מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חוויות מהתיכון

אריה חן ועומר בתכנית הקשר הרב דורי
זו תמונה של המלווה במהלך סיור צבאי
החלטנו למתוח את אחד המורים בבית הספר בדרך מעניינת ומקורית

סיפור על משובת נעורים לפני הרבה שנים

בהיותי בן כשנה עזבו הורי את קיבוץ גבעת חיים בו התגוררו מאז עליתם ארצה באניית המעפילים המפורסמת ״יציאת אירופה״ או בשמה הידוע יותר אקסודוס ועברו לגור בכפר סבא ואני יחד איתם. כאן עברו כל שנותיי מהפעוטון ועד היום. כאן חוויתי את כל חוויות הילדות והנעורים ועל אחת מהן ברצוני לספר במסגרת זו.

בילדותי לפני כ 60 שנה במרכז המושבה (אז הישוב היה קטן, ונקרא מושבה, וטרם הוכרז כעיר) היו 2 בתי ספר יסודיים (טרם הומצאה ההברקה של הפיצול לבית ספר יסודי חטיבת ביניים ובית ספר תיכון) ותיכון עירוני אחד אשר אליו בנוסף לבוגרי כיתות חית בישוב באו ללמוד גם תלמידים טובים מישובים בסביבה.

בתיכון למדנו במשך ארבע שנים כאשר בשנתיים הראשונות כל התלמידים למדו את אותם החומרים למעט שפה זרה שניה (בנוסף לאנגלית) אשר חלק מהתלמידים למדו צרפתית וחלקם ערבית. במשך שנתיים אלו הוברר לתלמידים ולמוריהם מה החזקות והחולשות של כל תלמיד.

במשך שנתיים אלו במהלך הלימודים אבל בעיקר בהליכה המשותפת לבית הספר וחזרה ברגל, כיוון שבאותם זמנים למעטים בלבד היה כלי רכב ואף פעם המכונית לא שימשה להסעת הילדים לבית הספר, לחוגים או לחברים, נוצרו חברויות חדשות בין התלמידים השונים שחלקן מחזיקות מעמד עד היום.

בסוף השנה השנייה ללימודים כלומר בסוף השישית חולקו התלמידים לכיתות מגמה. בזמני לא היו קיימים לימודים לפי יחידות כלומר חמש יחידות זה הגבוה ויחידה אחת משמעותה לימודים מעטים ודי שטחיים באותו מקצוע, החלוקה כפי שציינתי הייתה לפי מגמות כאשר בכל מגמה הדגש היה על מקצוע או שניים ברמה מקבילה היום לחמש יחידות. המגמות אז למיטב זכרוני היו: ריאלית, ביולוגית, הומנית וסוציולוגית (חברתית-בלשון העם). כבוגר המגמה הריאלית ברור כי חשבנו שזו המגמה הקשה והנחשבת ביותר בבית הספר. למען ההבהרה הלימודים במגמה כללו רמת חמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה, אנגלית ותנ״ך ורמה נמוכה יותר בכימיה לשון ספרות ושאר המקצועות.

כמובן שאנחנו תלמידי המגמה הריאלית התהלכנו בבית הספר בגאווה רבה עם האף למעלה ודי התייחסנו בזלזול ליתר התלמידים. יש לציין כי מורינו דאגו לנפח לנו את החזה ולספר באיזו מגמה יוקרתית אנו לומדים.

ואז באחד מימי תחילת שנת הלימודים (בתחילת השביעית) בזמן הפסקת האוכל עמדנו רוב תלמידי המגמה יחד ואחד מאיתנו העלה את הרעיון הגאוני שניקח רכב של אחד המורים ונסובב אותו כך שיקשה על המורה לפתוח את דלת המכונית. כולנו נדלקנו על הרעיון המדהים ניגשנו לאזור חניית המכוניות והתכוננו לפעולה.

ראו אותנו כל התלמידים ורבים מהם, מכל הכיתות, באו לעזור לנו, וכך כמה עשרות תלמידים ניגשנו למכונית שבחרנו הרמנו אותה וסובבנו אותה כך שדלת הנהג הייתה צמודה לקיר בנין ולא היה ניתן לפתוח את הרכב. עליזים ושמחים שהצלחנו במשימתנו עלינו לכיתות לקול צלצול הפעמון.

בסוף יום הלימודים יצא המורה מבית הספר לכיוון רכבו וכשראה היכן ואיך עומד רכבו חשכו עיניו. (אחד התלמידים אשר היה במקרה בסביבה וסיפר שראה את המורה עומד נואש מול רכבו ואינו יודע מה לעשות), מיד הזעיק המורה את מנהל בית הספר לטכס עצה ושניהם טלפנו למוסך ששלח טכנאי עם רכב גרר והעניין נפתר (כך לפחות חשבנו).

