מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חוטפי הילדים

אני ומיכאל אדם מתנדב מידיד לחינוך
טקס ממלכתי לציון המאסר ההמוני ב-1942
סיפור אמיתי על אחותי הלן

שמי מיכאל אדם, נולדתי בשנת 1939 בצרפת, ועליתי לישראל בשנת 1958. אני רוצה לספר את הסיפור על אחותי הלן.

חשכת הליל כמעט עטפה את הכפר בשעה שחבטות אלימות ומתמשכות הלמו בדלת הכניסה של הבית השקט. במיטה הרכה והחמה, בה עמדתי להירדם, נדהמתי מעוצמת המכות ולבי פרח בקרבי. החזקתי את ידה של אחותי, גם היא נבהלה. כהרגלה. אימא ססיל השכיבה אותנו בתום ארוחת הערב, בשעה שצבעי השקיעה הדועכים חדרו מבעד לווילונות הרקומים של חלון החדר. בדומה למכחול המצייר על בד רחב מימדים, קרני האור האחרונות של השמש הפיחו חיים בכתמי הזבובים שכיסו את התקרה. המכות בדלת חזרו ונשנו, בתקיפות ובעקשנות, עד כדי כך שהייתי בטוח שהדלת תכרע תחתיה מחמת החבטות אם אימא ססיל לא תפתח אותה בזה הרגע. כמו אחותי הלן, הייתי מבוהל. לא שמעתי את קולם המוכר, התומך והמעודד של אימא ססיל ושל אבא רנא. כל גופי רעד מתחת לשמיכה שלא חיממה אותי עוד. במסגרתה שעל הקיר, תמונת המחזור של אבא רנא במעילו  הצבאי ועל ראשו כומתה, מביטה על שנינו בגאון ובגאווה.

אולם, הפעם היא לא מצליחה להשליט את השלווה משרת הביטחון, בה נרדמנו מדי ערב. בעיניים בוהות, הסתכלתי על הלן: גם היא רעדה. התכרבלתי כדי להיות הכי קטן שאפשר. בסופו של דבר, דלת הכניסה של הבית נפרצה ברעש מחריש אוזניים מלווה בצרחות מטילות מורא. חיבקתי את הלן בחוזקה. שמעתי את הלימת המגפיים של שני גברים שהתפרצו לחדר האוכל. רוח מקפיאה התפרצה יחד אתם וחדרה לגופנו. אימא ססיל הגיחה מחדרה בחלוק ובשער פרוע. -… אֲת האם ? איפה הילדים ? השאלה נשאלה ללא גינוני טקס, בשפה עילגת, בקול בוטח ושחצן על ידי אדם זר. המבטא, אופן הגייתו בהדגישו את המלים, יחד עם קשיחותו היו לי לזרא. – … הילדים ישנים, האימא שלהם לא נמצאת, היא מתגוררת בעיר, הילדים כאן רק ב… מה, לעזאזל, רצו הפולשים האלה בשעה מאוחרת זו ומה הם רוצים מאתנו ומאימא שלנו ? הלן רק בת חמש ואילו אני בן ארבע, אך שנינו הבנו ש"הילדים" הם אנחנו. ידענו גם שיש לנו שתי אימהות: זו אשר אצלה גרנו זה מספר חודשים בכפר, אימא ססיל, שדאגה לכל צרכינו, אותה אהבנו כמו אימא שלנו האמתית. אימא אנה, שהתגוררה בעיר כדי שתוכל להמשיך לעבוד ולפרנס את עצמה ואותנו. מכיוון שלא יכולנו להישאר לבד בבית, במיוחד בתקופה זו של רדיפות, גרנו בכפר אצל אימא ססיל. אימא אנה נהגה לבקר אותנו מדי שבועיים. אותה אהבנו מאוד. היא הביאה לנו ממתקים ומיני פינוקים שערבו לחכנו. להלן קנתה בובה שיודעת לדבר ולי מכונית מכבי אש וחיילי עופרת. אימא אנה החזירה לנו אהבה, למרות העובדה שבילתה אתנו פחות זמן מאימא ססיל. – די לברבר גברת ! לכי והביאי את הילדים, שאם לא כן נצטרך לעשות זאת בעצמנו… קולו הנוקב והקשוח של האיש הזר ביטא חוסר סבלנות והפך לעצבני יותר. הלן מגבירה את לחץ ידה בשלי.

באותו רגע, מאוד רציתי שאימא אנה תהיה גם היא לידנו. כל כך רציתי להתעודד בחיוך שלה, בחום שלה, במלים האהובות שתמיד הרגיעו אותנו ! לא מפני שאימא ססיל איננה אדיבה ואוהבת, פשוט מפני שזה לא אותו דבר. בעצם, לא היה די בשתי אימהות כדי להשיב את נפשנו ולחזק את רוחנו. – קחו את כל כספנו, קחו את התכשיטים שלי…. הם שווים המון, ירשתי אותם מסבתי ומסבי..תוכלו לתת אותם מתנה לנשים שלכם…. הם שווים הון תועפות… בקול רועד ומפוחד, אימא ססיל הציעה לחוטפים להחליף אותנו בתמורה לתכשיטים המשפחתיים שלה.

