מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונות של ילד מעברה

סבא ואני בתכנית הקשר הרב דורי בביה"ס.
משה בתקופת השירות הצבאי בחיל השיריון
זכרונות של ילד בן 10 וחצי בהגיעו למעברת קסטינה.

רקע – העליה מעירק

נולדתי בעירק בעיר שהרבן בחג הפסח בשנת ת"ש [1940] הורי נתנו לי את השם "בדרי". לאבא שלי קראו צלח. לאימא קראו שמחה, וגם הם ילידי העיר שהרבן. הייתי השישי מבין שבעה ילדים. בגיל 4 או 5 למדתי בחדר. למדנו לקרוא עברית מבלי להבין את פירוש המילים. אבל הקפדנו על קריאה נכונה. קראנו הרבה מתוך התורה וידעתי בעל פה הרבה פרקים מהתורה, מההגדה של פסח עם פירוש בערבית ואת כל ספר שיר השירים.

בגיל שבע בערך הלכתי ללמוד בבית ספר ממלכתי מוסלמי. בית הספר היה במרחק של כ–2 ק"מ מהבית והלכתי לשם ברגל. באמצע כיתה ב' הפסקתי את לימודי בבית הספר הממלכתי מכיוון שהמוסלמים התנכלו ליהודים וגם לתלמידי בית הספר. זה היה בזמן מלחמת העצמאות בישראל והצבא העירקי היה שותף למלחמה. לאחר כשנה בבית, שבה הלכתי ללמוד ב'חדר', החלה העלייה לארץ ישראל.

עלייה לארץ ישראל וחיים במעברה

(נובמבר 1950 – פברואר 1953)

עליתי ארצה עם משפחתי בשנת 1950, בסוכות. הגענו לשער העלייה בחיפה. אחרי כשבוע עברנו למחנה מעבר בפרדס חנה. שם שהינו כחודש. ההורים עדיין לא עבדו ולא היה לנו כסף. היינו צריכים לעמוד בתור שלוש פעמים ביום,  כדי לקבל אוכל שחילקו לכל העולים החדשים. האוכל היה דל וכלל לחם שחור, מרגרינה, תה וירקות. לאחר מכן עברנו למעברה בקסטינה.

הגענו למעברה בקסטינה בין הראשונים. קיבלנו אוהל שבו היינו צריכים להסתדר, משפחה של 12 נפשות. באוהל היו מיטות ברזל, מזרני-קש ושמיכות בלויות. הייתי אז ילד בן 10 וחצי שנים. לא היה בית ספר, ואנחנו הילדים הסתובבנו בין האוהלים באפס מעשה. מדי פעם הגיעו אלינו חייל וחיילת מהמחנה הצבאי הסמוך, והעסיקו אותנו כ-2-3 שעות בשבוע. אחרי מספר חודשים הגיע החורף. אוהלים רבים התמוטטו. הקור והביגוד הדל הקשו עלינו מאד. יום אחד הגיע למעברה אוטובוס צבאי. ירדו ממנו שני חיילים ויחד עם אחד האחראים של המעברה, אספו אותנו, את הילדים, אל האוטובוס, בניגוד לרצוננו ולרצון הורינו. ניסינו להתנגד, ברחנו, האימהות ניסו להתנגד. רדפו אחרינו והכניסו אותנו לאוטובוס. הורינו ואחינו הגדולים היו באותו זמן בעבודה. אני זוכר שאמרו להן "הוס" כלומר "שתקו, סתמו את הפה". האוטובוס יצא מהמעברה ונסע אל הבלתי ידוע. אנחנו פרצנו בבכי כל הדרך. הגענו לירושלים. קיבלנו חדרים עם מיטות ומצעים משובחים, אוכל בשפע ותנאים מצוינים אך אנחנו בכינו כל הזמן, ולא נהננו מכל הטוב. לאחר כחודש וחצי הוחזרנו למעברה. עד היום אינני מבין מדוע זה נעשה בצורה כל כך לא אנושית.

חזרנו למעברה, תנאי החיים היו קשים מנשוא. אבי ואחיי הגדולים עבדו בעבודות מזדמנות כמו ייעור, סלילת כבישים וכו'. מזון נקנה באמצעות תלושים במנות קצובות ומזעריות. כנ"ל גם ביגוד והנעלה. האוכל התבסס הרבה על לחם שחור, מרגרינה וריבה. בבית, כלומר באוהל בישלו מעט מרק מירקות שונים ולעתים, אולי פעם בשבוע עם בשר.

הוקמו עבורנו שתי כיתות לימוד, צריפים. הייתי בכיתה הבוגרת יותר. המורה שלי היה יצחק, שהגיע אלינו מירושלים. ידעתי לקרוא עברית עוד מעיראק. ופה למדתי את פירוש המילים. המורה יצחק  דרש מאיתנו לקרוא בכית ולא בחית, באין ולא בעין (לא לבטא אותיות גרוניות). ההסבר שלו היה שלא כולם יכולים להגות חית ועין, וכדי שכולם יתבטאו באופן דומה עלינו לשנות את מבטאינו. אחריו הגיע מורה אחר, ממוצא תימני ושמו טוביה עובדיהו, שהחזיר אותנו למבטא המקורי. לאחר כשנה וחצי הגיעה אלינו מורה חדשה. היא הופיעה יום אחד, נגשנו אליה והיא אמרה "באתי להיות מורה שלכם, מצאו לי מקום פנוי ונשב לשוחח". מצאנו אוהל ריק, ישבנו איתה על הארץ, ומיד החלה לעברת את שמותינו. שאלה כל אחד לשמו וכך שינתה את 'סלימה'-ל'שולמית', את 'לטיפה' -ל'יפה', את 'סאלם' לשלום…

ואלי פנתה : "איך קוראים לך ?

