מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חוויות ילדות של סבי

סבא עם סבתא ואחים שלי
סבא בערב ראש השנה
מלחמת העולם השנייה והעלייה לארץ

בשנת 1936 הסתובב ברומניה סוכן-נוסע יהודי בשם מישו. כך הגיע גם לכפר איבנסטי, במחוז דורוחוי בחבל מולדובה. כפר קטן ובו כ- 3000 תושבים וביניהם כ- 60 יהודים. בין העסקים הקטנים של היהודים במקום נמצא גם בית המרזח של ליטמן ורבקה רוזנברג ואיתם מתגוררת בתם היפה סלי (שרה). מישו מציע את גיסו לופו (זאב) רוזנברג, בנם של נח ופסיה, כשידוך לסלי. החתן המיועד מגיע מן העיר הגדולה פלוישטי, וההכרות ההדדית עוברת בשלום. החופה נערכת בעיר המחוז דורוחוי בשנת 1937. שם המשפחה של החתן הוא רוזנברג, כשם המשפחה של הכלה, אך אין קירבה משפחתית ביניהם. הזוג הצעיר עובר לגור בעיר פלוישטי ברחוב קומטול. בכספי הנדוניה שקיבל פתח לופו חנות למכירת בדים במרכז העיר. בשנת 1938 נולדתי בעיר פלוישטי.

בספטמבר 1939 פורצת מלחמת העולם. ברומניה מוכרז גיוס כללי ולמרות האנטישמיות המוצהרת, הגיוס כולל גם את היהודים. אבי גויס, ואמי נאלצה לנהל את החנות וגם לגדל ילד בן שנה. משנת 1943 החלו הפצצות כבדות על העיר פלוישטי. בחצר הבית שלנו נחפר מקלט בתוך האדמה, ובשעת הפצצות היינו עוזבים את הבית ומתכנסים בתוך המקלט הזה. כאשר ההפצצות הפכו לשגרה החליטה אמא שעלינו לעזוב את העיר ולעבור לכפר ליד פלוישטי, שם שכרה חדר אצל משפחת איכרים. אמא המשיכה מדי יום לפתוח את החנות בעיר ואני הייתי נשאר לבד בבית האיכר בכפר. ההחלטה לעבור לכפר התגלתה כנכונה כי באחד הימים נפלה פצצה בחזית הבית בעיר והבית קרס. בשלב מסויים אבא מצליח "לקנות" תעודה רפואית שעליו להיות מאושפז בבית חולים. החיים בפלוישטי וסביבתה הופכים לבלתי נסבלים בגלל ההפצצות התכופות והמשפחה מחליטה לעבור לעיר בראילה. זאת הייתה עיר שקטה שלא הופצצה, והתעודה הקנויה של אבא אפשרה לו לעבור לבית החולים המקומי. נשארנו בבראילה מספר חודשים. למרות שבמשך כ- 6 שנות המלחמה, נדדתי בין שלושה מקומות, למרות שאבא כמעט לא נראה, למרות שאמא נאלצה לעזוב אותי לבד במשך היום, למרות שלא היו לי צעצועים וחברים ולא ביקרתי בגן ילדים, לא זכורה לי תקופה זאת כתקופה טראומטית.

בסיום המלחמה חזרנו לעיר פלוישטי. למרבה המזל החנות של הורי לא נהרסה, כך שמיד יכלו להתפרנס. המצב הכלכלי היה טוב והחיים היו טובים. אבל 1948 חל מפנה לרעה בחיי היהודים ברומניה. נסגרו כל בתי הספר היהודים, היקשו על עלייה לארץ, והתנועה הציונית הוכרזה כאויב. בקיץ של 1950 קיבלנו היתר לעלות לישראל. בתאריך 7.9.1950 עלינו על האנייה "טרנסילבניה" בנמל הרומני קונסטנצה רק עם שלוש מזוודות בגדים, כל אחת במשקל 20 ק"ג, שזה הרכוש היחיד שהורשנו לקחת. ב- 10.9.1950 הגענו לחיפה. עברנו את תהליכי הקליטה המקובלים כמו ריסוס בדי-די-טי ואז נשלחנו ל"שער העלייה", מחנה אוהלים דרומית לחיפה. אחרי כמה שבועות עברנו לעיר עכו, ותמורת 200 הלירות שאבי הצליח להבריח מרומניה קיבלנו חדר יחיד בבית של 4 חדרים, בכל חדר משפחה אחרת, ומטבח, שירותים ומקלחות (ללא מים חמים) משותפים לכולם. 3 השנים שהתגוררנו בעכו היו קשות להורי בהיעדר מקום מגורים, בכך שלא היה מספיק אוכל, וללא מקומות עבודה שיכלו לפרנס אותם, אך לא שמעתי אותם מתלוננים. אחרי 3 שנים עברנו לגור בנשר, שליד חיפה. הם רכשו צריף עם שני חדרים, שירותים בחצר ועדיין בלי מים חמים. אבא מצא עבודה כפועל במכבסה ואחר כך כפועל בניין, ואמא עבדה כעוזרת בית. אחרי מספר שנים הם פתחו בנשר חנות מכולת, בה עבד אבא עד מותו ואמא עד יציאתה לפנסיה.

הזוית האישית

היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבי.

מילון

די די טי
בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, נהגו הבריטים לרסס את המעפילים שהגיעו לחופי הארץ בדי-די-טי, טרם שליחתם למחנות המעפילים בקפריסין או בעת כניסתם למחנה המעפילים בעתלית.

אנטישמיות
אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים או שנאת ישראל.

ציטוטים

”טיטינה אוי טיטינה ניסע לפלשתינה“

הקשר הרב דורי