מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייה של תופרת השמלות היהודיה ובעלה מפולין

מרים, אני (ליאור זומר) ואבי.
משפחתה של סבתי עם בני דודים.
חייהם של מנחם ובת שבע בתקופת מלחמת העולם השנייה: בריחה לרוסיה מפולין, חזרה לפולין. גילוי זוועות השואה, ועלייה לארץ

בסיפור זה נותנת העדות היא סבתי, מרים פרנקו זומר. מרים נולדה בתאריך 16 בדצמבר בשנת 1945, (כיום היא בת 73), ארץ מולדתה הינה פולין בעיר לודז', שם התגוררה שושלת משפחתה שנים רבות מאז ימי הביניים וככל שידוע לנו. מרים נולדה למנחם ובת-שבע קניגסברג עליהם מסופר באריכות בעבודה זו. למרים יש אח אחד ושמו אבי ובן אחד, ושמו יובל. יובל זומר התחתן עם קרן אורנשטיין ולשניהם נולדו שלושה ילדים מקסימים – אני (ליאור), מאי ויואב. בלידתי הוריי נתנו לי שם שני – בת שבע, על שם סבתא רבתא שלי שניחנה באומץ, חדות הבחנה והשתמשה בתכונות אלו בתקופת השואה ובכך היא ובעלה ניצלו. בעבודה זו ראיינתי את סבתי בנוגע לחייה האישיים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, מפני שנולדה ממש חודשים ספורים לאחר סיום המלחמה. בנוסף, סיפרה לי על הוריה שחיו בתקופת השואה (ומלחמת העולם השנייה) ולפני כן, התלאות שעברו בזמן ולאחר השואה וסיפור חייהם.

"הכל התחיל אי שם בפולין הרחוקה" כך התחילה סבתי לתאר ולספר את הסיפור שידעה, "אמי, בת שבע, (ששם החיבה שלה היה סלה) נולדה תחת השם שייבו זיסו פריידו בשנת 1915 (איננו יודעים באיזה חודש ויום היא נולדה, אני סבורה כי היא נולדה בחודש נובמבר מפני שאני חושבת שהיא הייתה מזל עקרב) בעיירה פיוטרקוב שבפולין. היא נולדה להוריה: מירו-לאה בנדרמכר ואברהם-יואל אפלבאום. ואילו אבי ששמו מנחם (שמו המקורי היה מנדל אך תמיד קראנו לו בשמו העברי – מנחם), נולד בשנת 1902 (איננו יודעים באיזה חודש ויום הוא נולד בדיוק אך אני זוכרת מילדותי שתמיד חגגנו לו בחג השבועות). שמות הוריו: פרידה-פרל רוזנברג ואברהם-יעקב קניגסברג".

ראיתי בעבודת השורשים של אבי כי מנחם נולד בשנת 1906 ואילו את סיפרת לי כי מנחם אמר לך שהוא נולד ב-1902, האם את יודעת ממה נובע פער המידע הזה?

"אבי סיפר לי כי באותה תקופה היה נהוג בקרב היהודים לומר לפולנים כי הילדים קטנים יותר מגילם האמיתי למען מניעת התגייסותם לצבא פולין. מעבר לכך אני לא יודעת."

אשמח אם תוכלי לספר על ילדותם של הורייך ואיך הם חיו לפני המלחמה

סבתי המשיכה לספר את סיפור הוריה בהתרגשות תוך התייחסות לשאלה שהצגתי בפניה: "בת שבע למדה בבית ספר בפולין 12 שנים, וארבע שנים מתוכן למדה בבית ספר מקצועי. ומנחם למד בחדר, וכשאביו נפטר (כשהיה בגיל 50) אז החל מנחם לעזור בפרנסת הבית. החיים בילדותה של אמא היו טובים, היא באה ממשפחה עמידה ולא היה חסר להם כלום, הם חיו חיים ברמה גבוהה. משפחתו של אבי חיו בעוני רב, העוני גבר כשאביו נפטר."

