מאגר סיפורי מורשת

רקע – מלחמת ששת הימים

"מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר – ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת המתנה מתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה". (ויקיפדיה)

יפעת כהן מספרת:

"בשנת תשכ"ז 1967 פרצה מלחמה בין ישראל למדינות השכנות לה: ירדן , מצרים ,לבנון וסוריה אשר בכוונתם היה להביא להשמדת ישראל, שלאחריה המדינה תחולק כראות עיניה, הגליל לסוריה, השרון ויהודה לירדן, והנגב למצרים. לאחר המלחמה הייתה אווירה של אופוריה, ההרגשה הייתה שצלחנו את המשבר הגדול ביותר שקיים, הישרדותנו. והסיפור שלי מתמקד בימים שלפני המלחמה.

בשנת 1950 כשרק עליתי ארצה התייתמתי מאבי והמכה הייתה קשה מנשוא. אני הייתי הבת הרביעית מתוך חמש נפשות. גדלתי בתנאים לא קלים, התקופה היתה תקופת הצנע, והמדינה עדיין הייתה בחיתוליה והאיומים היו במלא עוצמתם. אני ומשפחתי נתקלנו בקשיים רבים, אך האחדות והעזרה ההדדית איפשרה לנו להמשיך קדימה למרות הקשיים. בגיל 13 נשלחתי ע"י המועצה המקומית ללמוד כלכלת בית בבני ברק, לאחר שנמצאתי מתאימה. למדתי בתיכון אורט כלכלת בית במטרה לעזור בפרנסת הבית לכשנצטרך או ליום שבו תהיה לי משפחה.

פעמים רבות נאלצתי ללכת ברגל על מנת לחסוך את כספי הנסיעות כדי שאוכל לקנות מכשירי כתיבה, לבסוף סיימתי את לימודי כלכלת הבית בגיל 16.

המשכתי את לימודיי ב"בית צעירות מזרחי" ברחוב דב הוז שבת"א. "בית צעירות מזרחי" היה שייך ל"פועל המזרחי" והיה ידוע בעזרה שלו למעוטי היכולת לעולים החדשים, חלק מהחברים לספסל הלימודים היו בעצמם עולים חדשים. ביה"ס היה מוסד דתי ולמדו שם רק בנות. ביה"ס סובסד ע"י ארגון הפועל המזרחי והיה מזוהה עם חב"ד.

בית צעירות מזרחי הוא מבנה ברחוב דב הוז בתל אביב, ששימש בעבר כפנימיה וכבית ספר מקצועי לבנות.

הפועל המזרחי היה חלק מן ההסתדרות הכללית , כל מי שרצה למצוא עבודה היה חייב להיות משוייך להסתדרות. ארגון הפועל המזרחי הנפיק לנו פנקסים כחולים בניגוד להסתדרות שהנפיק פנקסים אדומים.

רבים מהאנשים שלא היו חברים בהסתדרות התקשו למצוא מקור פרנסה, ונאלצו בעל כורחם להירשם בהסתדרות, שהיה ארגון חזק ומשפיע. המשמעות של הפנקס הכחול הייתה האפשרות לשירות בקופ"ח (אחדות ,לאומית, מכבי).

אני זוכרת עד היום את סדר היום שלי באותה תקופה: שני אוטובוסים בהלוך, זכורים לי קווי 64 , 69, הלימודים היו משמונה בבוקר ועד חמש – שש בערב. על הלימודים לא שילמתי כי הן סובסדו ע"י המדינה, וגם לא על האוטובוסים. הייתי הולכת לגזבר בעירייה שהיה נותן לי ולתלמידות אחרות כסף עבור הנסיעות. לגזבר היו רשימות של בנות הרשאיות לקבל כסף, ולעיתים לא הייתי משתמשת בכסף זה לאוטובוסים אלא לרכישת ציוד לימודי.

בכל סוף של יום לימודים הייתי נוהגת לחפש עבודה למחייתי, לרוב מצאתי עצמי עובדת במשק בית אצל מורות, ולעיתים עובדת בחנויות, בכל עבודה שהיו מקבלים אותי – עבדתי.

כשסיימתי את לימודיי הייתי בת 21, והתחלתי לעבוד ב"מפתן" שזה מפעל תעסוקה לנוער בכפר קדימה. כפר שבזמנו נחשב ליישוב ספר הגובל עם ירדן. החיים לא היו קלים בכפר קדימה, סבלנו מהתנכלויות מצד הערבים וכן מצב האוכלוסייה בכפר, אך ידענו שהמטרה חשובה. זמן לא רב אחרי שהגעתי לכפר, פרצה המלחמה, מלחמת ששת הימים, הימים היו ימים של בהלה ואי וודאות, כל הגברים נשלחו לחזית בעוד שהנשים תרמו את חלקן בעזרה בעורף .

אחד הגברים שנשלחו למלחמה היה אחי, אחי נשלח לחזית המזרחית במטרה להגן על יישובי ישראל, ומצא את עצמו כחלק ממשחררי ירושלים. הבהלה הפכה במהרה לאופוריה. הניצחון הגדול השרה בטחון בכולם והביא עמו תקווה לחיים טובים יותר.

העבודה ביישובי ספר

בתקופה שלאחר המלחמה, המדינה ביקשה לחזק את האוכלוסייה שעלתה מאירופה, וממרוקו ולשם כך היה צורך בידיעת השפה העברית ובהעשרתה. לא כולם ידעו או שלטו בשפה כמו המקומיים וזה היה תפקידנו ללמד ולעזור בהתאקלמות. תמכנו בעולים החדשים ולימדנו אותם שפה, יהדות וריככנו את ההתאקלמות שלהם.

כתוצאה מאותם עליות, המדינה בנתה כפרים רבים על מנת שיוכלו לאכלס את העולים החדשים, למרות הניסיונות לעזור לעולים היהודים, התפתחו מצוקות רבות בקרב הכפרים. המנטליות בישובים האלו הייתה פשוטה, הורי הילדים רצו לשלוח את ילדיהם לעבוד ואת הבנות רצו לחתן. התפיסה הייתה לדאוג שילדיהם יהיו מועסקים ע"י המדינה ובכך יוכלו להתפרנס וכן לתרום למדינה את כוח העבודה שברשותם, דבר שיביא לפריחתה ושגשוגה של המדינה.

בעוד שעולים רבים הצליחו לתקוע יתד במדינה, היו כאלה שלא הצליחו ונאלצו לרדת מן הארץ ולעבור לארה"ב ששם יכולת התעסוקה גדולה יותר ואיכות החיים טובה יותר. הירידה מן הארץ הביאה לתגובה מצד אנשי חב"ד שחששו שאותם עולים יתבוללו ויאבדו את זהותם, ואלו שלחו נציגים רבים מתנועתם, תנועת חב"ד, כדי ללמד את היורדים את השפה העברית והיהדות, על מנת לשמור על המסורת ולשמר את הזיקה למדינת ישראל.

הזוית האישית

יפעת כהן: היום אני אמא וסבתא לילדים ונכדים שנהנים ממציאות אחרת, מציאות טכנולוגית שמאתגרת אותי ביום יום ואני נהנית ללמוד מהצעירים כמו שאני לימדתי כשאני הייתי צעירה.