטייל, שמענו צעדים של חיילים עם מגפיים רועשים מאוד שעשו קולות חזקים. אמי נבהלה מאוד, שמה לי יד על הפה ורצנו להתחבא. כששמענו את הצעדים מתרחקים, חזרנו הבייתה. זאת הייתה הפעם האחרונה שיצאנו. להיות יהודי באותה תקופה היה קשה מאוד. השפילו אותם בדרכים שהיום היו נראות מצחיקות, אבל אז להיות על ארבע לנקות רחוב עם מברשת שיניים, הייתה השפלה גדולה. מי שלא היה עושה את עבודות החובה ירו בו. אבי בא מבית מאוד דתי. סבי היה רב, וסבתי הייתה מאוד דתייה. הייתה תקופה שהרבה עזבו את הדת כדי לחפש דרך חיים אחרת. אבי עזב את ביתו הדתי והפך לקומוניסט. להיות בזמן המלחמה, ששנאו יהודים, להיות גם יהודי וגם קומוניסט – זה היה יותר מדי.

כשהמלחמה נגמרה, בגלל שאני ואמי חיינו במרתף זמן רב, שנינו חלינו בדלקת ריאות. אותי הצליחו להציל, את אמי לא. פתאום נשארתי בלי אימא. ראיתי פעם ראשונה מה זה לוויה. הייתי צריך להגיד בפעם הראשונה בחיי, למרות שלא ידעתי מה זה, קדיש. לאחר מכן הייתי שנתיים בבית יתומים. היו שם הרבה ילדים שהוריהם לא היו בין החיים וזה לא היה קל. אחרי השנתיים הללו, יום אחד אבא שלי בא אליי ואמר לי שאנחנו הולכים הביתה. לא הבנתי מה זה אומר. הוא הוליך אותי לעבר בית עם קומה אחת. עלינו לקומה ראשונה ועצרנו ליד דלת. אבא דפק בדל ונפתחה הדלת והייתה שם אישה שלא ידעתי מי היא. אבא אמר לי: "זאת אימא שלך, תתנהג יפה". התחלתי לבכות, רציתי את אימא שלי. אבל נשארתי שם בבית הזה, ולא היה קל. היא הייתה אישה טובה שדאגה לי. הייתי רק בן שש וחצי.

בגיל שבע, הלכתי לכיתה אלף והתחלתי ללמוד, לא הייתי התלמיד הטוב ביותר אבל למדתי. לקראת סוף היסודי חגגתי בר מצווה. לאח של אמי קראו מאיר, הלכתי אליו הרבה. יום אחד כשבאתי אליו הוא אמר לי שהגיע הזמן שאני אעלה לתורה. לא הבנתי מה זה אומר. הוא הסביר לי שהגעתי לגיל שנהוג בגיל שלוש עשרה לעבור טקס בבית הכנסת שנקרא עלייה לתורה. אני זוכר שלמדתי לבר מצווה בשפה שהייתה לי מאוד מוזרה, כשהרב אמר לי לכתוב בעברית כתבתי, אך באותיות רומאניות. היום אני יודע שהשפה המוזרה הזו הייתה עברית. ללמוד בבית ספר עם ילדים נוצרים לא היה קל. הם היו מרביצים לי כשהיו מגלים שאני יהודי. בהתחלה בכיתי הרבה, אחר כך התחלתי לעמוד על שלי בכך שהרבצתי לילדים שהרביצו לי, לא עמדתי סתם. היו לי מעט מאוד חברים, בעיקר הם היו בבניין שגרתי בו. היינו שתי בנות ושלושה בנים, והפכנו לחברים למרות שהם היו נוצרים ואני יהודי. שיחקנו הרבה תופסת בחצרות. היינו גם גונבים פירות מעצים של חצרות אחרים. השתדלנו מאוד לא להיתפס.

היות ואבי היה קומוניסט, לאט לאט הוא התחיל לרדת מהרעיון הזה. יום אחד הוא שאל אותי אם אני רוצה לעלות לפלשתינה, עניתי לו שכן. מרומניה טסנו לאיטליה, שם נשארנו חמישה שבועות ומשם הפלגנו על אנייה ששמה "מספיה" לפלשתינה. ביום בו הגענו לחיפה היינו לבושים חם כי ברומניה היה קר מאוד. כולם הסתכלו עלינו ושאלו אותנו למה אנחנו לבושים חם אם יש חמסין. מי שחיכתה לנו בארץ הייתה בת דודתי. שאלתי אותה ׳מה זה חמסין?׳ היא ענתה לי שאני כבר אלמד מה זה חמסין. כשעליתי הייתי בן 21. רציתי להתגייס, למרות שלא ממש שאלו אותי מכיוון שקיבלתי אזרחות. שירתי בגבעת אולגה על יד חדרה, שם עשיתי את הטירונות ולמדתי מה זה צבא. כאשר סיימתי את הצבא הלכתי לעבוד בתאטרון הלאומי ׳הבימה׳. שם הכרתי את אשתי נילי. כשהתחתנו פרצה מלחמת ששת הימים ויצאתי להילחם. נלחמנו ברמת הגולן. ממש לפני שקראו לי להילחם, אני ונילי התחתנו. לא היה לנו ירח דבש משום שהייתי במלחמה. כשאני פגשתי את נילי, נוצר בינינו קשר יפה והתחתנו. לאחר המלחמה שכרנו דירה ברמת גן. שם נולדה ילדתנו הראשונה ורד. הייתי אז בן 25. לאחר שנתיים נולדה בתיה. לאחר שנה נולד אלעד ולאחר ארבע שנים נולד אריאל. הבית תמיד היה רועש והיו הרבה משחקים.

בחו"ל למדתי עיצוב כלי, שרטוט וקצת ציור וגרפיקה. לאחר מכן עבדתי בתאטרון הלאומי של רומניה בבוקרשט. עבדתי בו שנה וחצי. כאשר הגענו לארץ ישראל הייתי צריך לעבוד. למדתי את השפה. נסעתי לתל אביב והתחלתי להעבוד בהבימה בתור צייר תפאורות. בחרתי במקצוע הזה כי אהבתי את זה מאוד. לאחר שעבדתי בתאטרון עברתי לתחום אחר של המקצוע, באולפן קולנוע וטלוויזיה. שם עבדתי כמנהל אולפן.

להיות סבא לנכדים זה כיף. להיות האב זה לא קל, אך זו חוויה. לאחר מכן גם להיות סבא זה לא קל אך יותר כיף. אני חושב שנשארתי עקשן כמו שהייתי ילד, רוצה לדעת הכל. גם היום אני עקשן שרוצה לדעת הכל. אני רוצה להעביר לנכדיי ולילדי שכל החיים צריך ללמוד. גם בבית הספר וגם מהחיים עצמם. ללמוד לשמור על החיים נקיים, כלומר לא להתלכלך. להיות אדם טוב, ללמוד לתת ולא רק לקבל כדי להשתלב יותר בחברה.

הזוית האישית

מאי וטליה: אנחנו מאוד נהנינו לעבוד ביחד. היה מרתק לשמוע וללמוד על חייו של אלברט. אנו חושבים שתכנית הקשר הרב דורי הוא מבורכת וחשובה מאוד.

מילון

קוֹמוּנִיזְם
קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו לטענתם על ידי השיטה הקפיטליסטית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני חושב שנשארתי עקשן כמו שהייתי ילד, רוצה לדעת הכל.“