קטע מתוך עבודתו של אבי בו בת שבע מספרת על ילדותה:  "כילדה היא זוכרת שהמצב בבית היה טוב. משפחתה גרה ב"פיוטרִקוב", הם היו שבעה ילדים. לאביה היתה חנות מכולת ואימה עזרה בעבודה בחנות. בביתם היתה משרתת לכל היום. בכל אותה תקופה מצבם היה טוב ונחשבו לאנשים אמידים."

להורייך הייתה משפחה מעבר להוריהם, כלומר האם היו להם אחים ואחיות?

"למזלי הם התברכו במשפחות גדולות יחסית, אך אם משווים למשפחות ולמוסכמות שרווחו באותה תקופה גודל משפחתם לא היה חריג, בעבר היה נהוג שיש 5-7 אחים במשפחה. אבי היה האח השני במשפחה והיו לו שלושה אחים ושתי אחיות: לייבל (שב-1918 עבור לגור בארה"ב), גדליה (שנהרג בטיהורים ע"י הקומוניסטים באי קרים), חנה-רייזל (נספתה במחנה הריכוז אושוויץ), צבי-הרשל וגניה. לעומת זאת אמי הייתה החמישית מבין שבעה אחים – היו לה שני אחים וארבע אחיות, ששמותיהם: עקיבא (יליד 1902), משה (יליד 1905), אסתר (ילידת 1909), איטה (ילידת 1911), מוטל (יליד 1917), והלל (יליד 1922) וכל זאת עם 3 הפלות שעברו במשפחה."

הורייך או הוריהם, היו האמינו ביהדות ודבקו בה באדיקות?ֿ

"בת שבע (אמי) ומנחם (אבי) לא היו אדוקים אך היו מאוד ציוניים. עד לתקופת המלחמה אחיהם והם, הילדים של 2 המשפחות לא שמרו על מצוות היהדות באדיקות ואילו הוריהם (של 2 המשפחות) היו אדוקים מאוד והקפידו על עשיית מצוות היהדות".

האם היו גילויי אנטישמיות בפולין לפני המלחמה?

"כן, בהחלט. בתחילת המאה ה-20 היו פרעות בפולין. הורי של אמי נאלצו בעקבות הפרעות לסגור את חנות המכולת שהיתה להם, ובשנת 1923 לאחר כל האילוצים עברו לעיר הגדולה לודג'. שם מצבם היה בכי רע, האנטישמיות שלטה ביד רמה בפולין וכדי לקנות מזון היו צריכים למשכן כל מיני חפצים מהבית. למען פרנסת הבית חסכו פרוטה לפרוטה ובנוסף למשכון החפצים, כשהילדים של סבתי (וביניהם אמי) גדלו, הבנות עסקו בתפירת מצעים ורקמה במכונת תפירה."

קטע מתוך עבודתו של אבא שלי (ליאור, כותבת עבודה זו) בו מספר את מה שסבתו, בת שבע (אמה של העדה, סבתו של כותב קטע זה) מספרת על האנטישמיות: 

"המצב הטוב והאמיד של משפחתה נמשך עד שנת 1922, אותה שנה בה עלה שר אוצר חדש, אנטישמי מאוד. כך שהטיל על היהודים מיסים כבדים ושמו היה גרבסקי. המצב החל להידרדר וחנויות רבות בבעלות יהודים לא עמדו במיסים הכבדים. כך גם חנות משפחתה נסגרה והמשרתת פוטרה. הוריה היו בלי מקצוע ואובדי-עצות. הילדים היו עדיין קטנים. הגדולים, אחד מהם, משה, למד באורט ובת אחת למדה בתיכון ובמצב קשה זה נאלצו להוציאם מבית הספר. כדי להיטיב את מצבם עקרו לעיר אחרת, לודג'. זו היתה עיר תעשייה גדולה ושם היו חסרות ידיים עובדות. אביה מצא עבודה כשומר לילה ואחיה החל לעבוד כפועל תעשייה וכמו כן שתי האחיות התחילו לעבוד. מצב המשפחה היה קשה, השכר היה נמוך, אך אפשר היה להתקיים."

סיפרת כי הורייך ומשפחתם הבינו כי יש אנטישמיות והם בקושי יכלו להתקיים. האם הם פעלו ועשו משהו למען שיפור מצבם או ניסיון לעבור למקום אחר, אולי מחוץ לפולין?

