מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חולצה רוסית וחצאית הפועל

סיפור הישרדותה של סבתי מבית היתומים להקמת משפחה בישראל

סיפורה של סבתא שושנה – רוזה רביד

"נולדתי בשנת 1931 במולדובה בעיירה שטפנשט. לאמא פסיה ואבא שלמה קלדררו. אימי למדה באוניברסיטה בעיר יאסי ועזרה במכולת שהייתה לאביה.

הורי התגרשו כשהייתי תינוקת, ולכן לא הכרתי את אבי. אבי עבר להתגורר בחלק אחר של רומניה ולא שמר על קשר. גדלתי עם אימי ועם סבתא רחל וסבא נחמן שיינק. גרנו בבית של הסבים. לסבי הייתה חנות מכולת  ובחצר שלו גם מכר עצים לחורף. היה לנו בית גדול והמצב הכלכלי היה טוב.

כשהייתי בת 8 נפטרה סבתי רחל ונשארתי עם אימי וסבי.

המלחמה הגיע לרומניה בשנת 1943. ברחנו מהעיירה עם עגלה וסוסה שסבא קנה. ברחנו ונדדנו מעיירה לעיירה עד שמצאנו דירה בעיר בוטושן. רומניה סבלה מהפצצות רבות כי בעלות הברית חיפשו את עיר הנפט בקאו. היה לנו קשה למצוא דירות כי הרומנים לא רצו להשכיר דירה ליהודים. הנוצרים הגויים הרומנים שיתפו פעולה עם הנאצים.

במהלך ההפצצות נהרגו סבא ואמא שלי, באותו זמן הלכתי לבד לקנות לחם. כשחזרתי הביתה לא מצאתי אף אחד. השכנים לקחו אותי לבית יתומים בבוטושן. מבית היתומים אני זוכרת, שהיה שם אוכל טעים וטיפלו בנו יפה, הייתי שם עד שהעבירו אותנו לעיר זגרב שביגוסלביה כדי לקחת אותנו משם לישראל.

חולצה תימנית וחצאית הפועל

במחנה בזגרב הג'וינט זרק לנו מנות קרב והמדריכים מארץ ישראל שבאו לבקר אותנו הביאו לי חולצה תימנית וחצאית הפועל ולא הסכמתי להוריד אותם כי פחדתי שיקחו לי אותם, זה היה הרכוש היחידי שהיה שלי וגם שהציעו לי לכבס את זה לא הסכמתי שייקחו לי אותם כי כבר לא האמנתי לאנשים.

אחרי זה הגיעו מדריכים מהפלמ"ח והביאו לי חולצה רוסית וחצאית חאקי וגם לא הסכמתי להוריד אותם כי פחדתי שהיגוסלבים ייקחו לי אותם, למרות שהם היו אנשים נחמדים.

הייתי למרות הכל ילדה חזקה שמחה ואהובה, התגברתי באומץ על המכשולים שזמנו לי החיים ושמחתי על מה שהיה לי.

הייתי בבית יתומים חצי שנה וחיכנו שם לאנייה של ההגנה שתעלה אותנו ארצה ובשנת 1946 כשהייתי בת 15, עלינו עם האנייה ארצה. עליתי ביחד עם החברות שלי מבית היתומים. חודש ימים ארכה ההפלגה באנייה עד שהגענו לעתלית.  כשהגיע האנייה לחופי עתלית, האנגלים תפסו את האנייה והכניסו אותנו לצריפים בעתלית וריססו אותנו ב – ddt. הייתי במחנה בעתלית שישה שבועות, אבל האנגלים התייחסו אלינו יפה ודאגו לנו. לאחר כששה שבועות הצליחו הפלמחניקים להבריח אותנו מהגדר בעתלית ושלחו אותנו למוסדות של עליית הנוער.

אותי העבירו למשק הפועלות בחדרה. זה היה סוג של פנימייה. למדנו שם עברית ועבדנו בנוי ובמטבח. שם עברתו לי את שמי מרוזה לשושנה. הייתי שם כשנה ואז העבירו אותנו למחנה בבית ברל ליד כפר סבא. כשהגענו לשם לאחר תקופה קצרה הגיעו לשם עולים חדשים שעלו מפולין, הם היגיעו באנייה "מחנה היהודים" מפולין ואחד מהעולים היה משה. משה הגיע והתחבר איתנו הרומנים, שר לנו שירים ברוסית וביידיש, ידע לשיר יפה שירי חזנות. היו רומנים שרצו אותי אבל לא האמנתי להם. הייתי נערה יפה ועבדתי בועד הפועל וחילקתי להם אוכל וגם משה היה שם והוא אמר לי שהוא רוצה להיות חבר שלי. רציתי להכיר אותו אבל לאט לאט, כי רציתי להכיר את הערכים שלו קודם. לאט לאט הפכנו לזוג. כשהייתי בת 18 התחתנו בכפר הרואה בנוכחות החברים הרומנים שלי וחברים של משה. חבר מנתניה הזמין את האוכל, לבשתי לחתונתי חצאית וחולצה לבנה שקיבלתי מהארגון הג'וינט.

