מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיו של שאול שמאי

סבא שלי עם דודה שלי ואבא שלי
סבא שלי מקבל פרס ביטחון ישראל
סבא שלי הגיבור

סבא שאול היה מהאנשים הצנועים והלא ידועים שתרם המון להקמת המדינה. הוא זכה בצל"ש הרמטכ"ל על עבודתו (רק אדם אחד נוסף קיבל צל"ש שלא על הצטיינות בקרב) וזכה בפרס בטחון ישראל (רק פעם אחת כי רק פעם אחת הצליחו לשכנע אותו להרשם לתחרות). מכתבי הוקרה מהרמטכ"ל, ממפקד חיל-המודיעין רבים עדיין נמצאים אצלנו. את מותו הסתירו מבני-בריתנו כדי שלא ידעו שהמודיעין הישראלי נפגע. כן פרסמו את דבר מותו במהדורת מבט לחדשות בטלוויזיה.

סבא שאול ז"ל נולד בבגדד לאחת המשפחות העשירות ביותר. אבא של ציון היה סוחר יהלומים שהיה טס (במטוס פרטי?) להודו וידע שפה רבות. הוא היה תורם גדול ואדם טוב והבית היה מלא של נתינה לזולת: סבא רבא ציון התחיל לבנות בית-כנסת לפני שנפטר במפתיע בגיל צעיר עקב מחלה לא ברורה (דלקת באזן??). הצילום שתלוי בביתנו על הקיר צולם כמה חודשים לפני שהוא נפטר והוא נראה בו בריא לחלוטין. דוגמאות אחרות לנתינה, שאחיו סבא שאול (זאב ז"ל) הלך ברחוב עם אימו (לולו – פנינה בערבית) הם פגשו אישה וילד נזקקים. אמא לולו הפשיטה מיד את מעיל העור הטוב והיפה של זאב ונתנה אותו לילד. זאב עוד זכר את כאב הלב מן האבדן אבל קיבל לקח של תרומה לחיים. סבא שאול היה קם בבקר ויוצא לשחות בחידקל ואח"כ היה נכנס למחסן של האבטיחים בבית, בוצע אבטיח, אוכל את הלב הטעים בלי הגרעינים וסוגר חזרה כדי שלא ישימו-לב. לאחר שציון נפטר בפתאומיות המשפחה עברה בבת-אחת מהארמון הגדול שהיה להם לבית-מכרים. בגיל עשר החליט סבא שאול לברוח מן הבית לארץ-ישראל ביחד עם חבר. אחיו זאב שקרא את המכתב שהשאיר בבית מיהר לתחנת-הרכבת ותפס את שני הציונים הנלהבים והחזרם לביתם. הבית היה בית ציוני נלהב ולפי מה שסופר לי בביתם עשתה המחתרת הציונית בבגדאד את צעדיה הראשונים. זה היה מאד מסוכן כי אם היו תופסים אותם גורלם היה מוות או מאסר ממושך.

עניין אחר, לסבא שאול היה תיק בי"ס שנושאים על הגב כך שהידים היו פנויות בדרך לביה"ס להרביץ חזרה לילדים ערבים. (אם מבוגר היה עושה דבר כזה דינו מוות כי אסור באיסלם למישהו יהודי או נוצרי להכות מוסלמי. אם מוסלמי מרביץ לך – אסור להחזיר).

המשפחה עלתה לישראל פעמיים. בפעם הראשונה סבתא רבה לולו שכרה מבריח והבריחה את הגבול דרך לבנון. לא ברור מה קרה לכל הכסף המשפחתי העצום – לאישה בבגדד בזמנו כנראה לא היתה אפשרות לשמור על הרכוש. יש שמועות שהמשפחה שלה גנבה מהכסף. לקראת המרד הערבי בתחילת שנות השלושים הם חזרו לעיראק. הסיבה לא ברורה כי הם בכו כל הדרך חזרה לעיראק. סיפור אחד ששמעתי הוא שלולו רצתה שהילדם יקבלו חינוך הולם מה שכולל במסורת העיראקית גם לימוד צרפתית ושלחה אותם לבי"ס נוצרי של המסיון (בירושלים). הילדים שלא התכוונו ללמוד בבי"ס נוצרי ברחו מבי"ס וכשהדבר נודע ללולו היא החליטה לחזור לעיראק. סיפור אחר הוא שאחד הדודים הזהיר את לולו שהולך להיות בארץ "שמח" והיא העדיפה לעזוב. אח"כ עלה כל אחד המשפחה בנפרד. סבא שאול עלה בעליה של ילדי טהראן. סבא התגייס לפלמ"ח.

