מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חוויות ילדות מהקיבוץ

אני וסבתא אילנה
תמונה של סבתא אילנה תינוקת בקיבוץ.
ילדות בקיבוץ ולינה משותפת

שמי אילנה קמה ואני אספר ואשתף חוויות מסיפורי ילדותי בקיבוץ אלונים.

נולדתי בשנת 1958 בקיבוץ אלונים, אני בת שישית למשפחה מאוד גדולה וענפה. הייתי היחידה במשפחתי המצומצמת (בית האב) שנולדה באלונים.

כל משפחתי עברה מירושלים, לגור בקיבוץ אלונים בשנת 1955. שנה לפני שנולדתי הייתה לי אחות בת 5 שנפטרה בגן הילדים, ממחלת ריאות. כשנה אחריה אני נולדתי בבית החולים העמק בעפולה. כמה ימים לאחר שנולדתי, אמי הביאה אותי לבית התינוקות לטיפולה המסור של מטפלת התינוקות, וכל ארבע שעות באה להניק אותי בבית התינוקות. הייתי שם כשנה ומשם עברתי לפעוטון. בפעוטון היינו כחמישה ילדים עם מטפלת אחת שהייתה אתנו כל היום.

בעבר לבתי הילדים לא היו גדרות ותמיד אהבנו להסתובב חופשי מחוץ לגן. בכל יום בשעה ארבע, ההורים היו באים לאסוף אותנו לחדריהם. בחדר ההורים, כשמו כן הוא , היו שירותים קטנים, מקלחת ומטבחון פיצפון. החדר הכיל מיטת הורים, כוננית ספרים ומעט משחקי ילדים. תמיד כשהייתי שם הייתי משחקת עם משפחתי, ואני זוכרת  שהיה שם ארון ממתקים גבוה, אשר היה אפשר להיכנס פנימה. אחיי תמיד היו נכנסים אליו, ואני הייתי דופקת על דלת הארון ואומרת "ארון ארון תן לי ממתק" והם היו פותחים את חריץ הדלת ונותנים לי ממתק. בשבע הורי תמיד היו מחזירים אותי אל בית הילדים, והמטפלת הייתה מחכה לנו עם ארוחת ערב. לאחר ארוחת הערב היינו כולם מתקלחים יחד (היה כך גם בכל מסגרות הילדים) ולאחר מכן ההורים היו מגיעים לבית הילדים להשכיב אותנו במיטות. הם תמיד היו מספרים לנו סיפורים ושרים שירים, עד שהמטפלת הייתה באה לעשות כיבוי אורות, אומרת לילה טוב והיינו הולכים לישון. אני זוכרת שאת כל הארוחות היינו אוכלים בבית הילדים. את ארוחת הצהריים היינו מקבלים ממטבח האוכל (כלים מיוחדים מאלומיניום לנשיאת אוכל) ותמיד אחרי ארוחת הצהריים, היינו עולים לשנת צהריים. בזמן שנת הצהריים לא היינו עייפים והיינו בורחים מהחלונות. אני זוכרת שבלילה היו שתי שומרות ושומר שהיו מסתובבים מסביב לבתי הילדים, כדי לבדוק שכולם ישנים ואף אחד לא בוכה. בחוץ בימי החורף שומרי הלילה היו קמים לפנות בוקר ומדליקים את תנורי הנפט "פיירסייד" כדי שהילדים יקומו לבוקר חמים. מאוחר יותר המציאו את "השמרטף" בו ישבו השומרים בלילה וראו על גבי מרכזיה היכן בוכים הילדים. אני זוכרת שבגן היו לי המון פחדי לילה והייתי נבהלת מכל רעש קטן, וישר הייתי בורחת לבית הורי. כיוון שהייתי נרדמת מאוד מאוחר בגלל פחדי, גם הייתי מתעוררת מאוחר בבוקר, אז בתור עונש היו משאירים אותי עם פיג'מה למשך יום שלם.

