מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונות מראשון לציון סיפור כפול – למחיקה

משה לוי ונועה
משה בילדותו בראשון לציון
משה לוי,

נולדתי בעיר ראשון לציון בשנת 1940.

הורי עלו מסוריה – אבי עלה מדמשק בשנת 1933 ואמי עלתה מחאלב בשנת 1929. אבי רכב על חמור דרך רמת הגולן, נתקל בשודדים שגנבו את כספו, ולבסוף לאחר כמה ימים חצה את הגבול והגיע עד כפר גלעדי. בכפר גלעדי החביאו אותו ולאחר מכן העבירו אותו בתוך משאית שהובילה ירקות לחיפה. משם נסע באוטובוס לתל אביב לאחיו שהגיע לפניו לארץ. אבי עבד בבניית נמל תל אביב ותחנת הכוח רידינג. הוא השתתף בהקמת הישוב חניתה שבצפון ונלחם במלחמת השחרור. לאחר המלחמה אבא עבד בבניית הארץ מהדרום ועד המרכז.
אמי עלתה לארץ בשנת 1929. אמי וכל משפחתה הגיעו לעיר צידון שבלבנון. הם שילמו למבריח שיעביר אותם לארץ ישראל. הם נתפסו בגבול והוחזרו לצידון, שם הם שיחדו ולקחו מבריח אחר שהעביר אותם את הגבול לארץ ישראל. הם הגיעו לכפר גלעדי ומשם עברו לירושלים. אני למדתי בבית הספר "חביב". המנהל היה עדיני והמורים היו כספי, ידלין, רחל פיינסוד, המורה לטבע אברהם סלמון, המורה למסגרות נגלברג, המורה לנגרות שרביט, המורה להתעמלות זיגי (היו עוד מורים שאינני זוכר כרגע את שמם) וכמו כן היו שיעורי מוזיקה וגננות. זכור לי שהמורה לטבע, סלמון, נהג לקרוא עיתון בזמן המבחנים אבל עשה חורים בעיתון להציץ ולראות מי מעתיק.
גרנו ברחוב יוסף קארו שהיה ללא כביש ומדרכה. בחורף היינו מתבוססים בבוץ. היה לנו בית עם חצר, השירותים והמקלחת היו בחצר. גידלנו בחצר תרנגולות, עיזים, ירקות וכמה עצי פרי. היינו קרובים למחנה סרפנד שלאחר מכן נקרא צריפין. במלחמת השחרור למדנו בכיתה שצמודה לחדר השרת (מר כהן). כאשר נשמעה אזעקה המורה רחל אמרה לנו לשכב מתחת לשולחנות. לאחר ההפצצה כינסו את כל התלמידים באולם הספורט, ואמרו לנו ללכת הביתה.
אבי סיפר שיחד עם קרוב משפחתו הלכו ברגל במורד רחוב רוטשילד לכיוון רחוב הרצל, וכאשר נשמעה אזעקה הוא אמר לקרוב המשפחה שכדאי לחפש מחסה. אבי נכנס למרתף בקרבת תחנת מגן דוד אדום, וקרוב המשפחה ירד במורד הרחוב. כאשר הוא הגיע לרחוב הרצל נפלה פצצה, והוא נפגע מרסיסים ונהרג.
במלחמת השחרור ואחריה היו תנאים קשים בארץ – תקופה זאת נקראה תקופת הצנע, שבה חילקו לתושבים תלושים לקניית מזון. הכל היה במשורה, לא היו בתקופה זאת מקררים חשמליים, היו ארגזי קרח.

היה מחלק קרח עם עגלה שהיינו קונים ממנו שליש או רבע בלוק קרח. בשבתות היינו הולכים לקנות קרח בבית חרושת שהיה ברחוב הרצל אחרי היקב. עד שהיינו מגיעים הביתה חלק גדול מהקרח היה מפשיר. אחרי שהאנגלים עזבו את הארץ, הערבים השתלטו על מחנה סרפנד, עלו על בריכות המים והתחילו לירות על ראשון לציון. הבית שלנו נפגע מהרבה כדורים ובכדי שלא להיפגע נאלצנו לעבור לגור אצל קרובי משפחה שקרובים יותר למרכז העיר. כאשר צה"ל כבש את מחנה צריפין כל הערבים שגרו בכפרים מסביב נסו והשאירו את רכושם.

היו ערבים שגרו במקום שבו קיים שיכון סלע היום, וגם היה כפר ערבי גדול היכן שממוקם היום שיכון גורדון ובית העלמין. ילדי השכונה הלכו לכפרים שננטשו, וכל ילד חזר הביתה רכוב על חמור. בכיתה ד'- ה' היו חסרות כיתות לימוד בבית הספר "חביב" ושלחו אותנו ללמוד בכיתות שליד בית העם, המורה שלי היה גמי סגל.

בכיתות ו'-ח' חזרנו ל"חביב", המורה היה משה מרגלית. למדתי ב"אורט" שברחובות, ולאחר מכן למדתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, ושירתתי בחיל האוויר בתור מכונאי מטוסים על מטוסי "ווטור" בתל נוף.

המטוסים הללו היו מטוסים ללוחמת לילה והם הגנו על שמי המדינה בלילות.

כל יום אחר הצהרים גררנו שני מטוסים לקצה המסלול לכוננות לילה, הטייסים והמכונאים ישנו בצריפים שהיו בקצה המסלול. בשנת 1960 נבחרתי כחייל מצטיין בטייסת. אני ושאר החיילים המצטיינים ביחידות האחרות בחיל האוויר הגענו לשדה דב, והתקבלנו על ידי מפקד חיל האוויר האלוף עזר ויצמן. קיבלנו ממנו ספר עם הקדשה, ואחר כך עשו לנו יום כיף בתל אביב. שירתתי במשך 3 שנים וחצי, ולאחר מכן עברתי לעבוד ב"אל על" בתור טכנאי מטוסים. השתתפתי במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. בין השנים 1975- 1979 שימשתי כנציג טכני של "אל על" במינכן, גרמניה. במשך השנים הגעתי לדרגה של סגן ראש אגף.

פרשתי מ"אל על" בפרישה מוקדמת.

בשנת 1968 התחתנתי ובהמשך נולדו לנו שתי בנות. יש לנו מהבנות חמישה נכדים ואני אוהב אותם, אני תמיד שמח לפגוש אותם.

מילון

במשורה
בצמצום

ציטוטים

”היה קשה אבל כדאי“