למחרת בבוקר הופסקו הלימודים בכל הכיתות כאשר מנהל בית הספר באמצעות מערכת האינטרקום הודיע לכל התלמידים כי אתמול נעשה מעשה בריונות שלא יעשה ונפגע רכב של אחד המורים ומי שהשתתף באירוע או יודע עליו דבר מה חייב לגשת למשרד המנהל ולדווח.

במשך מספר ימים לאחר מכן רחש וגעש בית הספר, כולם שוחחו רק על האירוע אבל אף תלמיד לא ניגש למנהל ל״שטנקר״ על ה"עבריינים״. מנהל בית הספר בראותו שאינו מצליח להשיג מבוקשו החליט לפעול בדרך שונה, לא הוגנת, לדעתי. הוא ניגש לאחת מכיתות החמשושים (שנה ראשונה בתיכון) והודיע להם כי מבחינתו הם האשמים במעשה העבריינות הנ״ל והם יישאו בעונש אם עד למחרת היום הם לא ימסרו את שמות העבריינים האמיתיים.

מבוהלים ונפחדים באו אלינו תלמידי הכיתה הנ״ל ושאלו מה לעשות. אנו בראותינו זאת החלטנו לפטור אותם מהעניין וששה בנים מהכיתה הריאלית ניגשנו למנהל והודענו לו כי אנחנו האשמים. המנהל ידע כי השתתפו יותר תלמידים במעשה אך החליט להסתפק בנו ולהעניש אותנו כסמל ודוגמה לדרכו הקשוחה בנושא ההתנהגות.

לאחר הרצאה ארוכה על חומרת המעשה וההשלכות שיהיו לגבי המשך לימודנו בבית הספר הודיע לנו המנהל כי אנו נישא בעלות התיקון של הרכב. כל אחד מאתנו נדרש להביא סכום של עשרים או שלושים לירות (קשה לזכור במדויק לאחר יותר מחמישים שנה). להערכתי המורה ניצל את ההזדמנות ובצע תיקון יסודי לרכב על חשבוננו.

אני, שלא רציתי לספר להורי, ניגשתי לסניף בנק הפועלים בעיר בו היה לי חשבון חיסכון בשם ״דן חסכן״ מאירוע בר המצווה שלי והוצאתי מהחשבון את סכום הכסף הדרוש ועוד סכום זהה לחבר טוב שלא הייתה לו דרך אחרת לגייס במהירות את הכסף. למחרת כולנו הבאנו את הסכום הנדרש וחשבנו שבזה הסתיים האירוע. ואכן מספר ימים עברו ברגיעה עד שביום אחד לאחר הלימודים בחוזרי הביתה ראיתי את שני הורי מחכים לי בפתח הבית עם סבר פנים חמור.

התברר לי כי אבי היה באותו יום בבית הספר, במסגרת תפקידו כמנהל מחלקת פיתוח ותחזוקה של עירית כפר סבא, ופגש את מנהל בית הספר, שהיה גם ידיד אישי שלו. לשאלת המנהל האם לקחתי כסף ממנו או מאשתו (אמא שלי) השיב אבי בשלילה ואז סיפר המנהל לאבי את כל הפרשה, ועלה החשד שמא כל הילדים שילמו את הכספים ללא ידיעת הוריהם וכל אפקט הכעס של ההורים וההרתעה שהיה אמור לקרות להערכת המנהל יעלם.

למחרת קראו להורים של ששת התלמידים ואכן הסתבר כי אף אחד לא סיפר להוריו ומצא דרך אחרת לגייס את הכסף. המנהל הרגזן כעס עלינו עוד יותר והחליט כי מגיע לנו עונש נוסף וזרק אותנו לשלושה ימים מבית הספר, בתקווה כי נעצב אל ליבנו וכן העונש ירתיע אחרים מלעשות מעשים דומים.

הבעיה מבחינתו הייתה כי אנחנו הפכנו למלכי בית הספר לשלושת הימים הללו.

כל התלמידים קינאו בנו שיש לנו חופש, היינו הולכים בבקרים לבית המשפט שהיה ליד התיכון ושומעים משפטים (כמו בהצגה) ובהפסקת עשר ובצהרים היינו באים לחצר בית הספר ומספרים חוויות לשאר התלמידים. לאחר שלושת ימי ההשעיה חזרנו ללימודים כרגיל והפרשה הסתיימה.

בשולי הדברים ברצוני להעיר כי זמן מה לאחר מכן דסקסתי עם הורי את האירוע והבנתי מהם כי נעלבו על כי לא נתתי בהם אמון וסיפרתי להם על האירוע בזמן אמיתי. הם לא התרגשו מהמעשה עצמו ובסופו של דבר החזירו לי את הכסף ששילמתי.

הזוית האישית

צילמנו את התמונה במפגש השני של תכנית הקשר הרב דורי

 

מילון

אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז
אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הוא שמה של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,282 נשים, 1,561 גברים, 1,017 נערים ו-655 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר. ויקיפדיה

ציטוטים

”המגמות אז למיטב זכרוני היו: ריאלית, ביולוגית, הומנית וסוציולוגית (חברתית-בלשון העם). “