מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייה של צברית

שחר שומעת את סיפוריי
רות בכרטיס סטודנטית
תיאור חייה של רות טוויג

שמי רות ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי.

כל הגברים בחיי קראו לי רות ולא רותי. נולדתי באמצע מלחמת העולם השנייה, בארץ, בשנת תש"ד, ארבע שנים לפני קום המדינה. קראו לי על שם הסבתא של אימא, ולא קראו לי על שם ההורים של אימי כי לא ידעו מה עלה בגורלם. נולדתי בבית יולדות בחיפה, ובגיל שנה עברתי מהקריות לאחוזה שבכרמל, היו בבית 3 חדרים. זה היה בית ישן שהיה שייך לאיש העלייה השנייה והושכר בדמי מפתח.

כשהייתי בת שנתיים, הייתה פעולה של ההגנה בתל חנן ואחרי הפעולה הם עלו דרך ההר, והלינו אותם בבתים של אנשים שגרו בכרמל. הם באו בשעה אחת בלילה, ובחמש הם כבר לא היו, ואיש לא ידע בבואם ובצאתם. אחרי הצהריים בא חבר של אבי ואמרתי לו ש"מקס ומוריץ" מן ההגנה ישנו אצלנו.

הוריי

אבא, ברוך פליקס מונק, היה כימאי ואיש דתי מאוד וציוני בנפשו. הוא עלה עם חבר בעל ממון, והוא היה בעל הידע. יחד הם הקימו מפעל לתעשיית צבע. אבי נולד בפריז, בתחילת המאה הקודמת למשפחה בעלת אזרחות גרמנית. אמו חלתה כשהיה ילד קטן וכשנסעו איתה לעיר מרפא בגרמניה, נפטרה, כשהוא רק בגיל שמונה. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, והצרפתים לא נתנו למשפחה (בתור אזרחים גרמניים) לחזור לביתם. הגרמנים גייסו את אחיו הבכור יחיאל אריה, והוא נפל בקרב נגד הצרפתים.

אימא, אלפרידה ז'שבסקי, נולדה בעיר פוזנן שבפולין. אז, העיר הייתה גרמנית וקראו לה פוזן. בארץ היא הייתה עקרת בית, אבל הייתה אישה משכילה מאוד. כשכל הילדים שלה עזבו את הבית, היא למדה ספרנות, ועבדה בספריית הטכניון בחיפה. אבא ואימא עברו בילדותם לברלין ונפגשו שם בתנועת הנוער "עזרא" שנוסדה אז. הם התחתנו בשנת 1933 ועלו יחד ארצה. הוריהם משני הצדדים נספו בשואה. ולכל אחד מהם היה אח או אחות שניצלו.

זיכרונות ילדותי

במשך כל ילדותי הקשבנו ברדיו לתוכנית 'המדור לחיפוש קרובים' בתקווה נואשת שמישהו ניצל, שמישהו יתגלה, אך לשווא. בשנות ילדותי, לא הכרנו כמעט את המושג סבא וסבתא.-כי לאף אחד לא היה סבא וסבתא בחיים!

בבית דיברנו גרמנית אבל ידענו עברית. אמי אמרה שהיא רוצה שנלמד עולם מושגים מדויק והיא לא ידעה מספיק טוב עברית, אז רק בגן התחלנו לדבר בעברית. אבי נסע כל בוקר לעבודה דרך וואדי רושמיה, מקום שבו התפרעו ערבי חיפה וירו שם. בזמן ההוא הלכתי עם אמי כל בוקר לשכנים כדי לטלפן לבית החרושת, כדי לברר אם האוטובוס המשוריין הגיע בשלום.

בילדותי גרתי באחוזה- הכרמל- והלכתי לגן במרכז הכרמל, מהלך 8 תחנות אוטובוס. נסעתי כל יום עם חברתי רונית, שהייתה בת גילי. לתיק האוכל שלנו קשרו כרטיסיית אוטובוס, כי נסענו לבד לגן. בעבר לאף אחד לא נראה מוזר ששתי ילדות בנות ארבע נוסעות לבד באוטובוס, ואכן הנהגים והנוסעים הקבועים הכירו אותנו. זו הייתה תקופת מלחמת השחרור.

יום אחד בחורף, רונית הייתה חולה ונסעתי לבדי, באמצע הדרך נשמעה אזעקה. האוטובוס נעצר בצד הדרך וכל האנשים ירדו ונכנסו למקלט של הבית הסמוך. אני זוכרת שהתלבטתי קצת מה עלי לעשות, אני לא זוכרת אם ירדתי מיוזמתי או שהנהג והאנשים אמרו לי. אני זוכרת עד היום את אותו בית של המקלט שירדנו אליו. לאחר זמן מה נשמעה צפירת ההרגעה, והפעם מיד הנהג לקח אותי לאוטובוס אתו.

החברה שגדלתי בה

החברה בה גדלתי הייתה מעורבת ומאוד פתוחה. חברתי הקטנה, רונית, שהייתי איתה כל הזמן, הייתה חילונית. היא הכירה את החגים רק מלראות אותי ואת משפחתי, ידעה שאני לא נוסעת בשבת וידעה שאם נשארתי לארוחת ערב, נותנים לי כלים חד פעמיים. הייתי רוצה להדגיש את השותפות המלאה בין דתיים לחילונים ,לכן למשל, הייתי בין הראשונות שהלכו לשירות לאומי, כי ידעתי שכל חברותיי יתרמו שנתיים לצבא. אף פעם לא ראיתי הבדל בין המוסריות שלנו לשלהם. אמנם מבחינת הדת היינו שונים מאוד, ואפילו למדתי בבית יעקב החרדי, אך מעולם לא חשבתי שאנחנו יותר טובים במשהו מהם ולהפך.

הזוית האישית

רות: אהבתי מאוד להסתכל על הילדות מהמקום שבו אנחנו עומדים היום, וגם אהבתי לדבר עם שותפתי למסע הזיכרונות- שחר.

שחר: נהניתי מאוד להיפגש עם רות ולשמוע את סיפורה המרתק.

מילון

דמי מפתח
כינוי למחיר שמשולם עבור זכות לשכור נכס לתקופה בלתי מוגבלת. הרוכש זכויות בנכס בדמי מפתח, משלם לבעל הנכס מחיר השווה בדרך כלל לכמחצית משוויו ומקבל את המפתח לנכס, ומכאן כינוי העסקה. (ויקיפדיה)

המדור לחיפוש קרובים
המדור לחיפוש קרובים ולריכוז מענים של הסוכנות היהודית פעל בין השנים 1945‏ ו-2002, ונועד לסייע לניצולי השואה לאתר קרובים ומכרים שאבדו בזוועות השואה. במהלך שנות קיומו של המדור תועדו בו למעלה ממיליון פניות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אם אתה מתלבט מה לעשות, תחשוב מה הקב"ה מצפה ממך (אבי היה אומר)“