מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חזרה בזמן

נויה וסבתא ביריה ברגעים מרגשים
תמונת העליה של סבתא מתוניסיה
ילדות קשה שהנאה בצידה

שמי ביריה ישי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

בית ההורים

גדלתי וחונכתי בביתי שבמושב ינוב. שני ההורים שלי נולדו בשנת 1915 וכיום הם היו צריכים להיות בני 103.

בשנת 1950 בהיותי בת 3.5, עלינו ארצה באניית "נגבה". לפני שקיבלנו את הבתים מנורבגיה, קיבלנו אוהלים ובנינו אותם. בהם גרנו במשך שנתיים רצופות. תנאי המחיה היו מאוד קשים. בישוב ינוב המצב הכלכלי היה מאוד קשה, לדוגמה: מחסור של אוכל, בגדים, מים. היינו שותים מים מן הבאר ועם המים האלו גם התקלחנו. לא היו לנו שירותים בבית וגם לא שירותים ציבוריים. היינו מוצאים מקום בחוץ ושם עשינו את צרכינו. על אף שלא היה אוכל, אכלנו לחם ומזה שבענו למשך כל היום. בנוסף, כשהיינו קטנים הכריחו אותנו לשתות חלב ישר מן הפרה. כשהורינו לא היו מסתכלים עלינו, שפכנו את החלב. עד היום אני לא אוכלת ולא שותה מוצרי חלב.

כל הבתים שנבנו במושב, נתרמו ע"י מדינת נורבגיה כמו: בתי עץ, בתי אבן. ביתי נבנה מפלטות עץ. הבית היה מאוד קטן, כ-60  מ"ר וחיינו בו תשע נפשות. בתקופתי לא היו שמות המייצגים את השכונות, אך לאחרונה נתנו שמות. לרחוב שבו גרתי קראו רחוב החיטה.

להורינו לא היה כסף לרכוש בגדים ולכן אמי קנתה בדים יפים ובעזרתם הייתה תופרת לנו בגדים. ביחס לבגדים, הבדים עלו זול. מושב ינוב ממוקם לא רחוק מהשטחים כדוגמת טייבה, קלנסואה, טול-כרם. המקומות האלו היו מאוד מסוכנים ובנוסף לא הייתה תחבורה שיכולה לעזור לנו להגר ממקום למקום ולנסות אפילו לברוח, אלא רק ללכת הרבה מאוד ללא עצירות. כמו כן היו מסתננים שרצו את רעתנו והיה פחד בכל מקום.

מושב ינוב

עם כל הפחד, היו הרבה חוויות. היינו משפחה מלוכדת ואחד דאג לשני. הייתה אהבה ללא קנאה וללא שנאה. חוץ מהפחד מהערבים, הכל היה טוב הרבה יותר מהיום, עם הטכנולוגיה הפוגענית. אני גאה לספר ולהיזכר שאני מתגעגעת לתקופה זאת. במלחמת סיני הייתי בת 10. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלי ללא מקלטים. אז היינו לוקחים מעדר וחופרים תעלות באדמה וכל הזמן ראינו מטוסים מעלינו. היינו רגילים לזה.

סבתא ביריה חיילת

המושב היה מאוד גדול. חלק גדול מן המושב עבד בגידול עופות, פרדסים, עצי תפוזים, אפרוחים, תרנגולות ובנוסף שתילת עצים, צמחים ושיחים ואנו היינו שייכים לחלק הזה. חלק אחר גידל פרות. בעזרת הביצים של התרנגולים שגידלנו, התפרנסנו: מכרנו אותם לחברת תנובה ובתמורה נתנו לנו כסף. בשעות הפנאי שיחקנו קלאס, חמש אבנים, מחבואים, מחניים כדורגל, תופסת, קפיצה בחבל וכולנו היינו חברים, בנים ובנות.

המאכלים המיוחדים שאכלנו בבית ההורים היו קטניות (שעועית, פסטה, והייתה לנו גינה קטנה עם ירקות ומזה היינו עושים מאכלים). היינו אוכלים הרבה מאוד, ובהתחלה לא היו ביצים בכדי להכין חביתה אז היה צריך לחלק אחת לארבע. ביצה אחת לשבוע. היינו ילדים בריאים. ובשביל שלא יהיה חסר ויטמינים בבוקר היינו שותים שמן דגים. אני לא הייתי מוכנה לשתות כי זה הגעיל אותי, אבל הכריחו אותי. הייתה צרכנייה במושב ומה שהיה בה היה צריך להספיק ל 80 משפחות. אבל עם זאת לא היה חסר כלום. בזמן שהיו עופות אז בא רב והיה שוחט אותן ואנחנו היינו מורטים את הנוצות.

