מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

רינה ביטון מספרת על קשיי העלייה

כל המשפחה
כל המשפחה
חייה של רינה ביטון

שמי רינה, נקראתי כך על שם הפטרה בפרשה "רוני ושמחי רינה בת ציון". נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה. שם גרנו בחדר אחד עם עליית גג, המטבח היה בחוץ, משותף עם השכנים. שם גם עשינו כביסה. גרנו מול בית הכנסת, אימא שלי תחזקה את בית הכנסת. לאמי קראו יקוט (על שם אבן יקרה) ולאבי קראו מאיר. במשפחה  שלי היינו 11 אחים. נותרנו 10 משום שאחד נפטר מחום גבוה בגיל 3. אלה שמותיהם: ליזה, יוסף, אברהם, תמר, דוד, יצחק, רינה, מלאני, שמעון ושלמה.

אבי התעסק בפוליטורה (הברקת רהיטים) ודיג. אימא הייתה עובדת ככוח עזר בקליניקה. אכלנו ביום יום לחם שנאפה בבית, דגים, בשר, עופות – כל יום משהו אחר. גרנו בשכונה יהודית וסביבנו ערבים, ממש יחד חיינו. קנינו בשוק ליד הבית. לא היה מקרר, כל יום קנינו טרי, ואת מה שקנינו בישלנו באותו היום. לרוב קנינו קמח, סוכר, סולת, ירקות, בשרים, עופות ופירות. החברים היו שכנים ומשפחה, בסביבת הבית ובית הכנסת. בילדות שיחקנו חמש אבנים, חוט גומי עם סוכריית קמח שמסובבים ומנסים לאכול, קלאס (טוקי),וחבל וארצות (מסמנים שטחים בחול) – זה מה שהיה בשנת 1961.

למדתי בבית הספר 'מורשה' בפתח תקווה. למדנו בבית הספר תנ"ך, משנה, עברית, חשבון ותזונה. בינינו לבין המורים היה הרבה כבוד. התביישנו להסתכל להם בעיניים. היחסים היו עם המון יראה, המורה היה עם מקל ביד. התלבושת האחידה הייתה מכנסיים קצרים וחולצת טריקו. בהמשך מכיתה ג' חולצה צהובה וחצאית. הטיולים היו פעם בשנה: היו לוקחים אותנו למצדה או לאתרים דומים. היינו ישנים בבתי ספר אחרים בשקי שינה בכדי לטייל באזור. המסיבות היו בעיקר בחגים. בפורים, למשל, הייתה מסיבת תחפושות ותהלוכה מסביב לכל השכונה עם התחפושת הכי יפה. היה גם שוק פורים. אני זוכרת במיוחד מורה בשם אורה שלימדה עברית וחשבון. היא הייתה מאוד נחמדה ודאגה לנו. גם המורה אברהם חגבי והמנהל שרגא הרמן זכורים לי לטובה.

בבית ספר מאוד אהבתי את המקצוע 'תזונה'. למדנו לבשל וגם תפירה. מקצועות שלא אהבתי היו היסטוריה. בבית ספר היה חדר אוכל, היה בו אוכל מעולה, ארוחות מלאות עם תוספות ומרק. המאכל האהוב עלי בילדות היה קציצות וירק שקראו לו חרשוף (דומה לכרפס) עם עוף. הממתקים היו אצבע קוקוס ורוד, מרמלדה, ופל שוקולד ורגיל, וסוכריות שוקולד פרה. הייתי בתנועת הנוער 'בני עקיבא'. היינו עושים מדורות ופעילויות שונות.

הכרתי את בעלי בשידוך: חבר של המשפחה הכיר ביננו לא בשידוך פורמלי, הכרנו באירוע משפחתי. קשרים נרקמו בעבר בעיקר באירועים חברתיים והמלצות בין חברים. כשרצינו לחזר היינו הולכים למסעדות, מבקרים משפחה יחד, לא היו הרבה דברים ואופציות לעשות. בעיקר בחיק המשפחה. בזמנו לא הייתה אינטימיות עד החתונה והיה אסור בהחלט כל מגע גופני. נישאנו ונולדו לנו 4 ילדים, מהם יש לנו 11 נכדים.

