מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייה של יעל עפרון

אני וסבתא
לבוש של בית הספר של פעם
סיפור חייה של סבתא יעל

נולדתי ב- 1952 בחיפה להוריי לאה ונפתלי הרן אני הנכדה הראשונה של אומה ואופה והשניה של סבא וסבתא.

שנתיים לאחר לידתי נולד דני אחי. לאבי היתה אחות – חווה ולה שני ילדים אלון ומירה שהיו בגילאים של דני ושלי ואיתם בילינו רבות וחלק מחוויות הילדות שלנו משותפות.

כשאמא השתחררה מבית החולים והביאו לה את התינוקת התברר לה שזה תינוק ולא תינוקת… לאחר שהתשכנעו  שאמי צודקת הובאתי אליה לאחר כבוד.

אבי הגיע מגרמניה ואמי מצכיה. בשתי המשפחות דיברו גרמנית ושניהם  הגיעו לארץ בערך בגיל 15. הגרמנית של העולים מצכיה ואלה מגרמניה היתה שונה ולכן כשהתעוררו דיונים סביב פרוש מדויק של מילה פנו למילון חברם המסור… זה אחד מזכרונותי הראשונים. בבית דיברנו רק עברית וגרמנית היתה שפת הסודות.

סבא וסבתא מצד אמא שהגיעו מצכיה דיברו עברית ולכן היינו אנחנו הנכדים הרבה יותר קרובים אליהם. הם לימדו אותנו הרבה דברים – תפירה, עבודות עץ ועוד. הם היו הרבה יותר חמים ואוהבים. סבא היה רופא פנימי בצ'כיה והמשיך את עבודתו בארץ.

סבא וסבתא שהגיעו מגרמניה – להם קראנו אומה ואופה (סבא וסבתא בגרמנית) השפה המדוברת אצלם בבית היתה גרמנית. אומה לא הצליחה ללמוד עברית… דני ואני הבנו אותם אך השיחה איתם היתה כמעט בלתי אפשרית. הם היו קרים ולא מעניינים. אופה היה רופא עיניים בגרמניה והמשיך את עבודתו בארץ. כשנולדתי אובחנתי עם בעית פזילה רצינית ובגיל 3 ניתח אותי. הניתוח זכור לי בצורה מאוד חיה (אמא שלי לא זוכרת דבר ממה שאני מספרת אבל אני בטוחה שזה נכון…). הפזילה תוקנה במידה מסויימת אך מגיל זה אני מרכיבה משקפיים…

כמנהג יוצאי מרכז אירופה, אכלנו כל יום שישי ארוחה משפחתית עם ההורים של אבא או ההורים של אמא – לפי סדר קבוע ולכן לא יכולנו להשתתף בפעילות חברתית כלשהי בימי שישי (היום אמא שלי חושבת שזאת היתה טעות שהוכרחנו אנחנו הילדים לוותר על החיים החברתיים שלנו בגלל ארוחות אלה…)

כאשר אומה ואופה נסעו לחול חזרו לרוב עם אלפי שקופיות ואז היינו חייבים לראות ולהקשיב להסברים הארוכים והמשעממים על מה שאופה הקרין. לימים הבין אופה שאנחנו קהל ממש לא אוהד ולכן הפנה את האנרגיות של ההסברים בהרצאות  בבתי אבות. אני מקווה שם היו קהל קשוב יותר.

למה הגיעו המשפחות לארץ? אבא של אבא שלי היה רופא עיניים בהמבורג בגרמניה. ב- 1935 נלקחו רשיונות העבודה מכל הרופאים היהודים. ההזדהות הציונית ודעתו הרעה על הנאציזם הביאו את סבא שלי להחליט לעלות לפלסטינה במחצית שנת 1936. הם הגיעו באניה מאיטליה לחיפה ובה נשארו להתגורר כל חייהם.

אבא של אמא שלי היה רופא פנימי בפראג והיה ציוני נילהב כל חייו. גם הם הגיעו לחיפה ובסופו של דבר גרו מרחק 5 דקות הליכה מההורים של אבי. למרות היותם שניהם רופאים לא הכירו אחד את השני לפני שהוריי הכירו.

