מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חבלי עליה וקליטה בישראל

טל אמיר וסבתו
כיכר העיר בסיביו שברומניה
חבלי העליה והקליטה של משפחת אמיר

לפני העלייה לארץ- מלחמת העולם השנייה

נולדתי בעיר סיביו שברומניה, טרנסילבניה. כשפרצה המלחמה הייתי בת 6.

הגרמנים לא אפשרו לנו לצאת בשעות מסוימות מהבית, היה מסוכן להסתובב בחוץ, בתי ספר יהודיים נסגרו, כל הגברים נשלחו לעבודת כפייה כולל אבא שלי ולא היה מספיק אוכל, בקיצור החיים התחילו להיות מאוד קשים.

גרנו בקצה של העיר, וכל שכנינו היו גרמנים. היינו המשפחה היהודית היחידה שם. עם השכנים הגרמנים לא היו לנו בעיות מיוחדות. הם כל הזמן אמרו שבקרוב יבואו לקחת אותנו ובגלל זה הם לא צריכים לעשות לנו כלום.

הרעב היה קשה מאוד, היינו רבים על אוכל, אבל אמא שלי הייתה מצליחה להשיג קמח תירס ומכינה אתו תבשילים כדי שנהיה קצת יותר שבעים. בנוסף הורי היו מצליחים לקנות את הירקות עם הפגמים שכבר אף אחד לא רצה ומזה היו מבשלים מרק ירקות גדול שזה מה שהחזיק אותנו.

בגלל שהיה לנו קשה מאוד להשיג נעליים הורי היו חותכים לי ולאחיי את הקצה של הנעליים וכך האצבעות יכלו לצאת ותמיד יכולנו לנעול אותן גם אם הרגליים גדלו.

אמנם התנאים היו קשים, אך פחות קשים ממה ששמענו שיש בערים אחרות: לא היה גטו ולא היינו צריכים ללבוש את הטלאי הצהוב.

כיון שידעתי טוב גרמנית, אמא שלי הייתה מלבישה אותי כמו ילדה גרמניה והייתי יוצאת מהבית וקונה דברים נחוצים שיהודים לא יכלו לקנות ולהשיג במעט הכסף שהיה לנו.

אמי הייתה דואגת לנו מאוד, וכשחלינו היא הייתה מכינה לנו תרופות סבתא ממה שהיה לנו בבית וככה היינו ילדים בריאים.

השנים הראשונות של בארץ

בשנת 1950 הגעתי לארץ עם אנייה בשם טרנסילבניה מרומניה לחיפה. כשהגענו אנשים זרקו עלינו תפוזים והייתה התרגשות גדולה כי לא הכרנו את הפרי הזה לפני זה. חילקו אותנו לשער עלייה שזה מחנה מעצר ששימש לקליטת מעפילים, בעתלית שבו ריכזו את כל העולים החדשים שהגיעו. חלקנו אוהל עם עוד משפחה. האוהל היה לא חזק במיוחד ובתקופת החורף כשהיה קר וגשום והיו רוחות האוהל לא פעם עף והתעוררנו רטובים תחת כיפת השמים.

פעם ביום קיבלנו אוכל מבושל לכל המשפחה והיינו צריכים להתחלק כולנו(היינו משפחה לא קטנה-ארבעה ילדים ושתי הורים) ואת שאר הארוחות היינו צריכים לקנות ולהכין לבד. לא היה לנו בגדים חמים כי לא יכולנו לקחת הרבה דברים בספינה ובחורף סבלנו מהקור.

לאחר כמה שבועות הציעו לאבא שלי לעבור למעברה בראש פינה שזה מקום עם הרבה צריפי פח. כיון  שאבי לא הכיר את הארץ וסיפרו לו שהמעברה מקום טוב הוא חתם מיד ולאחר כמה ימים הגיע אוטו משא עם מיטות סוכנות (שאלו מיטות עשויות ברזל) ולקח אותנו למעברה. הנסיעה ארכה קרוב לארבע שעות.

התנאים במעברה היו קשים מאוד. הייתה כמות מועטת מאוד של אוכל ומים, היה קר מאוד בלילות ולכל אחד הייתה רק שמיכה דקה אחת. היה לנו קשה להשתלב כי הגיעו אנשים מכל מיני ארצות(בעיקר היו ממרוקו) והתרבות שלהם ואיך שהם התנהגו היה לנו מוזר. היה לנו גם קשה כי לא ידענו את השפה העברית (דיברנו בעיקר אידיש) והיה גם קשה להשיג עבודה באותו מקום ולהתפרנס.

הלכנו ללשכת עבודה ונתנו לנו לשתול עצים בקריית שמונה(אז חלסה). העבודה הייתה קשה ומפרכת והרווחנו בקושי בשביל אוכל. לא היה לנו בגדים מתאימים והיה מאוד קר.

לאחר כמה חודשים במעברה עברתי למחנה עולים בצפת ושם למדתי להיות מטפלת לתינוקות ב"ויצו". 

סמל ויצ"ו 

במחנה העולים התנאים היו הרבה יותר קשים מאשר המעברה. לאחר שנה במחנה העולים אמא שלי החליטה להעביר אותי ואת אחותי למעברה אחרת בבת ים. בהתחלה הלכנו ללמוד את השפה העברית והאנגלית כדי שנוכל להסתדר ולהבין אנשים אחרים. כשגמרתי ללמוד עברית ואנגלית הלכתי ללמוד רפואה בבית החולים "הדסה" ברחוב בלפור בתל אביב. שם למדתי שנתיים ועברתי לגור בבית חלוצות ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב.

העשרה

בית חלוצות – בית החלוצות או בית ליגת נשים למען ישראל. בתי חלוצות הוקמו על ידי מוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל במספר אתרים ובהם תל אביברחוב המלך ג'ורג'), לצד משקי פועלות, ונועדו לסייע לנשים צעירות, רובן ככולן עולות חדשות, להיקלט בחברה היישובית וללמוד חקלאות, כלכלת בית ומקצועות נוספים.

 תשע"ו 2016

מילון

ויצו
ויצו (WIZO – ראשי תיבות באנגלית של ארגון נשים ציוני בינלאומי, Women's International Zionist Organization) הוא ארגון נשים יהודיות בישראל ובעולם.

ציטוטים

”התנאים במעברה היו קשים מאוד. הייתה כמות מועטת מאוד של אוכל ומים, “

”היה קר מאוד בלילות ולכל אחד הייתה רק שמיכה דקה אחת. “