מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חג המולד של טומי בבודפשט

טומי עם התלמידים
טומי קומלוש
זיכרונותיו של טומי קומולוש מחג המולד בבודפשט

חג המולד שנת 1944

אינני זוכר תאריך מדויק, ידוע לי שרק מספר ימים הפרידו אותנו מ"הערב הקדוש" של חג המולד, חג האהבה. הייתי "בבית מוגן" של השוויצרים, עם עוד כ – 40 אנשים, בדירה בקומה א', במרחק 200 מטר בערך מהדנובה, כלומר ממש במרכז העיר.

בימים כתיקונם, כלומר בימי שלום, דירה זו הייתה יכולה להיות של משפחה טובה, לא עשירה אבל מסודרת. יכול להיות שאפילו הייתה ביתה החמה של משפחה שנלקחה למחנה או לאן שהוא. כעת הייתה צפופה,דחוסה ועל ידי זה חמה דיה ללא חימום. פרק אחר, הוא קטע איך הגענו לכאן, על זה אחזור מאוחר יותר. היינו פה קרובים, שכנים מהעבר, חברים וגם זרים. אנחנו שלושתנו היינו יחד: סבתא, רובי – אחי הבכור ואנכי.  בסופו של דבר, כל יתר האנשים שנמצאו שם, היו מרוחקים מאיתנו וכך זה היה גם בינם ובין עצמם: לא עניין אף אחד, את אף אחד.

כמה שעות, ימים, אולי שבועות היינו שם? אין לי מושג. עבורנו הזמן נעצר, לא שיחק תפקיד, נעשה דבר מיותר. חשמל, מים, חימום לא היה ולא הייתה אפשרות לבשל ובעצם היה נראה לוקסוס, הרי לא היה מה לבשל. בחוץ פתיתים גדולים ירד שלג למזלנו – הרי מים לא היו ומזה שתינו. רובי, מצא לפעמים בקרבת מקום, קליפות תפוחי אדמה, אותם טיגנו מעל להבת הנרות – תוצרת עצמית – ואכלנו כמו מאכל מלאכים.

מעבר החלונות השבורים היה שקט. אמנם מספר ימים לפני כן, בפרק "סנט אישטבן" ׁׁׁSZENT ISTVAN (סטפן הקדוש), תותח גרמני ירה מספר פגזים, כנראה לבודה או על מטוסים. לא עניין אותנו, אבל פתאום גם הם נעלמו ושןם רעש לא נשמע יותר. החלונות היו מול "מרגיט – סיגט"  MARGIT-SZIGET (אי מרגרטה) ודרך הערפל החורפי הסתכלנו לכיוון, ראינו את העצים הקרחים, את נהר הדנובה הקפוא ונזכרנו בימים היפים, ששם טיילנו. לפעמים נשמעו צרורות של מכונות ירייה. מאין? איך איני יודע, אבל הגיעו אלינו שמועות שהצבא הרוסי כבר נמצא בבודה ושאלה של ימים ספורים בלבד ונשתחרר. זה לצערי נשאר רק חלום.

כאן קטע של זמן נפל מזיכרוני! אני זוכר רק שבתוך קבוצה אנו סוחבים את עצמנו ברחובות המוכרים, מבלי לזהות אותם. קרח ושלג כיסו את הכל, פה ושם היו גופות קפואים, סוסים מתים. רק רעש של מטוסים שבר את השקט. שקט של מוות מסביב! אני בצידה של סבתא, תופסת את ידי בחזקה. בצד השני רובי סוחב עם חוט אחריו סל כביסה פתוח, עשוי מקש. בזה כל "רכושנו" הדל, הסמרטוטים אשר נשארו מכל הטלטולים שעברנו. בסך הכל הייתי בן 12 ילד-מבוגר, אבל מאובן, ללא רגשות עבור כל שסביבי. כל זה לא הגיע עד לידיעתי. כנראה זה גם מין נשק הגנתי שעזר לעבור את הגיהינום הזה. הסתכלתי על "המוכר-לא מוכר", רחובות, בתים שהם גם כך הרוסים, קרועים, היו שייכים לפשט, האהוב עלי. לפעמים הבטתי למעלה לסבתא ולפניי ראיתי פנים של אשה עייפה, זקנה, בת 55. כמה שאהבתי את האשה הנפלאה הזאת, שעשתה הכל למען נכדיה.

זמן מה כבר לא ירד שלג. למרות שהכרתי כל פינה, כל רחוב שהיה בדרך, לא יודע עד היום, באיזה דרך הגענו לשער של הגטו, לפינת הרחובות וושלג'י WESSELENYI וקרטס KERTESZ, כאשר מולי בית-ספר המוכר ואהוב עומד עם הלבנים האדומות מתרומם. דקות? שעות? מי יודע – עברו בהמתנה שם. מעלינו חגו מטוסי "ראטה" הרוסים, התרוצצו, תקפו. שחררו פצצות, ירו ללא הפסקה נגד מטרות אשר לנו לא היו ידועות. ואנחנו הסתכלנו על זה ללא רגע של חששות כמו בהצגת תאטרון. פחד?  המושג הזה לנו אז כבר לא היה מוכר. כך קרה שהגענו עם רובי להחלטה שאם מישהו – בכל צורה שהיא – פוגע בסבתא, נתפרץ, לא נשתוק. ידענו שלהם יש נשק, אבל כבר עברנו את הגבול בין הפחד והגאווה, לא היה אכפת לנו, מה יהיו התוצאות!