אימא ססיל החלה לבכות בכי חרישי וכבוש. – את מתחילה לעלות לי על העצבים , גברת. קדימה, תביאי את הילדים… האיש השני דיבר ללא מבטא. הוא כנראה היה תושב האיזור. הוא נשמע מנומס, עם הרבה פחות רוע בנימת קולו: – בבקשה גברת, צייתי להוראות הקצין, לטובתך. הזהרורית האחרונה של הערב נעלמה מהתקרה, כמו התביישה מן המעמד. כתמי הזבובים שעל התקרה לא רקדו עוד בריקוד מסתורי ואיטי שהבעית אותנו לא פעם, בשעה שהפכו למפלצות מטילות מורא. כעת, לא עוד הם הפחידו אותנו, אלא קולותיהם של אותם חוטפי ילדים, שהילכו אימים על אימא ססיל וגם על שנינו. – אזהרה אחרונה גברת. אם לא תלכי להלביש את הילדים תיכף ומיד, אנחנו ניקח גם אותך. הפעם, היה זה קולו של החוטף המקומי שזעק את האולטימטום.

אבא רנא, שהצטרף בינתיים לאימא ססיל בחדר האוכל, לא פצה את פיו עד לאותו רגע, ולא הבנו את פשר שתיקתו. מוזר, שהרי כל אימת ששב מן השדות והתיישבנו סביב השולחן בתום היום, הוא ידע לצעוק עלינו ולהרעיף מכות קסקט למי מאתנו שעיצבן אותו ! לא הצלחתי להבין מדוע אבא רנא לא גירש כהרף עין באותן מכות קסקט את שני החוטפים. זאת ועוד, אולי – אם היה צועק כפי שהוא ידע, שומר היערות וז'נדרמים היו שומעים אותו והיו באים להציל אותנו.

לפתע פתאום, אבוקת אור מסנוורת הבזיקה מתוך האהיל הלבן, שצורתו כצלחת הפוכה, ושטפה את חדר השינה שלנו. הלן פרצה בבכי ונדמה לי שגם אני. אימא ססיל קרבה אלינו בעוד היא מתייפחת. אחד הגברים, הלבוש אזרחית, ליווה אותה עד למיטתנו. הוא לא דיבר אך הביט בסקרנות מופגנת בקירות ובתקרה של החדר. אימא ססיל הוציאה אותנו מתחת לשמיכה בבת אחת ומשכה אותנו אל תוך זרועותיה. הרגשתי נורא קר ונורא פחדתי. גם הלן. "אני רוצה את..אימא אנה", מלמלתי בקול מקוטע וחנוק "… לא רוצה ללכת… לא רוצה שיקחו אותנו… אני רוצה להישאר פה עם הלן…".

אימא ססיל הלבישה אותנו בחיפזון. המשכתי לרעוד מקור ומפחד. גם הלן. משהבנתי את חוסר האונים של אימא ססיל, הרכנתי ראש ונכנעתי בעודי דורש ממנה את הדובון הקטן שלי, שלעולם לא נטש אותי. הלן לקחה את בובתה המדברת, מתנתה האחרונה של אימא אנה ונתנה לי יד. משעברנו לחדר האוכל בדרכנו לצינה שבחוץ, הבחנתי בחוטף האחר. הוא לבש מדי צבא שדמו במידת-מה למדים שבתמונה של אבא רנא בחדר שלנו. אלא שהמדים של הגנב היו בצבע זית, הדורים ומרשימים הרבה יותר. נשר בעל כנפיים מושטות עיטר את זרועו השמאלית. על הקסקט שלו התנוססה גולגולת מפחידה. היו לו גם קישוטים כסופים בדש צווארונו. מגן השמש של הקסקט בהק באור הנורה. גם מגפיו המצוחצחות למשעי בהקו. שמתי לב לכך שהייתה לו חגורת עור הדורה ומבריקה, וכן נדן ובו אקדח תלוי בצד ימין, כמו שהיה לקצינים של חיילי העופרת שלי. איש משני החוטפים לא דיבר אתנו עד למשאית הצבאית המכוסה בברזנט שהמתינה בכביש הראשי במנוע דולק, מול שער הבית שלנו. בדרך אליה, לא עזבתי את ידה של הלן ולא את הדובון שלי. הלן בכתה, וגם אני. רעדנו מקור ומפחד. שני החוטפים השליכו אותנו לא תוך ארגז המשאית. נבלענו לתוך חור שחור, ידה של הלן נעלמה לתוך לילה ארוך וממושך שלא נגמר … ומאז אני מחפש את ידה.

מילון

אולטימטום
דרישה או תביעה, אשר מילויה נדרש בפרק זמן קצוב, המגובה באיום אשר אמור להתממש אם לא תתמלא דרישת האולטימטום. אולטימטום בא בדרך כלל דרישה אחרונה בסדרה של דרישות

ציטוטים

”הסיפור של מיכאל מאד מרתק ומרגש. “