"למען האמת הם כן ניסו למצוא דרך לחיות במקום אחר ולנסות לשפר את מצבם, האבא של אימא שלי, סבי (אברהם-יואל), בשלב מסוים לפני המלחמה, יצא לכיוון פלשתינה (בשנת 1928 לערך) כדי לראות האם ניתן לעלות ארצה. הוא לא השלים את מסעו ולא הגיע לפלשתינה" ענתה סבתי, "מדוע?" שאלתי אותה והיא הסבירה לי: "בדרך סבי פגש אנשים שחזרו מפלשתינה וסיפרו לו שבארץ מאוד קשה, יש מלריה, ומחלות רבות ועוני גדול ואין אוכל. אז הוא הבין שזהו מסע חסר ערך והחליט לחזור לביתו מבלי לראות את פלשתינה." שאלתי מתוך סקרנות: "איך הוא עשה את כל הדרך לארץ? בכרכרה, באונייה או ברגל?" והיא ענתה "את המסע כולו הוא עשה ברגל."

מאחר שהורייך חיו בפולין ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מה היתה ההרגשה ומה עבר עליהם לפני ואחרי את כיבוש פולין?

"להוריי היו מזל כך שהם ברחו מפולין ממש שנייה לפני ההחרפה בפקודות שהוטלו על היהודים (לאחר שהגרמנים כבשו את פולין)״. ולאחר מכן חזרה סבתא אחורה לאירועים והמעשים שקרו ממש בזמן הכיבוש. "בשנת 1939 עם עליית הנאציזם וכיבוש פולין, אימא ראתה את הנולד והחליטה לברוח לברית המועצות. כל זאת קרה יום אחד לפני הפקודה שחייבה את היהודים לשאת טלאי צהוב בכל יציאה מהבית. הוריי התחתנו חתונה חפוזה יום לפני שהחלו בנסיעה לברה"מ. הם קיבלו את ברכת הדרך מהוריהם, ואמי יחד עם אחיה הצעיר, בעלה (מנחם), גיסתה (הדודה שלי, גניה) ואח של בעלה (צבי). כל אלו עלו על הרכבת האחרונה לרוסיה שלאחר מכן כבר לא היה ניתן לנסוע לשם." כשמיקדתי את השאלה להרגשת האנטישמיות ששרתה בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה סבתי ענתה: "ממה שאני יודעת, הם הרגישו אנטישמיות בתקופה זו, אך לא בעוצמה גדולה".

קטע מתוך עבודתו של אבי בו בת שבע מספרת על כיבוש פולין, השתלטות הנאצים והאנטישמיות שחוותה משפחתה: 

"בשנת 1939 הצבא הגרמני כבש את פולין ומיד החל לפעול לפי תכניתו להשמדת היהודים. תחילה היכו אותם ברחובות, לקחו אותם לעבודות, כך שכל זה הוריד את המורל ליהודים ואלו החלו לחשוב מה יהא בגורלם. יום אחד הלכה סבתי (אמה של נותנת העדות, בת שבע) לקניות וכשחזרה לא הכירה את אביה (אברהם-יואל) , כי בינתיים הנאצים פרצו לדירתם כדי לחפש נשק כביכול, הפכו את הבית ולקחו את אביה לספר כדי שזה יגלח את זקנו. כשבת שבע וחברתה שבו הביתה וראו את מעשיהם הנבזיים של הנאצים, החליטו שבהקדם האפשרי יברחו ממקום נוראי זה. אימהּ של סבתי (ששמה מירו-לאה) ביקשה שיתחתנו לפני הבריחה, כך שהם התחתנו ב- 11 בבוקר, החתונה היתה מאוד עצובה ומלאת חששות מגורלם. אחר הצהריים בשעה 5 ברחו לחלק הרוסי של פולין."

מה קרה בזמן מלחמת העולם השנייה, ממה הורייך התקיימו ומה עבר עליהם ברוסיה (כפי שסיפרת שנסעו לרוסיה)?

