מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייה של סבתא אנה

סבתא נולדה בשנת 1950 בבקו וכעבור 41 שנה עלתה לארץ

ההורים של סבתא:

אבי ולדימיר [זאב]. הוא היה ימאי ושירת בים הלבן שבצפון רוסיה. אימי פניה [ציפורה]. גדלה בעיר בקו בים הכספי. אחרי שההורים שלה ברחו מבלרוס בהתחלת המלחמה עם גרמניה. אבי הגיעה לבקו בחופשה מהצבא למסיבה בבקו. באותו זמן גם אימי הייתה במסיבה זו וחברים שלה ושלו הכירו זה את זו. כעבור זמן קצר התחתנו ונסעו לים הלבן שם אני נולדתי. בשנת 1950 בארחנגלסק.

חיי בבקו:

כעבור שנה העבירו את אבא לשרת בבקו. בקו עיר הבירה של הרפובליקה האזרבידג'אן שהייתה בחלק של המדינה ברית המועצות. כיום היא כבר מדינה עצמאית. בבקו גרו הרבה אנשים מכל מיני מדינות: רוסים, אוקראינים, יהודים, ארמנים ועוד… וכולם היו חברים אחד של השני בלי אפליות אנטישמיות. העיר הייתה בין לאומית. בבית הספר היו לימודים רק בשפה הרוסית. גם בבית דיברנו ברוסית חוץ מסבא שלי {יפים=חיים} שלפעמים דיבר אידיש. ורק ממנו ידענו שיש את המדינה ישראל. בחנוכה הוא נתן לנו דמי חנוכה ובפסח הלכנו לבית הכנסת [סינגוגה] רק שם היה מכירה של מצות שיצרו אותם שם במקום בעזרת סבא שלי הכרנו קצת מהחגים היהודים.

לימודי סבתא ביסודי:

לבית ספרי היה שם מיוחד השם היה לא במילים אלא במספרים. למדתי 8 שנים ביסודי למדתי מקצועות דומים למקצועות כיום: שפה [רוסית במקרה שלי], חשבון, אנגלית ועוד. בשנתיים האחרונים למדתי פיזיקה וכימיה. בבית ספרי כולם הלכו במדים מיוחדים בנות: בשמלה חומה עם צווארון לבן וסינר שחור. הבנים: בחליפה בצבע אפור.

מגיל שש למדתי קונסרבטוריה נגינה בפסנתר. לפני בית הספר הייתי בגן חובה והשתעממתי. בגן השאירו פעם דלת פתוחה אז לקחתי את עצמי והלכתי הביתה. הייתי רק בת 5 ובדרכים היו הרבה מכוניות וטרמבי {רכבת חשמלית של פעם} בבית כעסו עליי אבל לא שלחו אותי יותר לגן נשארתי עם סבא ולמדתי לקרוא לבד.

אחותי מרינה:

בבקו נולדה אחותי הקטנה מאוד שמחתי שאני אחות גדולה הייתי בת 9. שיחקנו ביחד. כשהיא גדלה היא הלכה ללמוד בבית ספר וגם בקונסרבטוריה ואני עזרתי לה. היא המשיכה בדרכי לאוניברסיטה בוורוניז'  היא למדה מוזיקה בכלי הנגינה פסנתר. אחרי סיום האוניברסיטה התחתנה במוסקבה עם מיכאל ונולדו להם 2 בנות.

בשנת 1993 כל משפחתה עלתה לארץ. בארץ נולדה לה עוד בת. כיום כולם  ביחד, נפגשים בחגים ובארועים ובשבתות.

לימודי סבתא בתיכון ובאוניברסיטה:

אחרי שמונה שנים עברתי לתיכון ללמוד מוזיקה ארבע שנים.

כשסיימתי תיכון לא רציתי ללמוד יותר בבאקו רציתי ללמוד במוסקבה. שנה ראשונה לא התקבלתי שנה שנייה עברתי את כל המבחנים אבל לא התקבלתי ביציאה מאולם המבחנים היה רשימות מי לא עבר והבנתי שכל מי שלא התקבל היה יהודי. התקשרו אליי וסיפרו לי שפותחים אוניברסיטה בוורוניז' עיר ברוסיה שם נפגשתי עם כל היהודים שלא התקבלו. עשינו מבחני קבלה וכולם התקבלו והתחלנו ללמוד ולחיות חיים בלי הורים. גרנו במעונות ובחדר אחד היו 9 שותפות. היו חיים שמחים ומאושרים. יחד עם זה למדתי, וניגנתי המון שעות בפסנתר. כעבור שסיימתי את האוניברסיטה נשארתי לעבוד באוניברסיטה בתפקיד: מלווה. יחד עם זה עבדתי בבית ספר מוזיקלי [קונסרבטוריה]. בבית הספר המוזיקלי עבדתי בתור מורה לילדים וגם הייתי מלווה למקהלת הילדים. ואפילו נסענו לעיירות קטנות ברוסיה כדי להופיע.