הפסקה לסיפור הספינה: התקבלה החלטה לשלוח שליחים למחנות ההסגר של הפליטים היהודים שנתפסו ע"י הבריטים. (הבריטים מנעו עליה לארץ ותפסו את אניות המעפילים ושלחו את היהודים שנתפסו למחנות בקפריסין). סבא שאול נשלח לשם. הוא התחפש למעפיל שנתפס כשאניה נתפסה וגורש עם המעפילים לקפריסין. (כדי לשבש לבריטים את הספירה כשתפסו את הספינה הוא לקח ארגזי תפוזים והתחזה לסבל ועבר את הספירה כמה פעמים). ישנו מכתב נוגע ללב שסבא שאול כתב לאחותו חנה מן המחנות ובוא הוא מתאר את המצב הנפשי והפיסי המאד קשה של האנשים במחנות וכמה צריך לטפל ולעזור להם לבנות מחדש את הבטחון שלהם.

סבא שאול היה תמיד יוצא-דופן – נון-קונפורמיסט. גם הוא וגם וסבתא שלומית האמינו שצריך להקשיב לזולת אבל להחליט לגמרי לפי איך שאתה מבין ולא להתכופף לגחמות של הסביבה. סבתא שלומית היתה הנמלה העמלנית – היא היתה מתעקשת לעבור ולפרוץ ולעשות מעבר למה שהיתה רגילה לעשות. סבא שאול הוא היה הגאון הייחודי שהוא מעבר לגבולות של כולם. יותר "בועט" ועושה מה שמתחשק לו. למשל, הוא היה מסוגל באמצע יום העבודה בצבא לקרוא לנהג שלו מנחם לנסוע. לאן? לאן שאתה רוצה. מנחם היה נוסע ואז הם היו עוצרים, נושמים קצת טבע ושאול היה מוציא דף ניר ורושם את הרעיונות לעבודה שעלו לו. שניהם גדלו בתקופה שציפו מהאנשים להקריב את עצמם למען הקולקטיב, למען הקמת המדינה. שניהם עשו את זה בלי להקריב את תשומת-הלב לעצמם. (אני גדלתי בדור ביניים, הגשמה עצמית נחשב קצת מגונה ואגואיסטי כי אתה אמור לפעול למען הכלל ולא למען עצמך. דור קודם לכן זה היה ממש מוקצה.) דוגמה: בזמן שסבא היה בקיבוץ ב-11 הנקודות בבארי. הוא היה מסוגל להסתגר באוהל ולקרוא בלי-הפסק. קשה לדמיין את זה באוירה שכולה מוקדשת לבנית הכלל.  אפילו אוכל הביאו לו לאוהל. היה בבארי גרעין עיראקי (יוצאי עיראק) ועד כמה שאני יודע שלחו אותם לעבודות הקשות של סבלות בסדום.

ויש גם את הסיפור שהוא רק לבסיס חדש ועמד בש"ג. הגיע מפקד הבסיס ושאול לא נותן לא להכנס. המפקד אומר: אבל אני המפקד שלך ושאול עונה לו: עד אתה לא מוכיח לי שאתה המפקד שלי אני לא מכניס אותך. שום מורא סמכות (רק ממזכירות הוא פחד…). מקרה אחר, שאול היה תקופה מסוימת אזרח עובד צה"ל. זה גם חלק מהמרדנות שלו במוסכמות. לא היה לו קל להכנס למסגרת צבאית קשוחה. פעם הנחיתו הוראות שפוגעות בתנאים של האזרחים עובדי צה"ל. איך שהדובר סיים לספר להם על התנאים החדשים ויצא, קם שאול והתחיל להסביר שלא יקום ולא יהיה. בכלל הקשר שלו עם צה"ל היה קשר שדרש משני הצדדים להתגמש. באיזשהו שלב הבינו שאין ברירה וחייבים שהוא יהיה איש צבא כדי שהוא יוכל למלא את תפקידי הפיקוד שנדרשו. אז קדמו אותו במהירות בסולם הדרגות. בדרך לשם הוא היה צריך לעבור דרך קורס קצינים, נדמה לי שהוא שלש פעמים הודח – הפלמחניק שלחם מודח מקורס קצינים! מה שקרה שהוא התעמת עם מפקד קורס קצינים (לסקוב?) על הפשלות שבקרבות לטרון.