אבי למד בביהס מקצועי בסמת בחיפה וב- 1943 בהיותו בן 19 הצטרף ל"הגנה" ועבר אימונים שונים בירי באקדחים ושיעורי קפ"פ- קרב פנים אל פנים. הם למדו להתגונן עם מקלות באורך מטר ושלושים שהשתמשו בהם הרועים הערבים. הם המשיכו באימונים שונים כשהם משתדלים להתחמק מהצבא והמשטרה האנגלית ששלטו בארץ. עם החלטת החלוקה ב- 29 לנובמבר 1947 נשלחו גדודי ההגנה למשימות שונות ברחבי הארץ. עם השלמת לימודיו בטכניון החל לעבוד בחברת החשמל ומאוחר יותר התגייס לצבא לחיל המודיעין.

אבי המשיך את שרותו הצבאי בקריה בתל אביב בחיל המודיעין ומאוחר יותר עם שחרורו עבר לרפאל – הרשות לפיתוח אמצעי לחימה.

במקביל לשרותו קיבל תואר דוקטור בטכניון בחיפה.

מאחר ואבי היה בעל דרכון גרמני וכמובן שפת אם גרמנית ולצבא היה צורך במרגלים בתחום הטכנולוגיה הוא נקרא מידי פעם בהתראה קצרה ביותר לנסיעות לחו"ל. לא היה לנו מושג לאן נסע ומה עשה אך היינו מודעים כילדים שבזמן אריזת המזוודה אימי היתה חייבת להקפיד שלא יהיו סימנים כל שהם בעברית על הבגדים, ניירות וכו'. אבי לא הודע אף פעם שעסק בפעילות זאת אך ככל שהתבגרנו היה לנו ברור שזה היה מה שעשה.

אחרי מלחמת ששת הימים אבי נשלח עם מספר עמיתים לחצי האי הסיני וחזר עם תמונות שלו לידי טילי סאם מיצריים והיה מאוד גאה על כך שיכול היה לבדוק את יכולתהם של הטילים.

בשל היותו של אבי בעל הסיווג הבטחוני הגבוה ביותר היה ברור שאגוייס לחייל בו אדרש לסיווג בטחוני גבוה ולכן גוייסת לבטחון שדה. שרתתי בנצרת בפיקוד צפון . כל יום נסעתי מחיפה לנצרת באוטובוס – שעה וחצי לכל כיוון. השרות היה מאוד מעניין ובסופות התחתנתי עם אבי ביתי.

גם אמי שרתה בהגנה ומאוחר יותר בצבא – מסלול שהיה כנראה מאוד מקובל באותה תקופה. לאחר שהורי נישאו ודני ואני נולדנו החליטו הורי שאמי תהיה אמא במשרה מלאה ולאורך השונים החלטה זאת הוכיחה עצמה – היא היתה בבית כשחזרנו מבית הספר עם ארוחות חמות והשתדלה לעזור לנו בהכנת שעורים. אמא היתה יצירתית מאוד. סרגה את כל מלתחת בגדי החורף שלנו, ציירה וכל שנה הקדישה ימים רבים לתפירת תחפושות מושקעות לפורים.

היה לנו מנוי לספריה העירונית ואז התפתחה אצלי האהבה לקריאת ספרים. לרוב הלכנו עם אמא לספריה וגם היא החליפה ספרים. כמעט לא היה מקובל שקונים ספרים. לספריה היה מקום מאוד חשוב בילדות שלנו. עד שנות העשרה המאוחרות שלי לא היתה טלויזיה…

שיחקנו עם אמא הרבה דוקים, דומינו, מונופול וקלפים. לרוב אבא לא השתתף בפעילות הזאת. בשל סדר היום העמוס של אבי הוא הגיע בשעות מאוחרות יחסית הביתה ולכן הקשר איתו היה מועט ביותר.

כאשר נולדתי בשנת 1952 היתה תקופת הצנע בארץ. כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המדינה הצעירה הוחלט בין שאר הצעדים לאפשר קניית מוצרי מזון תמורות נקודות שהיו מאוגדות בפנקס אישי. ביצים וחלב נמכרו בצורת אבקות ובשר כמעט שלא היה. דני ואני גדלנו למעשה לתוך אותה תקופה והורי הצליחו, בעזרתה של דודה קטה,  לתמרן עם ההגבלות בצורה כנראה מאוד מוצלחת כי מצבנו הגופני והבריאותי היה תקין לחלוטין

דודתו של אבי, דודה קטה שגרה בגרמניה הגיעה מידי שנה לארץ עם 7 מזוודות והביאה איתה חיתולים, אוכל לתינוקות, ממתקים, קופסאות שימורי בשר ועוד. בין השאר הביאה תקליטים עם סיפורים בגרמנית למשל עמי ותמי וסיפור על בית ומכשפה שעד היום נשאר מאוד מאוד חי בזכרון שלי. היא הביאה לנו גם ספרים שהדריכו איך לצייר ציורים פשוטים שהעסיקו אותנו זמן רב.