החזרה לבקו:

אחרי שלוש שנים הכרתי את בוריס לינצקי בבקו. הכרתי אותו בשנת 1977 ובשנת 1978 התחתנו. למרות זאת לא הכי אהבתי אותו אבל בכל זאת התחתנתי איתו כי רציתי משפחה.

באוגוסט 1979 נולדה לנו בתי האהובה אולגה. חופשת הלידה הייתה שנה שלמה להיות עם התינוקת.  אולגה גדלה בבקו ואימי גידלה אותה כי אני הייתי בעבודה. ככה עברו כמה שנים טובות אולגה הלכה לבית הספר ל- 5 שנים עד גיל 12.

שינויים בחיים:

בשנות ה- 80 התחילו שינויים בברית המועצות כל הרפובליקה רצתה עצמאות. זה התחיל גם בבקו התחילו מהפכות: אנשים יצאו לרחובות והפגינו שהם לא רצויים את השלטון של הרוסיים אלא שלטון משלהם. ומאז חשבנו שאם זה ימשיך ככה לא יישאר עתיד לילדים. גרנו ליד נמל צבאי ובוקר אחד ראינו טנקים בחצר שלנו שרצו לשלוט על הנמל ואנחנו גרנו בדיוק 200 מטר מהנמל. ופחדנו ואז המנהלים אמרו מי שרוצה לעלות לספינות ולברוח מהעיר יכול  עכשיו לעלות לספינות.

אספנו במהירות דברים יקרים לליבנו ועלינו בלילה  לספינה מפוחדים מאוד. כשעלינו לספינה היו קולות ירי. הספינה לא הייתה ספינת תיירים כיום אנחנו ישנו על הרצפה עם שמיכות. ההפלגה הייתה לילה אחד והגענו לעיר אחרת בים הכספי. בבסיס נתנו לנו אוכל. ושמו אותנו ברכבת למוסקבה. הגענו והלכנו לגור עם דודה שלי במוסקבה. בתי אולגה למדה כמעט חודש בבית הספר. אחר כך עברנו לגור עם אחותי מרינה שהייתה במוסקבה עם המשפחה בדירה קטנה. ומאז התחלנו לעלות לישראל. אספנו מסמכים וקיבלנו רישיון ליציאה. חזרנו בשנת 1991 לבקו כדי לקחת את כל הדברים שלנו לישראל. ולא עלינו בינואר כי בישראל התחילה מלחמה עם עירק.

עלייתי לארץ:

הגיע היום 2.5.1991 עלינו במטוס ממוסקבה לכיוון ישראל. באמצע הטיסה הייתה לנו עצירה בהונגריה למילוי דלק. המסע במטוס המשיכה 4-6 שעות. שירדנו מהמטוס התרגשנו מאוד. בתי אולגה {אמא של מידן} הייתה ילדה בת 12. היא נכנסה ללימודים ביסודי לחודשיים {מאי, יוני} כל הלימודים היו קצת מוזרים כי היא לא ידעה עברית. גם אני נכנסתי לאולפן ולמדתי עברית יחד עם זה התחלתי לעבוד בתור מנקה בחברת "בזק". זה לא היה מקצועי אבל הייתי חייבת לפרנס את משפחתי. בשנת 1990 התחילה עלייה גדולה מאוד מרוסיה בלי שפה עברית לא יכולתי למצוא הרבה עבודות. אז הלכתי לעבוד במה שהיה. עבדתי כך שנתיים והיה נמאס לי מניקיון אז הלכתי לקורס מטפלות ילדים. אחרי הקורס התחלתי לעבוד בתור מטפלת ילדים.

התחלתי בגן ויצ"ו במרכז תל אביב בתור מחליפה של מטפלות. טיפלתי בהמון ילדים יהודים וכך זה עזר לי לדבר יותר טוב עברית.

משפחה חדשה: 

בתי סיימה בית ספר אלינס התגייסה לצבא שירתה בגשר אלנבי ועבדה במשטרה אחרי הצבא. אחרי השחרור טסה לטיול בתאילנד ושם מצאה את בעלה בעתיד. בשנת 2003 התחתנה עם אבי אסידו. והקמה משפחה נולדו לה שלושה ילדים: מידן, יונתן ורותם הקטנה. מידן: הבכור, יונתן: האמצעי ורותם: הקטנה

כיום אני סבתא מאושרת כי אני הרבה זמן עם נכדיי.

הזוית האישית

למדתי על משפחתה של סבתא ואת מקום הולדתה ואיך היא עלתה לארץ ומה היו הקשיים ועוד…..

מילון

קונסרבטוריה
בית ספר מוזיקלי

ציטוטים

”לא היתה אנטישמיות במקום בו גדלתי“