הוא ויתר הרבה בשביל החשיבות של העבודה שלו – הוא רצה להיות מוסיקאי (אצלנו בבית היתה מושמעת כל הזמן מוסיקה קלאסית. הוא חינך אותנו לבעוט במוסכמות) וויתר על-כך. היה איזה שלב, שהוא חשב לעזוב את הכל ולהיות נהג משאית בנגב. היתה לו תחרות קטנה סבתא שלומית מי מוציא ראשון רשיון נהיגה על משאית. (הוא ניצח בישורת האחרונה באיזה שבוע). הם נסענו המון למברטה בכל רחבי הארץ. פעם הן נסעו מרמת-גן עד לקיבוץ יראון לחברה שלהם תרצה על הלמברטה כששלומית מחזיקה בידים תקליט מתנה שלא יישבר. בעבודה בפענוח צפנים נשארו תמיד ידיעות שלא הצליחו לפענח. התעורר פעם צרך להבין מה מפסידים מזה שלא מצליחים להבין מה יש בידיעות האלה. כדי לברר זאת, לקחו את שאול והושיבו אותו על החמר. אחרי שהוא פענח את הכל יכלו  להעריך מה מפסידים באופן קבוע.

פעם כולם מהצבא נסעו באוטובוס והיה מאד צפוף. פתאום מישהו חוטף חבטת מרפק חזקה משאול. "איי! שאול מה אתה עושה?" "קדימה, תעביר הלאה! היתה התשובה". תוך דקות ספורות היה האוטובוס מלא באנשים חובטים ונחבטים … אבל לפחות שכחו את הצפיפות ואי-הנוחות.

כמה מלים על היכולות הפנומנליות של סבא שאול, כאלו שהביאו את אלוף המודיעין יריב להוציא פקודה (כנראה אחרי התקף הלב הראשון שלו) שישגיחו ששאול לא יעבוד קשה מדי. פרופסור יובל נאמן (שכמעט וזכה בפרס נובל בפיסיקה) אמר עליו: "שאול היה ללא ספק מן המוחות הפוריים ביותר שנתגלו בישראל מאז תקופת המדינה. אין לי ספק, שהוא נמנה בין גדולי בעלי האינטואיציה היוצרת שקמו לו – הפעם בשטח ראשוני במעלה, לגבי ערכו וחשיבותו לקיום המדינה". אחד המטובים בשוברי הצפנים הישראלים – ששון סחייק ז"ל – אמר לי פעם שכולנו היינו ילדים (מבחינת היכולת) לעומתו. לעיתים, כאשר מצליחים לפענח באופן חלקי כתבי-סתר, כל אות סתר יכולה להתפרש לאחת מכמה אותיות. ככל שניתן לפרש ליותר אותיות כך קשה יותר למצוא מה הפירוש הנכון. אם אני זוכר נכון, הרי על-פי עדותה של יהודית בכור הוא היה מסוגל לפענח גם כאשר יש עשרים אותיות אפשריות – כיצד אפשר למצוא את הפירוש הנכון כאשר יש כל כך הרבה אפשרויות? סוג של כתב סתר שרק שאול ידע להתמודד עימם. לאחר פטירתו הפתאומית נפלה המשימה על המוכשר הבא. לאחר מאמץ, לאחר שהצליח לפענח כתב-סתר מן הסוג הזה הוא הלך לקבר של סבא שאול להצדיע ולהכריז בפניו כי הוא הצליח.