כשעליתי לכיתה א' כילדה בגן ובכיתות הנמוכות כל היום התגעגעתי להוריי ולא הצלחתי להיפרד מאמי. כשהייתי בכתה ב' אחותי ומשפחתה (עם שני ילדיה הקטנים) עזבו לאזור המרכז והיה לי מאוד קשה להיפרד מהם, התגעגעתי כל הזמן. הייתי צעירה משאר בני כיתתי כיוון שנולדתי בחופש הגדול, והיה לי מאוד קשה בכיתה א', אבל היה לי עדיין יותר קל מהגן. אני זוכרת שבבית הילדים הייתה כיתת לימוד בתוך הבית. אחר הצהריים כבר יכולנו ללכת לבד הביתה. לי הייתה חברה מאוד טובה שבכל יום בשעה ארבע היינו מתחילות לטייל בקיבוץ ולאסוף כל מיני אוצרות (פעם שלא היה כלום כל שטות קטנה הפכה לאוצר). היה לנו מחבוא לאוצרות ושם היינו מחביאות דברים ממש קטנים שהיינו מוצאות בקיבוץ. נפגשנו כל יום עד שנגמר הזמן והיה צריך לחזור לארוחת הערב וההשכבה.

אני זוכרת שבכיתה ג' התכוננו למלחמת ששת הימים וחפרו שוחות בקיבוץ, ואנחנו הילדים היינו במקלט שקישטנו לכבוד המלחמה. הביאו לנו לשם משחקים, אני זוכרת שאת כל המנורות צבעו בכחול ושמו בדים שחורים על החלונות, כדי שלא יהיה אור בלילה. אבא שלי חפר שוחה ליד ביתנו ושם היה מיכל מים ופנס. בלילה היתה תורנות הורים וכל אחד בתורו ישן אצלנו בבית הילדים, כדי לעזור לנו לרדת למקלט בלילה. בזמן המלחמה ישנו עם בגדי יום ולשמחתו אחרי כשבוע נגמרה המלחמה. עברו השנים והגעתי לכיתה ו' לשנת בת המצווה. בשנה זו לאורך כל השנה היו לנו 13 משימות לבצע, עד למסיבה המשותפת של כולם בקיץ. דוגמאות למשימות שקיבלנו היו התמצאות לילה, אירוח בישוב אחר, מבצעים בקיבוץ ועוד. בסוף המשימות, ממש בסוף הקיץ היה אירוע גדול עם מפקד אש, כתובת אש וירידה באומגה, קפיצה ממגדל ומעבר בשער אש. ולבסוף הצגנו הצגה גדולה שהכנו לחברי הקיבוץ וכמובן שהיתה ארוחה גדולה לכל האורחים והחברים.

כשהגעתי לכיתה ט' כל ילדי אלונים עברו לבית ספר אזורי, כרמל זבולון, ובאלונים חטיבות הביניים והתיכונים נסגרו. אני זוכרת שבכיתה י' פרצה במפתיע מלחמת "יום כיפור" והלימודים נפסקו, ואני עבדתי במטעים ובהוצאת מזרנים מהמקלטים כל בוקר לאוורור בשמש. היינו מגויסים לכל עבודה נדרשת ורק לאחר כחודש חזרנו ללימודים.

זכרון וגעגוע אחרון הוא לאוכל של סבתא שלי ולריחות התבשילים שלה. סבי וסבתי גרו בקיבוץ, ובכל שישי שבת אני ומשפחתי המורחבת היינו באים לבקר ולטעום מהמטעמים והמאכלים של סבתא.

הזוית האישית

סבתא אילנה: מאד נהניתי לעבוד עם מיקה וזה העלה לי הרבה זיכרונות ילדות.

מיקה: מאד נהניתי מהעבודה עם סבתא, העבודה היתה מאד מהנה ומרתקת, ולמדתי המון דברים חדשים על סבתי ועל חינוך הקיבוץ של פעם. אני חושבת שסיפור חייה מאד מעניין ויפה ואני שמחה שלמדתי דברים חדשים.

מילון

פיירסייד
תנור נפט בשנות ה60, נקרא גם תנור פרידמן. תנורי החימום הללו היו מותג ישראלי שנפוץ כמעט בכל בית בישראל בשנות ה-60 וה-70. גוף החימום של התנור היה פתילה שבערה מאספקה של נפט במכל קבוע, ונתונה בתוך גליל קטן מכוסה בכיפת רשת מתכתית, שהתלהטה מחום הבעירה. לוח מתכת קעור ומבריק שימש רפלקטור לאש והפיץ את החום בחדר. תנור פרידמן הונצח ב"שיר הפטנטים" המפורסם של חיים חפר משנות ה-60 כאחת ההמצאות הישראליות המייחדות את הארץ. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אחיי תמיד היו נכנסים אל הארון, אני הייתי דופקת על דלת הארון ואומרת "ארון ארון תן לי ממתק" והם היו פותחים את חריץ הדלת ונותנים לי ממתק“