מאוד אהבתי את דודה קטה שהיתה ניצולת שואה שהחליטה שלמרות כל מה שעברה במחנות החליטה לחזור לגרמניה ולדרוש מהגרמנים פיצוי נאות לסבל שעברה בכל השנים. היא היתה מאוד נחושה במשימות שלה ויש לומר שהצליחה מאוד להחזיר לעצמה את כבודה מול הגרמנים. היא נפטרה כאשר הייתי בערך בת 12 כתוצאה מבעיות בלב שנוצרו במהלך משהותה במחנות הריכוז.

מאחר ושתי משפחות הורי הצליחו לצאת בזמן מאירופה לפני שהתחילו הרדיפות של היהודים והמלחמה לשמחתנו המשפחה ניצלה. זכור לי מימי ילדותי משפט אייכמן אך הורי ניסו למנוע מאיתנו להאזין למהלכו  ברדיו כדי למנוע מאיתנו שמיעת הזוועות שתוארו במהלך המשפט. זכורים לי שידורי הרדיו "מדור לחיפוש קרובים" – למיטב זכרוני כל יום בצהרים – שבו ניצולים חיפשו את אלה ששרדו מהתופת. ידוע לי שמשפחות רבות הצליחו למצוא חלק ממקורביהם או לחילופין קיבלו מידע על אלה שהושמדו.שידורים אלה היו מאוד מרגשים.

בגיל 4 היה מבצע סיני ובין השאר נתפסה אוניות קרב מצרית שהובאה לאחר כבוד לנמל חיפה. אבי כמובן דאג להסביר לי את המשמעות הגדולה של תפיסת האוניה ואני בראש של ילדה בת 4 הראיתי והסברתי לכל אחד שרצה לשמוע אותי "הנה זאת האוניה שלנו…."

התחלתי את ביהס היסודי בבית ספר רמז. המורה בכיתות א-ג היתה אסתר שזכורה לי בהתקפי הכעס שלה כאשר הניפה כסא וזרקה אותו על הריצפה, צעקה על הילדים, דפקה על השולחן ואם לא הקשבת לה תפסה באוזן ומשכה אותה. ואם גם לעסת מסטיק, משכה בפה עד שהוציאה אותו. אלימות לשמה…

בכיתה ג' כאשר אחי עמד להתחיל כתה א' החליטו אומה ואופה שהנכדים שלהם חייבים ללמוד בביהס "ראלי" – שם דבר למוסד שרק בעלי היכולת יכולים ללמוד בו. בביהס היתה נהוגה תלבושת אחידה . מאוד הקפידו עליה וסיסמת ביהס היתה "והצנע לכת" שהיתה רשומה על דש הבגדים שלנו וכן על הכובע שהבנים היו חייבים לחבוש.

ליד ביהס הראלי היה קיים סניף צופים וכמו כולם הלכתי לפעולות וטיולים. לא אהבתי את המסגרת הזאת אך המשכתי כי כך היה מצופה ממני. לשמחתי כאשר עברתי לביהס ויצו יכולתי לפרוש בצורה מכובדת גם מהצופים…

החזקתי מעמד בביהס הריאלי עד כיתה ח' . מאוד לא אהבתי את האוירה והתחרותיות בביהס הזה  ולכן ביקשתי לעבור  לביהס "ויצו" ביהס מקצועי לבנות (אז היו 2 בנים מתוך 3 כיתות מקבילות והם למדו צילום). אמי למדה הרבה שנים קודם בביהס הזה…היו מגמות שונות – שרטוט, תפירה, בישול , צילום ועוד  ובסיום הלימודים השלימו בהן בגרות חלקית. לפני שנכנסתי ללמוד בביהס ניפגשה מנהלת ביהס עם הורי וביקשה/הורתה להם לשכנע אותי ללמוד מזכירות – מגמה חדשה שעמדו לפתוח באותה שנה בביהס ובה ניתן יהיה להשלים בגרות מלאה. הורי והמנהלת התלהבו מהרעיון אך אני לא כל כך. רציתי ללמוד שרטוט או בישול. מהר מאוד הבנתי שההחלטה היא לא שלי והיום אני שמחה שכך היה. מאוד אהבתי את שנותי בביהס וסיימתי עם בגרות מקצועית ובגרות רגילה מלאה.

