מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייה של סבתא רותי בתקופת הצנע

עירק (ויקיפדיה)
חלוקת מזן בזמן הצנע (צילום: הנס פין)
החיים הקשיים בתקופת הצנע

בשנת 1951 סבתא שלי רותי עלתה לארץ מעיראק (בגדאד) היא עלתה בגיל 4 שנים.

סבא של סבתא היה שמש בית כנסת בארץ. היה עוזר לאנשים ללמוד תורה, הולך לשיעורי תורה. סבי וסבתי היו שכנים של הרב כדורי. הם עלו לארץ ישראל בעלייה הגדולה של יהודי עיראק בשנת 1951 שנקראה "מבצע עזרא ונחמיה". הם היגיעו לארץ במטוס, זה היה אז מאוד מיוחד כיוון שרוב העולים שהיגיעו לארץ היגיעו בהפלגה באניות.

סבתא ממשיכה ומספרת: "זרקו אותנו במעברות. היינו מקבלים אוכל במנות של תלושי מזון, היינו בצריפים ובתנאים הקשים האלה הרבה שנים, עד שנת 1958 – במעברות! הייתה התמודדות לא קלה בארץ. והמצב היה מאוד קשה. מכוון שלא היה מה לאכול המתנו לכל הזדמנות של עבודה, עבדנו כדי לפרנס את המשפחה שיהיה מה לאכול. כשעלינו לירושלים, שכרנו חדר בדמי מפתח למשפחה של 5 נפשות והמצב בירושלים לא השתנה.

היינו קונים נפט כדי לחמם את הבית בתנור כי היה נורא נורא קר, והמצב היה מאוד קשה מכל הבחינות וכך שרדנו עד שגדלנו, לא הייתה דקה של מנוחה !!! הזענו מרוב עבודה!! רק עבדנו ללא הפסקה. היו לנו חיים מאוד קשים, חיינו בדוחק והמצב היה קשה. גם בעירק בגלל שהיו מלחמות ולא היה כסף וגם בארץ . כאשר עלינו מעירק היה עלינו לברוח ולהשאיר את כל הדברים שהיו לנו שם. עם השנים המצב הלך והתחיל להשתפר, בעז"ה זכינו לגדל את ילדנו בארץ ישראל ונולדו לנו נכדים ונכדות.

לאט לאט השתפר מצבנו הכלכלי ואנחנו חיים חיי משפחה מאושרים.

הזוית האישית

סבתא רותי: בחרתי לספר על כך כדי להראות כמה המצב משתנה מיום ליום לטובה ולהראות כמה המצב לא היה טוב, פעם בשביל לקבל או לבקש משהו היו צריכים לתכנן ולעשות הכל והיום לא כמו פעם …..

מאיר: התובנות ומוסר ההשכל מסיפוריה של סבתא רותי:

"בזעת אפך תאכל לחם"…"יגעת ומצאת תאמין". צריך להעריך כל דבר שיש לנו בחיים ולא לזלזל בכלום ולהאמין שבסוף מצליחים. אחרי החושך בא האור. אחרי הקושי והדוחק באים ימים יפים יותר ולפני הכל צריך לחיות באמונה תמימה.

מילון

תלושי מזון
חלוקת מזון באמצעות תלושים הייתה נהוגה גם בארץ בתקופת הצנע על מנת לשמור על משאבי המזון המוגבלים ולהבטיח את חלוקתם השוויונית.

ציטוטים

”היינו קונים נפט כדי לחמם את הבית בתנור כי היה נורא נורא קר, “