מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חג חנוכה ראשון בישראל

עליה מאיראן וחיים בכפר נוער

בשנת 1968, קצת אחרי שמלאו לי 12 שנים, עליתי לבדי לארץ מאירן, במסגרת "עלית הנוער" לכפר הנוער "דוד רזיאל" שבהרצליה. לא דיברתי מילה בעברית. הבאתי איתי מהבית רדיו טרנזיסטור. בפנימייה גרתי עם עוד ילדה שהגיעה מטורקיה. שתינו לא דיברנו מילה עברית. כשהלכנו לישון הדלקתי את הרדיו לשמוע קצת מוזיקה לפני שארדם, אז חשבתי לעצמי מה אם הילדה השנייה בחדר רוצה לישון והרדיו מפריע לה, אז איך אני אשאל אותה אם זה מפריע או לא? היה קשה לתקשר אבל איך שהוא, עם סימנים שאלתי אותה האם זה מפריע לה. חשבתי שהיא אמרה שזה בסדר אבל בכל זאת החבאתי את הרדיו מתחת לשמיכה.

חנוכה כבר היה קרוב. עשינו בפנימיה חזרות להצגה למסיבת חנוכה. נתנו לי גם להיות בהצגה תפקיד ראשי כסביבון. ההצגה היה על בית שכל אנשי הבית יצאו ורהיטי הבית התחילו לדבר אחד עם השני . (על פי המחזה של נתן אלתרמן "זה היה בחנוכה") על הבמה היה מסך עם תמונות של רהיטים ורק את הראש של הילדים ראו. כשהגיע החלק שאומר הסביבון הייתי צריכה לצאת מחוץ למסך, להסתובב ולהגיד כמה שורות. לקרוא בעברית ידעתי, אז למדתי בעל פה את התפקיד בלי לדעת את המובן של המילים שאמרתי.

בימים ההם לא היה טלפונים חכמים ותקשורת בקלות כמו היום, פעם בשבועיים הייתי מקבלת מכתב מאמי מאיראן. הכותרת הקבועה על המכתבים שלה הייתה ביטוי בפרסית: "אדב אז כאמוחתי? אז ביאדבאן". כלומר- "נימוס ממי למדת? מאנשים לא מנומסים." כך אמא שלי לימדה אותי ללכת בדרך ישרה ודאגה לחינוך שלי למרות שגדלתי בפנימיה מרוחקת, בארץ אחרת והיא לא הייתה קרובה אליי.

בשנה הראשונה שלי בארץ היה לי מאוד קשה במיוחד בתקופת החגים, כי הייתי לבד.

כל הילדים היו נוסעים לקרובים, או למשפחות שלהם ואני הייתי נשארת לבד בפנימייה. בפסח סידרו לי להתארח אצל משפחה בבינימינה. נסעתי לשם, משפחה מאוד נחמדה קיבלו אותי מאוד יפה. בחול המועד נתנו מתנה קטנה ואמרו תודה רבה שבאת. אני חשבתי שאני נשארת אצלם לכל החג אז התאכזבתי אבל ארזתי וחזרתי לפנימייה. אמרתי אז לעצמי שכשיהיה לי בית משלי אני אזמין כל ילד שאין לו הורים בארץ לביתי שלא יהיה לבד בחגים.

כשהגעתי לפנימייה היה כמעט ערב. ירד גשם וקר והיו רוחות. הייתי רעבה אז הלכתי למטבח, אבל זה היה פסח ולא היהן כלום במקרר. מצאתי על השולחן חבילת מצות וממרח שוקולד, עשיתי לעצמי מצה עם שוקולד, אכלתי והלכתי לחדר שלי. חיפשתי את הרדיו טרנזיסטור שלי. אני זכרתי שהשארתי אותו על המיטה שלי אבל הוא לא היה שם. טוב שלא חשבתי על זה ולא פחדתי והלכתי לישון. הייתי לבד בכל הפנימייה אבל איך שהוא לא פחדתי בכלל.

 עם חברותי בפנימייה

אחרי כמה ימים המדריך בא לפנימיה וראה אותי. מאז הם דאגו שאף ילד לא נשאר בפנימייה לבד. שנה אחרי זה אירגנו לכולנו פסח בפנימיה והיה מאוד נחמד ומהנה.

בתקופת התיכון עברתי לכפר הנוער "יוהנה ז'בוטניסקי". בשנה החמישית שלי בארץ פרצה מלחמת יום הכיפורים. שוב נשארתי בפנימיה לבד ואז פחדתי מאוד מאוד. למרות הקשיים, השנים הכי טובות שלי היו שש השנים שלמדתי וחייתי בארץ בנערותי. עם סיום התיכון, ההורים שלי רצו שאני אחזור לאיראן כי הם לא חשבו לעלות לארץ. חזרתי לאיראן.