-"אני קוראים לי בדרי"

– "מה זה בדרי בערבית ?"

-"זה ככה מוקדם בבוקר"

– "אז נקרא לך שחר "

"לא,  אני לא רוצה שחר, אני רוצה 'משה' כמו משה רבינו" וכך שמי עד היום, ושמה של המורה היה 'רבקה גובר', שנודעה בכינויה "אם הבנים". היא הייתה מורה במעברת קסטינה מספר שנים. הקימה את ביה"ס 'האחים', הקרוי כך על שם שני בניה שנהרגו במלחמת השחרור.

ושוב הגיע חורף, ושוב אוהלים לא עמדו ברוח ובגשם. רבקה לא יכלה לראות בסבל תלמידיה. היא ארגנה את חברי מושב כפר ורבורג,  שבו גרה, ופיזרה את הילדים לאירוח במשפחות של כפר ורבורג. אני התארחתי אצל משפחת הדס. קיבלתי יחס מאד מפנק, כמו אחד מילדי המשפחה עם הרבה אהבה ופינוק ובלי מחויבויות. שמרתי קשר עם משפחת הדס לאורך השנים. רבקה הבחינה בחריצותי, בכושר הקריאה שלי ודאגה להעברתי לביה"ס החקלאי בנהלל, וגם שם שמרה איתי על קשר במשך חמש שנות לימודי שם.

מורה נוסף שאני זוכר לטובה היה ישעיהו רוזנבלום. הוא היה מחנך שלי כאשר הייתי בכיתה ו'. הוא היה מורה ומחנך דגול. הרבה דברים שלימד אותנו זכורים לי עד היום. בנוסף ללימודים בכיתה במעברה ישעיהו ארגן חוג שחמט שהתקיים אצלו בצריף בהנחיית חמיו (אבי אשתו). כמו כן הוא לימד אותי להעתיק מפות מספרי לימוד לגיליון גדול וכך, בסוף כיתה ו' קירות של כיתה שלמה היו "מקושטים" במפות שלי ממלחמות יהושוע בן נון על כיבוש הארץ.

סבא מלמד אותי על הטיפול בכרם

במסגרת מפגשי התכנית בבי"ס האלה הוקדש מפגש לנושא – גלגולו של חפץ – להלן הסיפור על השעון עם הספרות הרומיות

הזוית האישית

משה: רעות הוא הנכד השני שלי שאני משתתף איתו בתוכנית הקשר הרב דורי. ראשית אציין שביני ובין רעות אכן נוצר קשר הדוק יותר מכפי שהיה קודם לכן. עבורי זו הצלחה וסיפוק רב. גילו של רעות תואם לגילי כשעליתי ארצה ורוב זכרונותיי עלו בדיוק בתקופה של שנות העליה הראשונות ובמיוחד זכרונותיי מהמעברה. התנאים שבהם גדלתי, המצוקה, המחסור, וקשיי הקליטה הדהימו את רעות והוא האזין להם בשקיקה. אני מקווה שרעות יזכור את סיפור חיי ובבוא העת יספר אותו לבניו ונכדיוו.

רעות: הייתה לי הזדמנות מצויינת לחוויה מלמדת מעשירה ושחיברה בינינו יותר. חיכיתי למפגשים שהתקיימו פעם בשבועיים. התרגשתי בכל פעם שסבא שלי הגיע. הוא תמיד השתתף וסיפר דברים בצורה מאד מעניינת ומסקרנת. הרגשתי שאני גא בו. באחד המפגשים הוא העביר לי חפץ, שעון של אביו שיעבור מדור לדור. אני מאחל לסבא שלי שיחיה עוד הרבה זמן בבריאות ובאושר.

מילון

'בדרי' (בערבית)
מוקדם בבוקר, שחר

מעברה
ישוב זמני שהוקדם בתחילת קום המדינה על מנת ליישב עולים חדשים עד הגעתם ליישוב קבע. לרוב העולים התגוררו באוהלים. זה יכל להמשך גם שנתיים.

"חדר"
כיתת לימוד שהוקמה בבית הכנסת ושם הילדים למדו לקרוא עברית דרך הקריאה בתורה

רבקה גובר
רבקה גוּבֶּר הייתה פעילה חברתית ואשת חינוך ישראלית, שכונתה בשם "אם הבנים". היא לימדה במעברת קסטינה ועודדה ילדים לעברת את שמם. היא שכלה את שני בניה במלחמת העצמאות. על שמם קיים ביה"ס יסודי בקריית מלאכי שנקרא בית ספר האחים וגם המושב, 'כפר אחים'.

ציטוטים

”אז נקרא לך שחר" לא,  אני לא רוצה שחר, אני רוצה 'משה' כמו משה רבינו"“