אופי היחסים בין הילדים להורים היה המון כבוד, המון חום ואהבה. לא היו מותרות כמעט בכלל, ההורים עבדו רוב הזמן. אסור היה להתחצף או להסתכל בעיניים של ההורים מיראת הכבוד. עם הורים דיברנו על הכלל חוץ מדברים אינטימיים. ההורים היו מעורבים ביחסים שלנו. האבא פחות כי הוא יותר דאג לפרנסה וענייני הבית. עם אמא הייתה יותר תעסוקה, שיעורי בית, שיחות והתנהלות במשך היום. כמשפחה הלכנו להרבה טיולים בחופשים. היו לנו גם ארוחות משפחתיות בחגים, בשבתות. בסופי שבוע היינו מבקרים בני משפחה, ובמקביל היו לנו טיולי אוהלים בצפון ובדרום.

העלייה לארץ

עלינו לארץ בשנת 1961. הסיבה לעלייה הייתה אהבת ארץ ישראל ואהבת המולדת. גם ברחנו מהערבים במרוקו. הבריחו אותנו ארצה באניות תנועת עליית הנוער בחשאי בשעת לילה מאוחרת. כשעלינו הגענו לקריית שמונה ומשם לפתח תקווה. למדנו את השפה מכיוון שהגעתי בגיל 4, באופן טבעי למדתי את השפה בגן ובבית הספר. הגן היה בצריף קטן.

לאחר כמה חודשים בארץ הרגשנו חסרי אונים: לא הייתה עבודה, לא היה כסף. היינו עשרה אחים, למדנו עד 12 בצהריים. קנינו אוכל בתלושים, ככרות לחם בעיקר. גרנו בצריף ולמדנו בצריפים. היה גן שעשועים אחד עם 3 נדנדנות, הכל מסביב היה בוץ. בישלנו על פתיליה והאור היה מפתיליית גז. לכל האחים שלי החליפו את השם עם העלייה.

בעיקר בית הספר הוביל את תהליך הקליטה, לרכוש שפה וחברים היה קשה מאוד. ההורים שלנו לא הלכו לאולפן, הם למדו לאט ולבד את השפה. אבא עבד מחציבת סלעים במכוש וקיבל דלקת ריאות. הוא היה מאושפז שנתיים בבית חולים בבאר יעקב. אחי הקטן חלה בפוליו כשהיה בן 3. בגיל 8 ניסו לטפל בו במשך חצי שנה בבית חולים בפורייה. אימא הייתה נוסעת בין בתי חולים לטבריה ואז לבאר יעקב, יום אחרי יום במשאיות לבקר כל יום מישהו אחר. בלילות אימא הייתה עובדת במפעל למצות ומסתובבת בלילות עם פנס להבריח את השועלים. בלילות עבדה, בימים נסעה לבדוק מה קורה בבתי חולים. הייתי בוכה המון כי רציתי את אמא שלי. בנוסף בבית הייתה דודה מבוגרת שכולנו גם טיפלנו בה. זו הייתה תקופה קשה מאוד.

הזוית האישית

רינה ויהונתן: נהנינו בתכנית מזמן איכות משותף מרובה.

מילון

אַרְטִישׁוֹק (חֻרְשָׁף)
(בעברית: קִנְרֵס; שם שהתפתח מערבית (אל חרשף), אומץ לאנגלית (ארטיצ'וק) ועד לעברית בת ימינו - ארטישוק) הוא ירק מאכל ממשפחת המורכבים. הארטישוק מכונה גם חֻרְשָׁף (מערבית: خرشوف), אך אין לו קשר עם הסוג הבוטני חורשף. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני זוכרת במיוחד מורה בשם אורה שלימדה עברית וחשבון, היא הייתה מאוד נחמדה ודאגה לנו“

”החיים טובים“