"הם שהו ברוסיה שש שנים עד שנת 1945. הרוסים חילקו אותם למשפחות בכפרים והם גרו עם משפחת איכרים וגיסתה ואח של בעלה נפרדו דרכיהם, אך מנחם ובת שבע היו בבית איכרים. מהר מאוד אבי גויס לגבול ל"לנינגרד" (שם המקום), לחפירת שוחות. אימא בבית האיכרים למדה לחלוב ומכיוון שהיא היתה עירונית לקח לה זמן רב ללמוד לחלוב את הפרות ופחדה מהן. מעת לעת ארזה בתרמיל: לחם שאפתה, גבינות שנעשו במקום וכל מיני מצרכים שיכלה לקחת שהיו במקום ואז הייתה מתחילה במסע צעידה למרחק של 40 ק"מ לכיוון מנחם, לאיפה שהוא עבד. כשהגיעה בדרך לא דרך – פעם עם עגלון ופעם בהליכה, אחרי יומיים היא הגיעה למקום ונתנה לאבא את המצרכים כדי שיהיה לו מה לאכול ונשארה שם כשבועיים. בזמן הזה הייתה הולכת לכפר ושואלת את התושבים מי רוצה שמלות. היא תפרה שמלות לבנות מהחולצות הארוכות של הגברים לכל מי שביקש. הגברים בין כה וכה לא היו בבית (היו במלחמה ורבים לא חזרו)". עצרתי אותה לרגע ושאלתי "מדוע בת שבע עשתה זאת?" והיא סיפרה לי את חוכמתה של בת שבע בעשיית מעשה זה: "בתמורה קיבלה אמי בכל מקום מצרכי מזון שונים כמו ביצים, חלב, תפוחי אדמה, לחם, ולפני שחזרה למשפחה המאמצת שלה היא הודיעה לאבי ולעוד חבר שעבד ביחד איתו מה לקחת מכל משפחה. כך היא עשתה את ה'סיבובים' האלו מספר רב של פעמים, והצילה את בעלה ממוות מרעב ומחלות. אמי עשתה את המסע הזה בפרקי זמן בין לבין של חודש וחצי בערך".

מהן הדילמות שעמדו בפניי הורייך בזמן שהותם ברוסיה? כלומר האם הם רצו לחזור לפולין?

"הם ידעו כי המצב בפולין לא מזהיר במיוחד וידעו כי מוטב שישארו ברוסיה לעת עתה, אך הייתה להם דאגה תמידית בנוגע לגורל משפחתם שנשארה בפולין – להוריהם ואחיהם. לא היה להם אמצעי תקשורת עם המשפחה שנשארה ומידיי פעם שמעו שמועות על מה שקורה."

האם את יודעת על בני משפחה שהיו בגטאות?

"אני זוכרת כי הוריה של אמי ואחותה עם בתה הבכורה היו בגטו לודג' ושם נספו. וגם סבתי מצד אבא וכמה אחים חוץ משני אחים שלא היו בגטאות". הוספתי לשאול בנושא: "האם שמרתם על קשר עם שני האחים?" והיא ענתה בקצרה "כן, שמרנו איתם על קשר".

ומה קרה לאחר סיום המלחמה? יצרתם קשר עם קרובים או מצאתם ניצולים?

"לקראת סיום המלחמה בשנת 1945, הוריי שמעו על השמדת היהודים ואיך שצבאות הברית נכנסו לפולין לגטאות ושחררו את היהודים האסירים. לכן, הורי חזרו לפולין למצוא ניצולים מהמשפחה. לא מצאנו אף אחד בחיים, אך מה שכן ידוע לנו כי סבתי, אחותה הגדולה של אמי וביתה נספו בגטו לודז' ונלקחו מהגטו באחד מן המשלוחים האחרונים"

קטע מתוך עבודתו של אבי בו בת שבע מספרת על חזרתם לפולין בתום הלחמת העולם השנייה: 

"מנחם ובת שבע היו שש שנים ברוסיה ואחר המלחמה שבו לפולין. כשחזרו בשנת 1945 מצאו הרס בכל התחומים. לא נשאר שריד מהמשפחה וקשה היה למצוא אדם שהכירו לפני המלחמה שיוכל לספר להם מה עלה בגורל המשפחה. בשובם מרוסיה לא שיערו את גודל האסון וההלם היה כבד מאוד. לסבתי נודע כי אמהּ נשלחה למחנה ריכוז "אושוויץ" בשנת 1941 יחד עם שני בניה נשלחה לתא הגזים. אביה נפטר בגטו לודז' בשנת 1941 ואת קברו הם מצאו".

