מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חוויות ילדות

זאכו מלמעלה
זאכו
מהמסע לפולין חזרתי אחר, שונה ואסיר תודה על חוויות ילדות, צחוק, קונדסות, על הכול

פרק ג' – זאכו 
 
המסע לפולין משנה אותך. אתה לא אותו אדם שיצא למסע. אתה חוזר אחר, שונה, אסיר תודה על מה שיש לך, על זה שאתה נמצא כאן וחי. אבל המחשבות על אלה שאינם יותר אינן מרפות ממך (סיפרתי רק על חוויה אחת מתוך רבות שחוויתי במסע זה). אתה נזכר באלה שלא חוו ילדות. מעולם לא ידעו את טעמו של צחוק, של קונדסיות, של עצב של חברות אמיצה כמו שאנו חווינו…….
 
היה היו שלושה חברים עזורי, נעים וכותב שורות אלה. בעירם זאכו ששכנה על גדות נהר "כאבר" גדלו ינוקות אלה והם בני 7, בבוקר למדו ב"מדרש" ואחר הצהרים רצו לנהר ושם בילו עד הערב. שיחקו, שחו, צחקו, השתוללו ולעת ערב חזרו לבתיהם כשהם מחובקים וארשת אושר וצחוק נסוכה על פניהם. כך היה מידי יום ביומו. באחד הימים הגיעו לעירנו "דרווישים", עושי להטוטים, מנגנים ורקדנים. קבוצה מגוונת של נודדים שהיו עוברים מכפר ומבדרים את התושבים. התושבים גמלו להם במתן מזון, כסף ומצרכים. בין הלהקה היה מאלף שהביא עמו דב ענק, שחור. אנו כילדים מעולם לא ראינו חייה כזו. המאלף היה מעמיד את הדוב במעגל ומרקיד אותו לקול תיפוף בתוף גדול "דוהלה" להנאת הצופים. בתום ההצגה היה המאלף מסתובב בין הקהל, מושיט את כובעו ומבקש תרומה. הקהל שנהנה מפעלולי הדוב היה תורם בשמחה רבה.
 
באחד הימים, לאחר תום ההצגה, קשר המאלף את הדוב הענק בחבל עבות על עץ התות שבכיכר העיר, והלך לקנות מצרכים. אני, נעים ועזורי הלכנו לצפות בדב הענק, מתפעלים מהעוצמה של החיה, עזורי שהייה ילד שובב במיוחד התחיל לגרות את הדוב על ידי תנועות מתנועות שונות, וכשזה לא הספיק לקח מקל והתחיל להניעו לפני עיניו של הדוב תוך ביצוע מעשה קונדס, קפיצות, ריקוד והשמעת יללות, כמו אינדיאני. תחילה הדוב לא הגיב אך משנמשכו ההתגרויות, עלתה חמתו של היצור, תחילה נהם נהימות קצרות, משלא פסקו הפעלולים של עזורי, אגב להנאת הילדים שצפו ב"הצגה", התחיל הדוב להשתולל תחילה על ידי משיכת החבל שאליו היה קשור, וככל שגברו פעלולי עזורי, הדוב יותר ויותר התעצבן עד 
כדי הזלת ריר לבן מפיו. ועזורי ממשיך בשלו. והילדים נאנקים מרוב צחוק. לפתע משך הדוב במלוא הכוח את החבל והוא ניתק את עצמו ושעט לעברו של עזורי. משראה זאת עזורי, ברח כל עוד נפשו בכפו ופרץ לדלת של הבית הראשון שראה וסגר אותה אחריו. בבת אחת ובפניקה, התפזרה להקת הדרדקים וכל אחד חיפש מחבוא, מי בבתים הקרובים ומי ברח אל הנהר וזרק את עצמו למים הקרים (ביניהם גם כותב שורות אלה). הדוב שהיה אחוז אמוק חיפש קורבן לתקוף. את מי מצא אם לא את נעים שהיה קצר קומה ועגלגל (אנו הילדים קראנו לו בשם "נעים קותה" שמשמעותו נעים הגוץ). נעים קותה התחיל לרוץ ואחריו רודף דוב, תוך כדי הפנית פניו לעבר הדוב שהלך והתקרב אליו. מבלי משים המשיך נעים קותה לרוץ ולא שם לב שלפניו נמצאת תעלת ביוב מלאה במדמנה שחורה ומסריחה. המרחק בין שני יצורים אלה היה כמעט בהינף יד. ללא היסוס קפץ ידידנו נעים אל תוך המדמנה שכיסתה אותו עד קדקודו. הדוב התקרב למדמנה ונרתע לאחור. הסתכל  על נעים, הזיז את ראשו ימינה ושמאלה ומשראה מי עומד לפניו ברח כל עוד נפשו בכפו. (יותר מאוחר נודע לנו כי השוטר העירוני ירה בחיה והרגה). ומה קרה לנעים? הוא יצא מהמדמנה כולו שחור וקרטע לעברו ביתו. משפתחה אמו את הדלת נבהלה וטרקה את הדלת בפניו בחושבה ששד עומד לפניה……
 
ומה קרה לעזורי? בבואנו למחרת ל"מדרש" תפס אותנו "סטאי" שבתאי (המורה שבתאי) קשר את רגלינו ב"פאלק" (פאלק חוטר של עץ אגוז שאליו היה קשור בשני קצותיו חבל, אותו השחילו סביב פרקי הרגלים וסובבו את החוטר כאשר החבל נכרך סביב הרגלים בחוזקה דבר שגרם לכאב איום), כשאנו שכובים על גבנו ובמקל החזיק הכה על כפות רגלינו לא פחות מתריסר פעמים. אין לתאר את הכאב שהיה אכן צורב. אחר כך נודע לנו שהעונש שהושת עלינו לא היה בגלל מעשה הקונדס עם הדוב, אלא בגלל שאחרי "המדרש" לא הלכנו ישר הביתה כפי שציווה לנו מורנו.
 
ביושבי במטוס של חיל האוויר שהחזיר אותנו לארץ, נזכרתי במעשה הקונדס שלנו וחשבתי "אלוהים האם אותם העוללים שנספו ואבדו היו להם אותן חוויות כפי שחווינו בילדותנו……"
 
קישורים לחלקי הסיפור האחרים:

מילון

קונדסות
שובבוּת, לֵצָנוּת, מעשֵׂי-תַעלוּלים, חמידות-לצון, מְשׁוּבָה

מדמנה
חומר וטיט, מזבלה

ציטוטים

”המסע לפולין משנה אותך. אתה לא אותו אדם שיצא למסע.“

”אתה חוזר אחר, שונה, אסיר תודה על מה שיש לך, על שאתה נמצא כאן וחי.“

”אתה נזכר באלה שלא חוו ילדות. לא ידעו צחוק, קונדסות, עצב, חברות אמיצה כמו שחווינו“

”אלוהים, האם אותם העוללים שנספו ואבדו היו להם אותן חוויות כפי שחווינו בילדותנו?“