הרחוב היהודי הישן בבודה –  בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי. באדיבות ישעיהו ויינברג, תל אביב.

נכנסנו דרך שער הגטו – חיפוש גופני, הורדת נעליים – חיפשו כסף, דברי ערך ולאחר שלא מצאו דבר, יכולנו להמשיך את דרכינו לבית – מילה כה לבבית, מוכרת ובכל זאת כל כך לא מתאימה לסיטואציה – לרחוב דוב DOB 11, קומה 2, דירה 19! סוף – סוף שוב כאן, לאחר כ"כ הרבה תהפוכות, סבל, לאחר זמן כאילו אין סופי. אגב, לנו היה מזל, תוך כל ה"ביש מזל" שעבר עלינו. סבתא החביאה – נדמה לי – 5000 פנגו בתוך שערותיה. היה לה שער מאוד צפוף וארוך. לא יכול לתאר לעצמי מה היה קורה, לו הנבלים של צלב הקרס היו מוצאים את השטר!

אפיזודות!

כמו שעל חוט שערה היו תלויים חייו של אדם! יום אחד סבתא ירדה למקלט לראות את המצב שם. כשחזרה אמרה שלדעתה יותר טוב אם נישאר בדירה, מפני ששם נמות בגלל הצפיפות והסירחון והשאלה איזה מוות טוב יותר? מכיוון שהחלונות היו ללא זכוכיות והחורף היה קר מאוד וכך גם בדירה – מי חשב על חימום בכלל – פתרנו את הבעיה שרוב היום שכבנו על הספה – שלושתנו יחד – מראש לרגל לחילופין עם שמיכות מכוסים מעל הראש, צמודים אחד לשני כמה שיותר וכך לא הרגשנו כל כך את הקור. יום אחד סבתא הציעה – לאחר שהקפות המטוסים התגברו – שנרד למרתף, כלומר: "אולי בכל זאת יהיה יותר טוב למות מהסירחון!". תפסנו את החבילות שהכנו כבר למטרה זו והתחלנו ללכת. הגעתי ראשון לדלת היציאה וכשפתחתי, ממולי ראיתי שהקיר של הבניין הצמוד – בן 4 או 5 קומות – מתקרב אלי. מתוך אינסטינקט טרקתי את הדלת וקפצתי לאחורי הקיר שהיה צמוד. בשנייה זו חלקי הפצצה וחלקי לבנים החלו להתעופף על הדלת וחלקם חדרו פנימה למטבח. הפצצה פגעה בבניין הסמוך וגרמה למהומה! מעבר למזל שלי, כאשר יצאנו לפרוזדור, חשכו עיננו! החצר למטה הייתה מכוסה עם הריסות. ואז רובי אמר בשקט: "אם היינו יוצאים לדרך רק 2-3 דקות לפני, היינו שוכבים מתחת לערימת האבנים". כך שלילה זה נשארנו במקלט.

אינני זוכר כמה, יום, יומיים, אולי שבוע נשארנו שם, אבל כשעלינו, ראינו שהגורל שוב החליט שעלינו להמשיך לחיות. הספה שעליה "בילינו" מספר ימים ולילות, הייתה נראית כמו מסננת. פצצה פגעה בבניין מעבר לרחוב, למספר 10 והרסיסים חיררו את הספה, אבל עלי לציין שהיא ליוותה אותי עד לנישואי. היא הפכה לנכס היסטורי!

וכעט לסיום עוד מספר משפטים להיזכר בזמנים ההם! אז כילד אולי אפילו לא חשבתי לכיוון זה. כשהעבירו אותנו לגטו, עברנו בסך הכל מספר קילומטרים בן בית המוגן עד שער הגטו. כמה משפחות ישבו מאחורי חלונות סגורים בדירתם החמה ליד המסלול של דרכנו, אולי אפילו מקרים שביניהם, אזרחים מכובדים של בודפשט והתכוננו לחג של "האהבה וקודש" אולי כמה מהם הביטו מעבר החלון על הקבוצה שעברה מתחתיהם מיואשים, למקום "בלתי ידוע", סגר את עיניו ובמקרה טוב מלמל בשקט תפילה קלה, או הרביץ צחוק מאושר והצטער שהוא לא יכול להיות בין המלווים!

גם זאת את היית אהובתי, בודפשט!

האם מגיע לך אהבה שכזאת?

הזוית האישית

קישור לקריאה מורחבת על הקהילה היהודית בבודפשט, הונגריה באתר בית התפוצות

מילון

הקהילה היהודית בבודפשט
ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (Zsido Tanacs). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (Kistarcsa), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רישיון. אתר בית התפוצות

ציטוטים

”כמה שאהבתי את האשה הנפלאה הזאת, שעשתה הכל למען נכדיה.“