זמן קצר לאחר המלחמה את נולדת, את יכולה לספר לי על הרגעים שעברו הורייך בתקופה זו?

"אמי כבר היתה בהריון מתקדם איתי כשחזרה עם מנחם לפולין. ולאחר מספר שבועות, בדצמבר שנת  1945 אני נולדתי בבית יולדות בלודז' – היהודיה הראשונה שנולדה לאחר המלחמה. כשהייתי תינוקת בת כמה שבועות, אמי יצאה איתי החוצה לרחובות פולין לטיול בעגלה, לספוג מעט מהשמש. הגויים הפולנים זרקו מנורה על העגלה – עלי. אז היה הרגע שנפל להוריי האסימון. הם הבינו כי הם חייבים לעזוב את פולין, הכירו בעובדה ופעלו, הם ארזו את חפציהם ובעזרת הסוכנות היהודית עזבו את פולין לכיוון גרמניה במטרה לעלות לארץ ישראל. בגרמניה הגיעו למרכז הקהילתי היהודי של הג'וינט האמריקאי שהיה בעיירה בשם באקננקט, שם הם שהו כשלוש שנים, ובזמן הזה אחי נולד – אברהם, אך אנחנו תמיד קראנו לו אבי."

האם יש סיבה העומדת מאחורי בחירת השם שלך (מרים) והשם של אחיך (אבי)?

"כן. אני קרויה על שם סבתנו מירולו" כך כינתה סבתי את מרים, סבתה. "ואחי קרוי על שם סבינו אברהם. אבי זה שם קיצור לכך."

תוכלי לספר על הדרך שמשפחתך (את, הורייך ואחיך) עברתם כדי לעלות ארצה? ומדוע בכלל לישראל ולא למקומות אחרים?

"הוריי היו מאוד נחושים לעלות ארצה. הם היו בתנועות נוער ואבי היה הולך בתהלוכות בארץ והם פטריוטים מאוד וציוניים מאוד, לכן בחרנו לעלות לישראל. בשנת 1949, כשהייתי בת 4, התחלנו את המסע שלנו לאחר ששהינו שלוש שנים בגרמניה. המסע החל בנסיעה ברכבות דרך צ'כוסלובקיה. היעד היה מרסיי, כשהגענו למרסיי יצאנו כל המשפחה באנייה. האנייה הגיעה לארץ אחת אחרי אוקסודוס המפורסמת."

איך המצב היה בארץ בשבילם אחרי שהגיעו?

"המצב היה קשה מאוד כלכלית בהתחלה. אך היו חיים רגילים, כמו שאר האנשים שעלו ארצה. הוריי עבדו קשה וחסכו לירה ללירה ואחרי שנה בצריפים עברנו לשכונה בשיכון."

במה עסקו הורייך כאן בארץ?

"ההורים שלי עסקו בדיוק במה שהם עסקו בפולין. אמי עבדה כרוקמת במכונה ותופרת מצעים ואבי היה חייט שהכין כובעים. הם הקימו בארץ חנות בהרצליה לתפירת וילונות, תפירת מצעים, תיקונים מכירת גובלנים וכלי תפירה – עבודה שידעו עוד קודם (כפי שסיפרתי בקורות חייהם מנחם היה חייט ובת שבע הייתה מיומנת ומקצועית בתפירת מצעים ותפירה במכונה)."

איך הייתה האווירה בבית? האם נתקלתם בקשיים?

"היה המון עצב בבית ודאגה לנו, הילדים שלא יקרה לנו שום דבר. ובארץ להוריי היה קשה מבחינה כלכלית. תחילה גרנו באוהל ושם אחי חטף דיזנטריה (מחלה שהייתה נפוצה בארץ באותה העת), ילדים רבים מתו כתוצאה מהמחלה, אך לשמחתנו בזכות הזריקות שקיבל הוא ניצל."

איך הורייך הגיבו לכך שמרבית משפחתם נספתה בשואה?