בן אחד נפטר בצעירתו והם היו שלושה אחים: חנה, זאב ושאול. שני האחים הגדול זאב והקטן שאול בחרו במבני אופי שונים. זאב שחייו הם פרשה מרתקת בפני עצמה היה בלח"י ובבריגדה היהודית ואח"כ דרכו בצבא נחסמה בשל הרקע הפוליטי שלו. ממנו שמעתי כמה וכמה סיפורים על האפליה כנגדו, כנגד בני עדה אחרים וגם כנגד אחיו. מעולם לא שמעתי סיפורים כאלו מאבא, הוא ידע את ערכו וחשיבותו ואפילו שמן הסתם היה צריך להוכיח את עצמו אל מול פרופסורים למתמטיקה (והוא לדעתי לא סיים תיכון) היה מלך. צנוע, אבל מלך. היכולות שלו והדימוי העצמי שלו לא אפשרו לזלזל או לחסום אותו. הוא זלזל לחלוטין בעולם הפיסי. אחרי שציון נפטר הם עברו בבת מהארמון שגרו בו לאיזה בית פשוט – מעולם לא שמעתי אותי מתלונן על כך או כמה לחיים הטובים כבן עשיר שבעשירים בבגדאד. גם לא שמעתי ממנו על הפרהוד בבגדד (דודתי חנה ספרה לי איך הם שמעו את הצרחות מן הרובעים היהודיים מעבר לחידקל).

חזרה לקורות המשפחה. הם, כאמור עלו פעמים. בפעם הראשונה גרו בירושלים ובפעם השניה. הוא הצטרף להכשרה של הנוער העובד והלומד בקיבוץ מעוז-חיים. הוא דרש לקבל שיעורי כינור ולבסוף הסכים לוותר עליהם אך הקים קבוצת האזנה למוסיקה קלאסית (היה לו פטיפון בבית בבגדאד והוא מאד אהב גם מוסיקה קלאסית וגם מזרחית). עם קבוצתו השתתף בעליית 11 הנקודות לנגב. כפי שספרה לי יהודית בכור שהיתה איתו, היתה שם אפליה – שלחו את הקבוצה העיראקית לעבודה הקשה של סבלות במפעלי ים-המלח. כמו-כן, הוא השתתף בשמירה על קו המים. הוחלט לשלוח אותו למחנות המעצר בקפריסין ולכן בהורדת מעפילים בחוף ניצנים הוא "נתפס" בידי הבריטים, הוגלה לקפריסין ועסק שם בהדרכת נוער. הוא התגיס לפלמ"ח ובמלחמת העצמאות הועבר לתפקיד אלחוטן בדרום. שם כאשר היה מאזין ורושם את כתבי הסתר המצריים, הוא השתעשע והצליח לפצח אותם. כאשר יכולתו התגלתה הוא נשלח לרכוש השכלה ביחידה שהתמחתה בתחום ושהוא נעשה במהלך השנים למפקדה. יהודית בכור ז"ל סיפרה לי שהוא היה יושב ליד האלחוטן (הרושם את כתב-הסתר) ואומר לו מהן האותיות הבאות. כושר הריכוז של סבא היה שם דבר: אנשים היו נכנסים אליו למשרד ומדברים אליו והוא לא היה שומע. היה צריך ממש לנענע אותו בכתפו כדי שירים מבט חצי-מבויש החוזר ממעמקי המחשבה אל המציאות הפיסית. בימי שישי משמרת שבת היתה סוגרת את החדרים הריקים. ערב שישי אחד הם מקבלים טלפון משאול – פיתחו את הדלת (הם נעלו את הדלת והוא לא שם לב).

סבא וסבתא שניהם היו אנשים מאד חזקים, עצמאיים, שלא התכופפו לשום סמכות. הם מאד אהבו את הטבע ואת המדינה ואחד את השני. סבא שאול היה נאמן ליצירתיות שלו. היא היתה חלק מהותי ממנו – ליצור היה עבורו לחיות. גם אחרי התקף הלב הראשון ולמרות הוראות ואזהרות מכולם – הוא חזר לעבוד במרץ. ונאמן להשקפתו ולרצונו – המשיך ליצור, אך לבו לא עמד במאמץ והוא נפטר בי"ח בתמוז תשל"ב, 29 ביוני 1972. "לצה"ל היה מותו אבדה שאין לה תחליף. רגילים לומר – אין אדם שאין לו תחליף; כמו כל ההכללות, אף זו איננה נכונה. אי-אפשר למַנות גאונים. מטבעם – או שהם ישנם, או שאינם. שאול שמאי היה גאון, ומשום שלא ניתן למַנות כמוהו – לא עשינו זאת עד עצם היום הזה". (יואל בן-פורת)

