מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיה בנס

אדית אייל ונטע בשיחת ZOOM בימי הקורונה
אדית בת הארבע, "מתקשרת לישראל"
ניצחתי ובגדול, גם בבטן, וגם בחיים.

אמי, סרינה, נולדה בשנת 1913. כשהייתה בת 4, אמה נפטרה בלידה. התינוק נשאר בחיים שבוע אך גם הוא נפטר. אמי גודלה ע"י אחיותיה, בנות ה-14, 15, ולאבא שלה היה בית מרזח. סבי היה אדם דתי ובן אדם טוב. היה נותן בהקפה לגויים את השתייה, ובד"כ לא היו משלמים לו.

ביום שישי הייתה מגיעה גויה בכדי להדליק את התנור, כדי לחמם בו אוכל. לאחר מכן, הייתה תקופה שאמי הייתה אצל דודתה, אחות אמה, ששם למדה לאפות ולבשל. לדודה הזאת היו 16 ילדים. שניים נפטרו עקב שריפה במרתף, ויתר הילדים מפוזרים בעולם, אין לי קשר איתם, לא ידוע לי עליהם כלל.

כשאמי הגיעה לגיל 27, לאחיה שגר בבודפשט נולדה בת, וביקש מאמי שתגיע לטפל בה. היה להם מפעל לפרווה. בבודפשט, אמי פגשה את אבי הביולוגי, דז'ו או בעברית, דוד. הוא היה בן אדם מאוד שמח עם לב זהב, הוא היה מעט צעיר מאימי. אימי הייתה מאוד רצינית, ולא רצתה אותו, כי הוא היה לץ, אך אבי לא ויתר, הוא נלחם עליה ושכנע אותה להתחתן איתו.

הגרמנים נכנסו לבודפשט ב1944, ואבי יצא מהבית ולא חזר. אמי באותה תקופה הייתה בהריון, אך לא הספיקה לספר את הבשורה הטובה. התאוריה שלי היא שהגרמנים תפסו אותו, וירו בו בנהר דנובה. רצו לקחת את אמי לרכבת, אך לפתע הופיע אדם, גבוה ובלונדיני, יפה תואר, ואמר נשים בהריון וזקנים בחזרה לגטו. כך אמי ניצלה, וכך גם אני.

אבי שגידל אותי, שמואל, היה אחיו של אבי הביולוגי, אחיו הבכור. נולד בשנת 1912, באפאג'. לפני המלחמה הייתה לו משפחה, אישה ושתי בנות. בין השנים 1942-1944 היה ברוסיה ועבד בעבודת פרך. אשתו וילדותיו נלקחו לאוושויץ והוא נסע לבודפשט והתנדב בצלב האדום. יום אחד, לפני גמר המלחמה, היו קרבות רחוב, ואבא שלי קיבל כדור לידיים ולירך. חשבו שאיבד את חייו, וזרקו אותו למרתף של בית הכנסת הגדול. איכשהו בן דודו גילה זאת, ובא לאמי לומר לה שגיסה נפצע קשה. הם לקחו אותו לבית החולים, ואמי טיפלה בו עד שהחלים. בזמן אחת מהפסקות האש, אמי יצאה מהגטו כדי לחפש אוכל, כשלפתע הייתה אזעקה. היא נכנסה לכניסה של בית, הפצצה נפלה לפניה, וקברה בן אדם, לנגד עיניה. בנס, התינוק לא נפגע.

לאחר שנגמרה המלחמה, אמי כמו כל האחרים, הלכה לבית הכנסת כדי למצוא את חפציהם, כשלפתע הגיע חייל רוסי, וצעק "עמוד!" ברוסית. שוב קרה נס, והתינוק לא נפגע. הוא נשאר בחיים עד הלידה.

למשך חיי, לא ראיתי את אבי הביולוגי, ולא ידעתי על קיומו. שמואל היה בחיי. הוא ואמי נסעו לעיירה שממנה הגיע לפני המלחמה. שמה הוא "קישורדה". שם אני גדלתי עד גיל 12. למדתי בחדר, שם למדתי להתפלל ולברך. כל יום שישי ושבת הייתי הולכת לבית כנסת עם אבי.

בשנת 1956 הייתה מהפכה בהונגריה, ואבי פחד ששוב תפרוץ מלחמה, ושיקחו את היהודים למחנות. לכן, הגיש בקשה לעלות לארץ ישראל. בהונגריה, לא ידענו אז שזוהי ארץ ישראל, חשבנו שזו פלסטינה. עלינו לארץ בשנת 1957 באוניה בשם "הרמס" לחיפה, ומשם לקחו אותנו לקריית גת, כשעוד הייתה בחיתוליה.

אבי היה במקצוע פחח, ומצא עבודה בעיר ופירנס אותנו בכבוד, עד שחלה במחלת ה"פרקינסון", שסבל ממנה במשך 18 שנים, עד יום פטירתו. היה לי מאוד קשה, כיוון שהיה האבא הכי טוב בעולם. לא יכולתי לאחל לעצמי אבא יותר טוב. אני מאחלת לכל בנות ישראל אבא ובעל כזה.

כשהייתי בת 25 התחתנתי, ונולדו לי שני ילדים מקסימים, בת ובן, לבתי קוראים מלכה, שהיום היא בת 45. ממנה יש לי שלושה נכדים. בני בן 42, עורך דין, וגם ממנו יש לי שלושה נכדים. עבדתי במעון נעמת 25 שנים. מאוד אהבתי את עבודתי. היום אני בת 75. אני מרגישה שניצחנו את אכזריות הנאצים הגרמנים.

הזוית האישית

אדית: שמחתי להכיר את הילדים. אני מאוד אוהבת אנשים. הם מאוד חמודים, נכנסו ללבי מהרגע הראשון. אני צעירה בנפש, אז אני מסתדרת עם צעירים. מקשיבה ומספרת. אני מאוד אוהבת אותם, נקשרתי אליהם בלב ונפש! הייתי רוצה לאחל להם הצלחה בלימודים, ושתמיד יישארו חברים וחמודים ויפים כמו שהם! שיישארו ביחד לנצח כמו שהם! נטע ואייל:  מאוד נהנינו לפגוש ולהכיר את אדית, לבוא אליה כל שבוע, לשתף אותה בחוויות שלנו, ולהקשיב לסיפור חייה, על חיי היום יום שלה, ושמחת החיים שלה. למדנו ממנה להיות מאושרים תמיד, ותמיד להסתכל על הצד החיובי בחיים. אנחנו מאחלים לה שתמשיך להיות אדם נותן, אכפתי, עם לב זהב. מאחלים לה את כל הבריאות שבעולם. מקווים ומתכננים לשמור על קשר!

מילון

סרטלק
אני אוהב אותך - בשפה ההונגרית

ציטוטים

”"שמחת חיים - תמיד צריך להיות שמח." “