מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר שמחה חן, נולדתי להורי פייגה וחיים דובער, שכונה בפי כולם "ר' ברק'ה חן".

נולדתי ברוסיה הלבנה (בלרוס). כשהייתי בן שש פרצה מלחמת העולם השנייה, המלחמה התחוללה בין גרמניה לשאר מדינות אירופה. כשהגרמנים התקדמו לכיוון רוסיה הם התחילו להשמיד יהודים בכל עיר ומדינה שאליה הגיעו וכבשו.

כשהגרמנים נכנסו לרוסיה התחילו היהודים לברוח מהחזית לכיוון סיביר. אנחנו ברחנו לעבר הרי אורל, שם שהינו עד לתום המלחמה, ומשם נסענו לבוכרה. באזור זה אפשר היה קצת יותר בקלות ללמוד תורה ולקיים מצוות.

השלטונות הקומוניסטיים אסרו על היהודים ללמוד תורה. מי שנתפס הושלך לכלא לשנים רבות. אולם חסידי חב"ד ברוסיה המשיכו ללמוד תורה במחתרת במסירות נפש ולשלוח את ילדיהם ל"חיידר".

 

 ה"חיידר" המחתרתי ברוסיה

בסמרקנד שברוסיה מבנה הבתים היה כך, שלפני הכניסה לבית הייתה חצר גדולה המשותפת למספר בתים. בפתח החצר היה שער גדול שדרכו נכנסו לחצר ומהחצר לבית. באחד הבתים, בחדר הפנימי ביותר, פעל ה"חיידר". לשם הגיעו הילדים יום יום ללמוד תורה. כדי להגן על המורה והתלמידים שלמדו ב"חיידר", היו שני ילדים יושבים ליד השער ובידיהם חוט דק שקשור לחפץ שנמצא בחדר לימוד. כאשר ה"שומרים" היו מזהים אנשים לא מוכרים הם היו מושכים בחוט והחפץ שבבית שהיה קשור לחוט היה זז או נופל. מיד כל התלמידים והמורה היו מכניסים בזריזות את ספרי הגמרא. התלמידים הוציאו משחקים והיו שקועים במשחק. והמורה היה רץ במהירות ומתחבא במקום מסתור.

עם סיום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, הייתי כבר בגיל אחת עשרה ואחי בגיל שש. כשהסתיימה המלחמה אבי קיבל הודעה שהושגו עבורנו דרכונים שבאמצעותם נוכל לצאת את גבול רוסיה ומשם נגיע לחוף מבטחים. ההתרגשות הייתה גדולה וההכנות נעשו בחשאיות מרובה. נסענו לעיר לבוב שעל גבול רוסיה-פולין כדי ששם נוכל לחצות את הגבול לכיוון פולין ולצאת מרוסיה. הגענו ללבוב ונסענו לכיוון תחנת הרכבת שנוסעת לפולין. ואולם כאשר הגענו לתחנה והמתנו לרכבת, לפתע הגיחה מכונית וממנה יצאו שני אנשים זרים שלא הכרנו. הם קרצו לאבי בעיניהם וביקשו לשוחח איתו ביחידות, הם לא נראו לנו מאיימים ולא עוררו בלבנו כל חשד, אולם היו אלו ממשטרת הק.ג.ב (המשטרה החשאית של רוסיה) הידועה לשמצה, שרדפה אחר היהודים שומרי תורה ומצוות. הם אמרו לנו שהם לוקחים אותו לרגע ותיכף הוא ישוב. עמדנו וחיכינו אבל חלף זמן רב ואבי לא חזר. הבנו שאבא נלקח לכלא.

אמי החליטה שאנחנו לא ממשיכים במסע ונשארים ברוסיה, אמי לא ידעה היכן הכלא שבו נמצא אבי, היא התחילה לחפש את אבי בכל בתי הכלא, לא ידענו אם הוא חי או חלילה לא, עד שלאחר מספר חודשים נודע לאמי היכן אבי עצור. אבי הואשם בזיוף דרכונים ובניסיון להברחת משפחתו אל מחוץ לגבולות רוסיה ועוד כמה האשמות.

גזר הדין היה חד משמעי – מוות!

אמי הגישה מיד ערעור, היא גם ניסתה לשחד בכסף רב את השוטרים כדי שיפחיתו מגזר הדין. גזר הדין מוות "הומתק" לעשר שנות הגליה ועבודת פרך בסיביר! אמי לא התייאשה והגישה עוד ערעור והוסיפה עוד מזומנים רבים ואנשי הבולשת המירו את עשר השנים לשלוש שנות מאסר.

כשאבי ישב בכלא הסיבירי הגיע חודש כסלו, אבי ישב עצוב ומהורהר. בעוד מספר ימים יחול חג החנוכה וכיצד הוא יוכל לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה? בחדרו ישבו עוד עשרים אסירים. בראשם היה ראש העבריינים. כאשר הוא הסתכל על אבי הוא ראה שאבי עצוב מאוד. הוא ניגש אל אבי ושאל אותו: "מדוע הנך עצוב היום?"

ענה לו אבי "אני יהודי ועלי להדליק נרות חנוכה והיות שכאן אני לא יכול לקיים את המצווה, אני עצוב". ענה לו האסיר: תגיד לי, מה אתה צריך על מנת לקיים את המצווה?" ענה לו אבי "שמן, פתילה, כוסיות וגפרורים." אמר לו העבריין: "אני אבקש מכל האסירים את מנת החמאה היומית שלהם שיתרמו לך וזה ישמש לך לשמן." את הכוסיות אבי הכין מגלדי בצל אותם חתך לחצי, את הפתיליות יצר מפיסות בד של שמיכת הצמר שלו ואת האש הוא השיג על ידי שפשוף הנעל ברצפה עם צמר גפן עד שיצאה אש. כך חגג אבי את חג החנוכה בכלא הרוסי, עם שמחה והרבה דמעות בעיניים.

מאז שאבי נלקח בתחנת הרכבת, במשך שש עשרה שנה לא פגשתי ולא ראיתי את אבי. התגוררתי במשפחות שונות. בהתחלה היה לי מאד קשה וזר, מכיוון שלא הכרתי את האנשים. אבל לאט לאט התרגלתי אליהם והם התרגלו אלי.

בחסדי שמיים, בשנת 1949 זכיתי לעלות לארץ ישראל ולגור בכפר חב"ד ולאחר שנים להתאחד עם הוריי ומשפחתי.

תשע"ה 2015