הגוינט דאג לנו גם למשק חקלאי במושב אמץ. גרנו שם בהתחלה בצריפים ואז הסוכנות היהודית דאגה לנו למגורי קבע. שם נולדה בתי פני. אחרי תקופה קצרה החלטנו לעזוב את המקום בגלל שפחדתי מהתקפות חוזרות של ערביי האזור ועברנו להתגורר בקיבוץ ניר-עם. בקיבוץ נולדו לנו שתי בנותינו הנוספות. בקיבוץ ניר-עם אני מתגוררת עד היום.

משה ז"ל, בעלי נפטר לפני 20 שנה. שלוש הבנות שלי התחתנו והן מתגוררות כולן בצפון הארץ

משלוש בנותי היקרות זכיתי לנכדים רבים

הזוית האישית

ענת וייס: הייתה לי חוויה מאוד חיובית לשבת עם סבתא שלי להקשיב ולהקדיש לה זמן לסיפור הכל כך קשה של חייה ולתת לה מקום להתבטא ולספר את סיפורה. זה היה רגע של חיבור אמיתי בין שתינו.

מילון

משק פועלות
ביוגוסלביה נאספו ניצולי השואה רבים, והשלטונות ראו בעין יפה את פינוים. היעד לאיסוף מעפילים היה נמל באקאר בצפון יוגוסלביה. בנמל ספליט העלו נתב כדי לעבור בשדות המוקשים. בבקאר נעשו התקנות דרגשים הצטיידו במזון, בעיקר במנות קרב אמריקניות. בליל 24/25 ביולי 1946 הגיעו המעפילים והועלו לאונייה. תוך כך התברר שאחד הדוודים התקלקל וצוות המכונה ניסה לתקנו. על אף התקלה יצאה האונייה בשעה 0:600 ביום 25 ביולי כשהיא נושאת 2,678 מעפילים. ההפלגה תוכננה לחמש יממות וכך גם המים והמזון. היומיים הראשונים עברו במזג אוויר טוב. ביום השלישי באזור האיים היוניים תקלה בדוודים והאונייה נעצרה. מתחקיר עלה שצפיפות המעפילים במדורים הפריעה לבדיקות גובה הדלק במיכלים, וכאשר השתמשו בנוזל שבתחתית, המיכל הכיל מי ים ונגרם נזק למבערים.[5] החשמל כבה והמאווררים לא פעלו. האנשים עלו לסיפון האנייה קיבלה הטיה מסוכנת. האלחוטן שלח קריאת SOS הוקם קשר עם הצי הבריטי משחתת בריטית הגיעה והסתלקה בלי להגיש עזרה. מאוחר יותר טענו הבריטים שהקריאה הייתה ניסיון לרמאות מצד ההגנה. מנקודת ראות הבריטים, מעצר בלב ים לא היה מאפשר להם להחרים את האונייה. וודאי לא כאשר האנייה ביקשה עזרה והבריטים גררו אותה לחיפה. מצד שני חששו הבריטים שאוניית מעפילים תתפרץ ותוריד אנשים לחוף. תכננו את מעשיהם לעצור את הבאים מיד בכניסה למים טריטוריאליים שהיו אז 3 מיל ימי מהחוף. צוות המכונה התגבר על התקלה הם הבעירו לוחות עץ שפורקו מהדרגשים. שאבו דלק ממיכל נקי והעלו את לחץ הקיטור בדוודים. המשך השייט ב-10 קשר לחיפה. בקרבת חופי הארץ נתפסה על ידי שלוש משחתות בהובלת HMS VENUS. התקיימה התכתשות בין המעפילים לבין הנחתים הבריטיים שחלקם נזרקו למים. ההגנה הובאה לחיפה ב-29 ביולי 1946 וצורפה לצי הצללים. הצוות התערב בין המעפילים שהועברו למחנה המעצר בעתלית.[6] עד אז הייתה זו הכמות הגדולה ביותר של מעפילים שהובאה באנייה אחת. השיא נשבר על ידי האקסודוס שהביאה 4,500 מעפילים ביולי 1947.

ציטוטים

”הייתי למרות הכל, ילדה חזקה שמחה ואהובה, התגברתי באומץ על המכשולים שזמנו לי החיים ושמחתי על מה שהיה לי.“