מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חוויות ילדות של סבתא אסתר ממרוקו

סבתא אסתר ונכדתה אסתר
סבתא אסתר ביום נישואיה
עלינו לרכבת המובילה ישירות לקזבלנקה שזו העיר הגדולה במרוקו ומשם הפלגנו באנייה לאיטליה

שלום, שמי אסתר אבידן והנני רוצה לספר לכם על חיי אשר במרוקו.

נולדתי בעיר פז אשר במדינת מרוקו, קראו לי בשם זה על שם סבתי, אימא של אבא שלי, משום שאבא שלי רצה המשכיות. הסביבה שבה גרתי נקראה ה"מלאח" זה היה אזור שרוב היהודים גרו בו. הבית שלי היה מחולק ל-3 קומות שכול קומה מחולקת למספר חדרים ובה גרה משפחה אחת, הדירות היו בנויות באופן שאפשר היה לראות תמיד את השכנים שנמצאים למטה ולמעלה וגם באמצע. בבית היו 2 חדרים גדולים מאוד. בחדר הראשון – הצטופפו כל הילדים על מיטות וחלקם על מזרונים ברצפה ובחדר השני – ישנו ההורים עם האחים הקטנים ביותר במשפחה. בדרך כלל היה מטבח משותף לשתי משפחות או יותר. המשפחות התקלחו בעליית גג אשר שם היו מרתיחים דודי מים על גבי פתיליות ומשם נלקחו המים לרחצה. באותה עליית גג כיבסו בתוך גיגיות ואת הבגדים היו משפשפים על גבי לוח עץ אשר עזר כביכול בכביסה עצמה.

השכנים שלנו היו ערבים ולמרות שיחסי השכנות בין הערבים ליהודים הייתה טובה, הילדים לא יצאו לשחק בחוץ. הילדים הלכו לילדיי השכנים היהודיים האחרים ושיחקו איתם בבית. לא היה לנו ים ולא היה לנו בית כנסת בקרבת מקום.

זיכרונות ילדות

היו לי חברות מהגן, בגן היו רק בנות וגם בבית הספר היינו בנות בלבד. כל היהודים גרו באותו מקום במרוקו לא היו משחקי ילדות, היינו משחקות בחבל. אני הייתי משחקת ברוב שעות הפנאי שלי בבובות (בישראל שיחקתי עם ילדות בחצר ליד הבית: בחבל, קלאס, גומי, מחניים, שבע אבנים חמש אבנים, מחבואים ותופסת).

בית-הספר במרוקו נקרא "אליאנס" (ובארץ מגיל 8 למדתי בבית-ספר מעוז אברהם בבאר-שבע) למדתי את רוב המקצועות. היחסים שלנו עם  המורים היו טובים יחסית ועם כבוד רב. מאחר והצרפתים הם אלה ששלטו באותה תקופה במרוקו, החינוך היה נוקשה. העונשים אשר אני זוכרת היו: סילוק מידי הביתה ובמקרים שונים אפילו מכות עם סרגל על האצבעות. התלבושת הייתה חולצה כחולה מכופתרת, צווארון עם תיקתק ועם זיגזג בצבע לבן. לכול כיתה היה פפיון בצבע שונה  על הראש שהיה מחובר בסיכה לשער. לא היה לנו בבית-הספר טיולים ולא מסיבות. אני נזכרת, במורה לעברית שהיה אדם מבוגר מאוד ומכובד. בילדותי אהבתי ללמוד צרפתית ועברית. לא אהבתי ללמוד חשבון. בביה"ס לא היה לנו חדר אוכל. המאכל שהיה אהוב עליי בילדותי היה עוגות. בילדותי היו ממתקים כמו: שוקולד, מסטיק וסוכריות. היו תנועות נוער אך אני לא הצטרפתי אליהן משום שהייתי קטנה ורק אחיי הגדולים היו באותן תנועות נוער.

סבתא בצעירותה

משפחתי

שמות הורי הם: מרים, יהונתן חטואל. אני מספר 11 במשפחה. אחיי נקראים לפי הסדר: ניסים, שמחה, עמרם, רימונד, סוזן, אליס, משה, שלמה, סמי, מרדוש ואני – אסתר.

אמי הייתה עקרת בית, ואבי ניהל חנות מכולת במשך 50 שנה עד עלייתו לארץ. לא כל האחים שלי שרדו. היום נותרנו שבעה אחים כולל אותי. בדרך כלל היו בבית ארוחות צהריים חמות. היות שהתלמידים בביה"ס נשלחו הביתה לארוחת הצהרים וחזרו להמשך לימודים עד לשעה חמש בערב, כמובן שבערב הייתה תמיד ארוחה בשרית. מקומות המפגש העיקריים בזמנו היו בעיקר – בחנויות. כל הדברים הנחוצים לבניית בית היו נמצאים ולא היה חסר דבר ב"ה.