כמה ציטוטים מדברים שאמרו עליו חברים:

יורם, עמית מהיחידה: "… הדבר שבלט והרשים בעבודתו הייתה ההרגשה שיצר אצלך, הרגשה של אדם העובד עם 'ניצוץ'. בכל מה שעשה בעבודתו, ובדרך שבה עשה זאת, הקרין את הניצוץ הזה, של הברקה, של אינטואיציה חריפה שמעל למלים… אני זוכר כיצד נכנסתי לחדרו וראיתיו יושב, ראשו מורכן. אינו חש בכניסתך, אינו חש בנוכחותך. אתה מדבר – והוא אינו מגיב. אתה חוזר על דבריך בקול רם, ואז, אולי, הוא מרים את ראשו עם חצי החיוך הזה על פניו ומסתכל דרכך, כאילו ולא עמדת לפניו. אח"כ הוא עונה לך על משהו שכלל לא שאלת…"

יואל בן פורת, מפקד היחידה בשנת 1972: "ראוי לדור הנוכחי של האנשים העוסקים במלאכתו, שיתעניינו באיש ההוא שאול שמאי… שיראו בו מופת של אדם אשר כאש בוער בעצמותיו היו: המקצועיות, השאיפה לשלמות, ההתעקשות, ההתמדה, הנחישות להתמודד בקושי ובמכשול ללא רפיון ידיים וללא ייאוש."

חגי, פקוד של שאול: "למרות שפעל בצה"ל, גוף שהוא הירארכי מטבעו, היה שאול, לדעתי, הטוב במפקדים שיכולת לבקש לך. על כשרונותיו בתחום המקצועי אין מה להוסיף; עליהם באו ונתחברו גם אישיות כריזמטית וכושר מנהיגות למופת. כל אלו היו מעל ומעבר למה שיכול היה חייל לצפות לו ממפקדו."

שטרית, פקוד של שאול: "… פעם פתר שאול בעיה כלשהי ומתמטיקאי מידידי ערך חישוב ומצא שמחשב יזדקק לפרק זמן של מאה שנים (!) בערך כדי להגיע לפתרון המסוים הזה. אחר כך החליט מאן-דהוא ששאול חייב להסביר איך הוא עושה את זה… ואכן, נתכנסנו כולנו, ושאול עמד והרצה בפנינו במשך שעה שלמה. יצאנו בלי להבין דבר…"

מוסא הקטן, היה עם שאול בפלמ"ח: "… עולם ומלואו היה האיש הזה. הכרת אותו וצדדיו אינסופיים".

לולו מספר על טיול של אנשי הענף עליו פיקד שאול שמאי: "היה זה יום חורף אפור סגרירי, ואנו היינו דחוסים בתוך אוטובוס שתכולתו הרגילה אינה עולה על שישים נוסעים, בעוד אנו מנינו למעלה מתשעים (!) איש. לא היינו עליזים במיוחד. אז, לפתע, פנה אלי שאול ואמר: 'תעביר הלאה'. 'מה להעביר?' – שאלתי, ובמקום תשובה נחתה על עורפי חבטה עצומה. התבוננתי בו כבסהרורי. 'את זה, לולו, את זה, תעביר הלאה!' לא עברה דקה אחת, וכל איש באוטובוס הדחוס הזה עסוק היה בנתינת חבטות ובקבלתן".

יהודית בכור מספרת: "אמרתי לו: 'הייתה לך התקפת-לב. תעבוד כמו כולם, תקטין את הקצב, אתה מוכרח!'. 'תראי', אמר לי אז 'אי-אפשר. בן-אדם שאינו יוצר, נחשב מת'."

הזוית האישית

טלי שמאי: לי היה ממש כיף ללמוד ולדעת עוד על המשפחה שלי ולמדתי המון מילים חדשות וצברתי המון ידע.

מילון

הפלמ"ח
כוח הצבאי המגויס של ארגון "ההגנה", ששימש כצבא של המדינה היהודית שבדרך, בארץ ישראל בשנים 1941–1948.

ציטוטים

”דודתי חנה סיפרה לי איך הם שמעו את הצרחות מן הרובעים היהודים מעבר לחידקל“