יצאתי כל בוקר מאוד מוקדם מהבית – בערך בשבע ורבע והלימודים הסיימו בשעה 4 אחהצ . במגמת הבישול התמחו בין השאר בבישול בכמויות ובכך למעשה התאפשרה  אחזקת מסעדה בביהס בה אכלנו ארוחת צהרים חמה כל יום. לא היה הרבה זמן לפעילות חברתית לאחר הלימודים ומאחר וגם היינו חייבים לעשות שיעורים. עם החברות ניפגשתי רק בסופי שבוע…

במהלך לימודי בויצו היתה מלחמת ששת הימים וזכור לי שעסקנו בפעילויות הגנתיות שונות כמו להחשיך את החלונות בבתים, מילוי שקים בחול והנחתם ליד  מפתחים של בתים, דאגנו למים ולמקומות בהם נוכל להיות במידה ותהיה פגיעה כל שהיא בעורף.

מאחר וביהס היה ביהס לבנות אורגנו מדי פעם מסיבות בביהס אליהן הוזמנו בנים מבית הספר הטכני של חיל האויר או ביהס המקצועי בסמת. לא כל כך נהניתי ואהבתי את המסיבות האלה …זה היה בעצם המקום היחידי בו נפגשנו עם בנים במהלך לימודי התיכון.

גם דני לא אהב את הלימודים בביהס הריאלי ולכן ביקש לעבור לביה"ס חקלאי בכפר גלים. במשך השבוע חי בפנימיה ובסופי שבוע הגיע הביתה.

בכל שבת יצאנו לטיול עם ההורים שלי. לפעמים נסענו עם אומה ואופה ועם דודתי חוה וילדיה מירה ואלון. מאחר ובאותה תקופה לא היו כמעט לאנשים מכוניות פרטיות נסענו לטיולים אלה באוטובוס. חיפה היתה עיר בה נשמר האיזון העדיין בין הדתיים והחילוניים. השכונות הדתיות היו סגורות לתחבורה ציבורית ופרטית אולם בשאר אזורי העיר והפרברים  הופעלו האוטובוסים והמוניות בצורה רציפה ומסודרת

המאפיין את טיולי החורף שלנו היה קטיף פטריות – אורניות. כשחזרנו הביתה המשימה היתה לנקות אותן. אנחנו הילדים לא התלהבנו במיוחד ממאכלי הפטריות אולם סבא שלי שהפריז פעם אחת באכילת הפטריות קיבל קלקול קיבה רציני.

באותה תקופה עדיין לא היה החוק האוסר על קטיפת פרחים. ניראה לי שאופה היה אחד מאלה שבגלל אהבתו להביא זרי פרחים גדולים הביתה – זרים המורכבים מנרקיסים, רקפות וכלניות בשלל צבעים הביאו להידלדלות פרחי הבר בארץ.

בקיץ נסענו לים לרוב עם ההורים של אבא שלי- תמיד באוטובוס – וכ"פרס" יכולנו לבחור בסוף או ארטיק או מקל סוכר. לרוב בחרתי ארטיק. כשחזרנו הביתה מהים תמיד אכלנו עוף בגריל וצ'יפס. אמא הספיקה לחמם את האוכל עד שכולנו הספקנו להתקלח ולהוריד את המלח והחול. ואחכ כמובן שנת צהרים…

אוקטובר 1973- פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מה שהיה מצמית בפרוץ המלחמה היה שהשקט האופייני ליום זה נשבר בשמועות שיש להדליק את הרדיו. מה ששמענו היה סיסמאות לגיוס חילי מילואים והחלה תנועת רכבים בכבישים. השמועות על פלישת הכוחות הערביים בחזיתות השונות בארץ היו קשות ומפחידות אולם לשמחתנו אחרי תקופת התאוששות הצבא והממשלה המצב השתנה.

חווה דודתי היתה נסועה לקוסם. הם גרו קרוב מאוד אלינו ולרוב כשבאנו אליהם היינו צריכים לצפות בקסמים שלו. מאז התפתחה בי סלידה לקוסמים.. למרות שהיינו משפחה קטנה ומצומצמת היינו הרבה מאוד ביחד.