כעבור שלוש שנים, בגיל 21 התחתנתי ושנה לאחר מכן, פרצה באיראן המהפכה החומניסטית של 1978. בעלי ואני עזבנו את איראן ועברנו לאנגליה. הבן היחיד שלי נולד בלונדון. היום הוא נשוי ואב לארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. הוא גר עם משפחתו בניו יורק. לפני שלוש שנים חזרתי סוף סוף לחיות בארץ. בירושלים.

את מסיבת הבת מצווה של הנכדה שלי חגגנו לפני שנתיים בארץ עם חיילים וחיילות והיה מאוד מרגש.  בעלי נפטר לפני שנה ומאז אני מתגוררת לבדי במרכז העיר.

עם כלתי ונכדותי בבת המצווה של נכדתי הבכורה שחגגנו עם חילי צה"ל. אני מניפה בשמחה את דגל ישראל.

הזוית האישית

פעם בשבוע אני באה ללמוד בכיתת הותיקים בבית ספר רעות. אחד השיעורים שלנו הוא שיעור מחשבים עם ילדי כיתה ז', שם אני יושבת עם בנים ובנות בגילאי הנכדים שלי ואני נהנית מאוד. הילדים של היום צריכים להעריך את חייהם כל רגע ורגע ולהודות שהם זוכים לחיות במדינת ישראל. אין כמו ישראל ואני שמחה שחזרתי לחיות כאן אחרי כל כך הרבה שנים!

מילון

המהפכה האיראנית
מהפכה שהתרחשה בשנת 1979 שהפכה את איראן ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית, מונרכית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני. למהפכה היו שני חלקים: בחלקה הראשון גורש פהלווי מהמדינה על ידי קואליציה של אנשי דת מוסלמים, פעילים ליברלים ואנשי שמאל. בחלק השני, המכונה המהפכה האסלאמית הועלה לשלטון האייתוללה ח'ומייני. כפועל יוצא של המהפכה השתנו לגמרי יחסי ישראל-איראן. בתקופת השאה היו אלה יחסים חמים וידידותיים תוך שיתוף פעולה מסחרי וצבאי, ואילו לאחר המהפכה הם הפכו ליחסי עוינות. עם זאת, בשנותיה הראשונות של המהפכה עדיין נמשכו קשרים בלתי רשמיים מאחורי הקלעים, בעיקר במישור הצבאי, בין היתר במכירת אמצעי לחימה ישראליים. במהלך מלחמת איראן-עיראק, ובפרשת איראן-קונטראס. בעקבות המהפכה התערער גם מצבה של הקהילה היהודית באיראן.

עלית הנוער
תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה בשנות השלושים, לאחר עלית הנאצים לשלטון, במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית. האתגר בתוכנית לא היה רק אישור המוסדות הציוניים לעניין, אלא אף שכנוע והסברה להורי הנערים, על מנת שיאפשרו להם לעלות לארץ ישראל, אשר נחשבה כמסוכנת. כפרי הנוער היו בעבר ברובם בחסות עליית הנוער ואחר כך עברו לטיפול הסוכנות היהודית. כפר הנוער הראשון שנוסד בארץ ישראל - ופועל ברציפות עד היום - הוא בן שמן שנוסד בשנת 1927. חלק משמעותי מכפרי הנוער הקיימים היום נוסדו מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה ובתקופת העלייה ההמונית עד שנת 1950 כפתרון הן לילדים עולים שחלקם היו ניצולי שואה והן לילדים ולבני נוער, שהתא המשפחתי שלהם היה חסר או שלהוריהם לא הייתה היכולת מבחינה כספית ונפשית, להקדיש לצורך חינוך ילדיהם. כפרי הנוער קולטים ילדים ובני נוער מרקע שונים: כאלו המעוניינים להתפתח אישית בסביבה תומכת, רקע של מצוקה משפחתית ולימודית, עולים שעלו בגפם וילדים עולים שעלו עם משפחותיהם. בעשור השני של המאה ה-21, קיימים בישראל כ-60 כפרי נוער בהם מתחנכים כ-18,000 תלמידים.

ציטוטים

”"אדב אז כאמוחתי? אז ביאדבאן"- משפט בפרסית שפירושו "נימוס ממי למדת? מאנשים לא מנומסים." “