היו באים אלינו המון אורחים לחגים כמו היום. מה שכן בין השכנים היינו מארחים את כולם, ואף פעם לא היה נשאר מישהו לבד בחג או בליל שבת קודש. כאשר השבת נכנסת אנו (הילדים) היינו באים מבית הספר ועוזרים להורים כדי שיסיימו את הכל לפני כניסת השבת. היה מאוד כיף. למחרת היו באים השכנים והיינו מכבדים אותם בתה וגרעינים. היה נהוג שבכל שבת כולם נפגשים ואף אחד לא נשאר לבד. כל הזמן היינו בית שמאוד הרגישו בו את החמימות ואהבה. שבת זה שבת וחגים זה חגים. כל המושב היו חברים: פעם ישנים אחד אצל השני, מבקרים.

למדנו בישוב ינוב 8 שנים מכיתה א' עד כיתה ח'. זה היה בית הספר היסודי שלי. בית הספר נקרא על שם 28 האנשים שנספו במטוס מנורבגיה. לא הייתה לנו חטיבה כמו היום. אז בכיתות ט- י"ב למדתי בבית ספר מקצועי לאופנה הממוקם בתל- אביב. למדתי בבית הספר צרפתית, תנ"ך, חשבון, עברית, דקדוק (לשון). ועוד מקצוע שבחרנו (אופנה). שעות הלימוד שלנו היו מאוד קצרות, בשעה אחת היינו הולכים מבית הספר. ההורים והמורים היו מאוד קשים, דורשים הרבה דברים, אבל אנחנו תמיד כיבדנו אותם. זאת הייתה תקופה מאוד קשה ונהוגה הייתה "יד קשה", אבל אף אחד לא התחצף להורים. כל מילה שהם אומרים זה 'אמן'. לדוגמה: אם המורה היה כותב משהו על הלוח הוא נותן 10 דקות אבל לא הספקת להעתיק, הוא ישר מעביר ולבסוף מקבלים עונש. המורים היו נותנים שיעורי בית, ולרוב המורים היו מאוד קשים לדוגמה: אם ילד אחד לא הביא עיפרון או כל דבר אחר אז המורה היה אומר לכל הכיתה לכתוב 100 פעם לא לשכוח להביא עיפרון (כל הכיתה הייתה נענשת). המורים היו צועקים, לדוגמה: מי שלא לומד טוב בעל פה אז היה צריך לכתוב את אותה השורה אלף פעם.

כשהיינו נמצאים מחוץ למושב היינו צריכים לא לפספס את האוטובוס האחרון כי אם היינו מפספסים אותו, לא היה לנו איך לחזור הביתה והיינו מקבלים עונש. לטיולים היינו נוסעים, לא כמו היום עם אוטובוסים, אלא עם משאיות והיינו צריכים לעמוד במשאית ולהחזיק בעמודי עור. על אף כל הקשיים הסתדרנו מצוין, הכל עניין של הרגל.

סיפור אהבה של סבתא ביריה וסבא איציק

סבא ואני הכרנו עוד הרבה לפני בתור ידידים טובים באירוע בר מצווה בסוף שנת 1966 ,אבל הפעם הראשונה שנהיינו חברים זה כאשר ישבנו ביחד ודיברנו והרגשנו שהיה קליק, כל אחד חשב על השני בנושא נישואים (הוא ידע שאני אהיה אשתו ואני ידעתי שהוא יהיה בעלי ). יצאנו בערך 10 חודשים והבנו שאין טעם למשוך זאת אז התחתנו. אני הייתי בת 20 וסבא היה בן 31 וכיום אנו חיים באושר ואושר עם אהבה גדולה.

הזוית האישית

סבתא ביריה: אני מודה לבית הספר המשתתף בתכנית הקשר הרב דורי על ההזדמנות לחוות עם הנכדה שלי ולהעביר את הסיפור לדורות הבאים.

הנכדה נויה: אני מודה לבית הספר המשתתף בתכנית הקשר הרב דורי על ההזדמנות להכיר את סבתי יותר לעומק ולא לשמוע את סיפורה רק משמועות, אלא מהמקור.

מילון

אניית "נגבה".
"נגבה" הייתה אוניית הנוסעים השנייה שנרכשה על ידי חברת הספנות הישראלית צים, ומשימתה העיקרית הייתה הבאתם ארצה של מאות עולים ופליטים, בשנותיה הראשונות של המדינה.

ציטוטים

”זאת הייתה תקופה מאוד קשה, הייתה "יד קשה" אבל אף אחד לא התחצף להורים“