"אבי היה די הלום קרב ואמי ביכתה את אובדן משפחתה כל חייה. אימא דיברה הרבה על משפחתה שנכחדה, נשארה תמונה שלה עם אחיותיה ותמונה אחת עם אמה. אבל אבא שלי אף פעם לא דיבר בהקשר לאובדן משפחתו. הוא היה מופנם בקטע הזה".

האם תפיסת עולמם השתנתה לאחר המלחמה?

"כן, תפיסת עולמם השתנתה ועוצבה לפי מרכיב עיקרי אחד – הישרדות. זה התבטא בעיקר בדאגתם כלפיי וכלפי אחי. בגלל הרצון לשרוד ולהצליח להתקיים וגם חרף המצב הכלכלי הקשה באותה תקופה הוריי החליטו שלא להרחיב את הקן המשפחתי."

סיפרת לי שלפני המלחמה הורייך שמרו על מסורת היהדות ולא מעבר לכך. האם המלחמה השפיע על קשרם לדת והם נהיו חילוניים/אדוקים יותר?

"התגובה הייתה הפוכה בין שני הוריי. אבי חזר בתשובה ונהייה יהודי אדוק יותר ולעומת זאת, אמי החליטה להתרחק יותר מהדת עקב רצח של ששת המיליונים. בביתנו שמרנו על המסורת ותמיד חגגנו את החגים"

אמך חייה בתקופת המלחמה עם משפחה מאמצת, האם שמרתם עם אותה משפחה על קשר?

"לצערנו בסוף המלחמה, כשהוריי חזרו לארץ מולדתם (פולין) נותק בין המשפחה שהצילה את אמי ואימצה אותה. לא יצא לנו לאחר מכן ליצור קשר עם המשפחה מאחר שאנחנו יודעים עליהם מעט פרטי מידע"

ממה שאת זוכרת, איך היית מתארת את אופיים של הורייך?

"אמי היתה אדם עוצמתי שראה מאוד קדימה, היא הייתה אופטימית ותמיד עשתה מה שצריך ללא בכי וטענות. ואילו אבי עבד, היה איש חברה מבוקש, מספר בדיחות והיה נעים בחברה."

אם היה דבר אחד שהייתה לך האפשרות לשנותו בהקשר למשפחתך, מה היית בוחרת לשנות?

"החלום שלי שהוריי היו עולים ארצה לפני 1939, ולא רק הם, יחד עם כל המשפחה. במקום לעבור את הגיהינום שהם ומשפחתם עברו."

האם יש לך בקשות או שאיפות מהדור שלי, הדור הממשיך?

"אני הייתי רוצה שבני הנוער כיום יאהבו את המדינה ואת הארץ שלנו, זה שיש לנו מדינה זהו לא דבר של מה בכך. שיזכרו וינחילו את לימודי השואה בדורות הבאים לבל ישכח וכדי שהזוועות לא יחזרו שנית. בנוסף, אני מאחלת לדור הבא שיהיו כמה שיותר חזקים."

והיום, בשנת 2019 כשאני מראיינת את סבתי, אני רוצה לספר לכם מדוע אני לא מראיינת ישירות את הניצולים – מנחם ובת שבע.

לצערי מנחם ובת שבע נפטרו טרום לידתי. אבי זכה להכירם ולהנות במחיצתם עד אמצע גיל העשרה שלו. בת שבע נפטרה ראשונה בתאריך 28 באוקטובר 1983, וחמש שנים לאחר מכן נפטר מנחם בתאריך 20 בדצמבר בשנת 1988. הם הקימו משפחה לתפארת וניסו שתתפקד כמו משפחה רגילה – עד כמה שניתן.

אירועים היסטוריים שהשפיעו על משפחתה של סבתי:

גזירות גרבסקי:  כמו יהודים רבים, גם משפחתה של בת שבע (אמה של סבתי) נפגעו מגזירות גרבסקי ונזקקו לסגור את החנות שהייתה בבעלותם עד אותה העת. מצבם הכלכלי הורע מכמות המיסים. כדי לנסות לשרוד ולהתקיים הם עברו ללודג'.