משפחתי

עליה תקומה והתיישבות

אני עליתי לארץ בשנת 1962 בהיותי בת 8, הסיבה שבגללה עלינו לארץ היא מכיוון שאחיי כבר גדלו והשכנים הערבים ניסו להציק להם. משפחתי ואני, עלינו לרכבת המובילה ישירות לקזבלנקה שזו העיר הגדולה במרוקו ומשם הפלגנו באנייה לאיטליה ובאיטליה שהינו במחנה עולים במשך שבוע ימים ואז הפלגנו שוב באנייה לארץ ישראל.

אחי הגדול שעלה לארץ לפנינו  עם עליית הנוער התחתן ונולד לו ילד, בינתיים גרנו  בתוך צריף שבו גם אחי גר עם אשתו. אבי ז"ל עבד בתחילה בשתילת עצים ליד כבישים. אבי היה מאוד מאוד בהיר וברגע שהוא עמד זמן רב בשמש הוא פשוט נישרף, אני זוכרת, שבתור ילדה קטנה ריחמתי מאוד על אבי. אבי רצה לחזור חזרה למרוקו משום שהוא לא כל כך הסתדר בארץ. אבל לבסוף הוא נשאר ולא ירד. אני הייתי בקיאה מאוד בשפה העברית.

החפץ שמתגלגל מדור לדור

החפץ אשר מתגלגל במשפחתנו הוא: התמונה של ללה סוליקה אשר סיפורה נפוץ מאוד ברחבי מרוקו. הצדקת סוליקה הייתה ממשפחת חטואל וגם משפחתי היא משפחת חטואל. אני ביקרתי בציונה עם בעלי.

הסוד שעובר…..

סבתי סיפרה לי שיש סוד שעובר במשפחתה אשר לא סופר ברבים. הוא על  אחותה של סבתי, דודה רחל, שהשיאו אותה בהיותה בגיל 9 לבחור שהיה בגיל 15-16. מיד לאחר החופה היא ברחה ולא הסכימה בשום פנים ואופן להיכנס עם החתן לחדר ייחוד. היא חוותה טראומה ומאז לא רצתה להתחתן עוד ונשארה ערירית עד יום מותה וזה נישאר בסוד.

ליל הסדר בבית סבתי

ליל הסדר בביתנו היה מסתיים בערך אחרי חצות הלילה. אחיי הכי אהבו לשיר עם אבי את שיר השירים, לפעמים בפסח השכנים היו באים להתארח אצלנו. ביום שלמחרת ליל הסדר הייתה אמי זיכרונה לברכה מכינה המון אוכל ועורכת את השולחנות ממש יפה, כדי לחבב את הילדים הייתה עורכת בשבילם שולחן עם כלים מיניאטוריים קטנים ובהם הייתה מגישה להם אוכל.

הזוית האישית

סבתא אסתר אבידן: בראש ובראשונה אתחיל בזה שתכנית זו היא תכנית שחיברה אותי לנכדתי היקרה אסתר, היא הצליחה להוציא ממני ומתוך נבכי נשמתי זיכרונות טובים יותר או פחות מימי ילדותי ובגרותי. שמחתי שעלו בזיכרוני חוויות העלייה שלי לארץ ישראל. וגיליתי שנזכרתי פרט לפרט וזה גרם לי נחת רוח. בנוסף גיליתי שנכדתי שתחיה מתעניינת בכל קורות משפחתי לדורותיה וזה גרם לי לשמחה רבה.

אני מאוד מוקירה תודה למנחה, הרכזת המקסימה שלנו שהיא פשוט הקסימה אותי ולכן גם לא חסכתי בתיאורים נרחבים על כל פרט ופרט בחיי ובחיי הדורות הקודמים, יישר כוח לתכנית ולכל הנוגעים בדבר. כי עכשיו אני יודעת שיש מי שיקרא ויראה שבעם ישראל יש אחדות ומסורת חזקה. אוסיף ואומר שתמיד חשבתי בליבי שהדורות הבאים צריכים לדעת הכל על מקורות משפחותיהם וזה נתן לי כוח להמשיך ולספר.

מילון

מלאח
מלאח-הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו. "גטו" הוא השם המקביל בקרב עדות אשכנז. המלאח הראשון הוקם בעיר פאס בשנת 1438. מאוחר יותר הוקמו "מלאחים" נוספים בערים נוספות במרוקו.

פאס
פס (או פאס, בערבית: فـاس, בצרפתית: Fès) היא העיר השנייה בגודלה במרוקו, אחרי קזבלנקה. בפס חיים כ-2 מיליון תושבים, רבים מהם משכילים. מיקומה הגאוגרפי של פס הוא במרכז מרוקו, מה שהולם את שליטתה בעמדות הכוח במדינה.

ציטוטים

”"דעי תמיד וזכרי את מקורותייך ורק מכאן תבוא לך הצמיחה הרוחנית" “