אבא שלי מאוד אהב היסטוריה וארכיאולגיה אולם את אחי ואותי נושאים אלה שעממו לחלוטין. אני חושבת שאבא היה מאוד שמח לדעת שהיום דני מדריך טיולים מוסמך ונהנה מאוד מידיעת היסטוריה ואריכאולגיה של ארץ ישראל.

כאשר ענת ביתי היתה בת שנה התחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה הסטוריה כללית. מצאתי את הלימודים מאוד מרתקים – ההתמקדות בארועים היסטוריים בצורה מעמיקה והבנת התהליכים היתה מרתקת. במסגרת לימודי למדתי לטינית, שפה לא מדוברת אך המהווה בסיס להרבה שפות אירופאיות. קראנו מאמרים של פילוספים ואנשי כמורה בלטינית – היה קשה מאוד ומרתק.

עם תום שנתיים באוניברסיטה – כאשר ענת היתה בת 3 – החלטנו לנסוע לארהב להמשך לימודיו של בעלי דאז באוניברסיטה ב-IOWA- במזרח התיכון של ארהב. גרנו בעיר אוניברסיטאית ולאחר שנה של שהות החלטתי ללמוד גם אני באוניברסיטה. למדתי במחלקת כלכלת בית ובתום 3 שנות לימוד סיימתי תואר ראשון. בנוסף ללימודים התחברתי לקבוצה בעיר שאחת המטרות שלה היו שיפור המודעות לתזונה נכונה והפכתי להיות צמחונית. עבדנו בחנות הקבוצה ובתמורה קבלנו הנחה ברכישת המוצרים שרכשנו. במקביל ביחד עם שתים מחברות הקבוצה קיימנו סדנאות בישול המאפשרות לאנשים ללמוד בישול ללא בשר. עד היום יש לי את המתכונים מאותן סדנאות. גם ענת השתתפה איתי בפעילויות רבות ומאוד נהנתה מכך. מאוחר יותר היו לה תקופות קצרות של צמחונות אך בהיותה פתוחה ובודקת כל דבר על עצמה היא מואד מודעת לאכילה נכונה.

באזור בו גרנו הטמפרטורות היו קיצוניות למדי. בקיץ היה מאוד חם – בסביבות ה- 40 ובחורף מאוד קר – בסביבות מינוס 20. חודשים ארוכים חיינו תחת שלג ולרוב הבאנו את המצבר של הרכב הביתה כדי שלא יקפא. כאשר יצאנו בחורף מהבית לחופשה היינו חייבים להשאיר ברז דולף בעדינות כדי שהמים בצנרת לא יקפאו.

לאחר 5 שנים בארה"ב חזרנו לארץ. רציתי להמשיך בלימודי לתואר שני בשלוחה של אוניברסיטת ירושלים ברחובות אולם ולאחר 15 שנות נישואים החלטנו לסיים את נישואינו ובמקביל החלטתי לוותר על המשך הלימודים כדי שאוכל לפרנס את ענת ואותי.

לפני 25 שנה הכרתי את בן זוגי שאול דרך לאאתר היכרויות. בתחילת דרכינו עבדתי בחברת אופטרוטק בע"מ ושאול ניהל חברה פרטית משלו – סטילקוט בע"מ. לאחר מספר שנים החלטתי לבדוק את האפשרות לעבוד ביחד באותו מקום עבודה. לשמחתנו העבודה המשותפת לא פגעה בזוגיות שלנו ומזה 18 שנים אנחנו עובדים ביחד באותו מקום.

שאול משקיע זמן רב בפיתוח המפעל ואין לו למעשה תחביבים.התחביבים שלי הם קריאה, ציור, בישול ועוד. מאוד אוהבת לנסוע לחול ולשמחתי שאול משתף פעולה בנסיעות אלה. שנינו מאוד נהנים מחמשת נכדינו – ילדיהם של ביתו הבכורה של שאול ליאת ואייל.

 

הזוית האישית

היה מרתק ומאוד מרגש.

מילון

"מדור לחיפוש קרובים"
תוכנית של פעם שבה נצולים חיפשו קרובים

ציטוטים

”אבי הגיע מגרמניה ואמי מצכיה. בשתי המשפחות דיברו גרמנית ושניהם הגיעו לארץ בערך בגיל 15“