כיבוש פולין:  בת שבע ומנחם הושפעו מכיבוש פולין, הם היו ערים לפקודות שהרייך הגרמני פקד על היהודים לציית ועל כן הפעילו שיקול דעת מושכל והחליטו לברוח לברית המועצות. כמו שפורט בעדות, הם הגיעו לברה"מ יום לפני שחויבו היהודים לענוד תלאי צהוב על בגדיהם בכל יציאה מהבית. בנוסף, באותו יום שכבשה גרמניה את פולין, חיילים גרמניים התנהגו באכזריות לאביה של בת שבע וגזזו את זקנו.

לקובץ התיעוד המלא:

הזוית האישית

המנחה ליאור בת שבע זומר: יצא להכיר את סבא רבא וסבתא רבתא שלי לעומק בראיון למרות שלא זכיתי להכיר אותם בחייהם. הבנתי עד כמה סיפור החיים של משפחתי מיוחד וריגש אותי כשסבתי דיברה על המסע שעברה אמה רק כדי לדאוג לבעלה. הגאונות וההברקות של אמה הפתיעו אותי והראו לי כי אדם בכל גיל, מקום וזמן יכול להפיק את המיטב. פתאום ראיתי את חיי שלי בצורה יותר פרופורציונלית. בעבר ייחסתי חשיבות רבה מאוד לדברים קטנים, הם נראו לי "סוף העולם". אך כל בעיותיי והלבטים שלי מתגמדים לעומת מה שמשפחתי עברה בתקופת השואה ולאחריה, ועל כך אני מורידה את הכובע בפני סבתי (מרים), בת-שבע ומנחם.

מהיום, כשאגיע לביתה של סבתי, כמו שאני נוהגת מדי חודש, כשאסתכל על התמונות של מנחם ובת-שבע המונחות מעל הארון בפינת האוכל, אביט בהן בגאווה וידיעה שהם הצליחו להקים משפחה ולהגשים את חלומותיהם למרות כל הקשיים. לא אביט בתמונות במבט מרוחק כמו תמיד (כי אף פעם לא זכיתי להכיר אותם) אלא ארגיש קרובה יותר אליהם ולו במעט.

כעת, לאחר שסיימתי עם העבודה אני מבינה מדוע הוריי בחרו להעניק לי שם שני על שם סבתא רבתא שלי, על האומץ, נחישות, רצון וכוח שהיה לה וזהו לא דבר מובן מאליו! אני שמחה שעשיתי עבודה זו – כך הצלחתי לשמר את סיפור משפחתי, סיפור אחד מני רבים בתקופת השואה. כך אוכל בעתיד לספר ולהראות לאחי ואחותי כשיהיו בוגרים יותר ויוכלו להבין את המשמעות באופן טוב יותר לגבי העבר והמסע של משפחתנו, ולהנחיל זאת גם לדור שיבוא אחריי. בעקבות גילוי הפרטים,  אני מרגישה יותר קשורה למקורותיי ועברי, אני מקווה שבת שבע ומנחם נמצאים אי שם בשמיים ומחייכים לעצמם כשהם יראו עבודה זו ומה העבירו ילדיהם (סבתי ואחיה) אלינו, לדור הצעיר, דור ההמשך. אני שמחה מאוד שבימינו יהודים לא צריכים לחוות גילויי אנטישמיות קשים כבעבר ואף לא להיות במחנות ריכוז והשמדה, אני בת מזל שאני נולדתי בתקופה זו, אך אסור לעולם לשכוח את סיפור העבר של סבתא רבתא וסבא רבא שלי, ושל עוד מיליוני יהודים רבים.

מילון

נומרוס קלאוזוס
הגבלת מספר הסטודנטים באוניברסיטאות בשל סיבות פוליטיות וברתיות שונות או בשל חוסר מקומות לימוד. דבר זה בוצע באופן בלתי רשמי במטרה להפחית את כמות היהודים באוניברסיטאות לפני מלה"ע ה-2.

ציטוטים

”חלומי שבני הנוער יאהבו את המדינה שלנו, שינחילו את לימודי השואה לדורות הבאים לבל ישכח“

”הייתי רוצה שמשפחתי הייתה עולה ארצה לפני 1939, במקום לעבור את הגיהינום שהם עברו“