מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונות מצ'רנוביץ' ומבנימינה

ליאה בגיל שנה
ליאה בנעוריה
בית ההורים
שמי ליאה, קוראים לי כך מפני שהשם שלי הוא לזכר אחות של סבתי. נולדתי בעיר צ'רנוביץ ברומניה (כיום העיר נמצאת באוקראינה). ברחוב שלי היו שני בתים צמודים עם חצר ובחצר הייתה מלונה עם כלב זאב, שמו רקס. בית אחד היה של הורי, בו אני גרתי. הבית השני היה של סבתא וסבא שלי, רבקה ויחזקאל, הוריהם של אמי.
 
בתי ליאה וסבתם כיום
בשני הבתים היו שני חדרים עם מטבח. בסביבה היה נהר בו הלכו להתרחץ ולשחות. בישלנו במטבח והיינו מתקלחים בגיגית או בים. כיבסנו בעזרת קרשי כביסה מפח עבה שעליהם היינו משפשפים את הבגד עם סבון כביסה.
היה בית כנסת בעיר והיינו הולכים אליו ברגל או בכרכרה עם סוס שקראו לה פיאקר.
 
                                                                  גלויה של הטעמפל
אבא שלי היה שען והייתה לו חנות. אמא שלי הייתה תופרת בגדים לבנים למשפחה. היא הייתה גם תופרת מעט בגדים לאנשים אחרים. באותה תקופה לבשו בגדים צנועים, מלבד באירועים.
 הורי ליאה בחתונתם
ביומיום היינו אוכלים עוף ומרק, ובשבתות היינו אוכלים חלות. אני ומשפחתי לא גרנו בשכונה יהודית, אך היו די הרבה יהודים שם. מקומות המפגש העיקריים של היהודים בשכונה היו: השומר הצעיר, מועדונים ובבתי כנסת. רכשנו את האוכל במכולות ומחברים שעבדו במחלבה.
לא היו לי אחים ודודיי לא שרדו בשואה. רק אני ואמי שרדו. נשלחתי לגטו כילדה בת ארבע. את אבי לקחו ומאז לא ראיתי אותו יותר. החיים בגטו היו קשים מאוד. ראיתי את סבי שמת על הכורסא ואני זוכרת כיצד לקחו את גופתו ועטפו אותה בטלית.
זיכרונות ילדות
זיכרונות הילדות שלי היו בארץ ישראל במושבה בנימינה כשהייתי בת 12. היו לי חברות שגרו במושבה, אחת מהן חברתי עד היום.
באותם הימים שיחקתי: "קלאס", "חבל", "חמש אבנים", "תופסת", "מחבואים", "גומי", "תופסת מחבואים" ו"בלורות" (גולות מזכוכית ומשיש). בית הספר שבו למדתי נקרא "אשכולות". למדתי בו תנ"ך, עברית, חשבון, הנדסה ותושב"ע – למידת פסוקים מהתורה בעל-פה. אנגלית למדתי רק מכיתה ה'. בבית הספר "אשכולות" היו כיתות א'-ח'. כיתות ט'- י"ב היו בתיכון, בבית ספר אחר. חוץ מבאנגלית, בכל המקצועות לימדה אותי המורה חנה גילבוע. למורה לאנגלית קראו משה חכם. העונשים בכיתות הנמוכות היו לעמוד בפינת הכיתה. בכיתות הגבוהות העונשים היו להעתיק כמה פרקים מהתנ"ך. בבית הספר לא הייתה תלבושת אחידה. היו טיולים שנתיים. בכיתות א'-ד' הטיולים היו בעלי יום אחד ובכיתות ה'-ו' היו הטיולים בעלי יומיים. היו עוד טיולים מלבד הטיולים השנתיים (ירושלים ועוד).
אהבתי ללמוד ספרות ולא אהבתי ללמוד חשבון והנדסה, כמו רוב הבנות בכיתה. בבית הספר לא היה חדר אוכל. היינו מביאים סנדוויצ'ים ואוכלים בכיתה. באותה התקופה היו ממתקים- סוכריות, ופלים, עוגיות אך לא היו חטיפים כמו במבה, ביסלי וכו'.
זיכרונות משנות העשרים
בארץ היינו מאזינים למוסיקת רוק ופופ (אלביס, פול אנקה) ורקדנו בעיקר ריקודי-עם ישראליים ("הורה") בתנועות הנוער ובערבי שישי. היינו הולכים לבית קולנוע "דקל" שהיה במושבה ולתיאטרונים בעיר. היינו מתקשרים באותה התקופה בעזרת סניף הדואר שנמצא במושבה.
בבית אופי היחסים בין הורים לילדים היה כבוד להורים, רצון לעזור והייתה יותר משמעת מאשר פתיחות וקירבה. הקשר בין גבר לאישה נרקם על ידי הכרות בין בנים ובנות כבר מבית הספר העממי והתיכון, ולאחר מכן גם בצבא. אז היו נוהגים לחזר באמצעות פגישות בבית או מחוץ לבית: יציאות למופעים, לקולנוע, ועוד. הכרתי את בן זוגי בצבא ונולדו לנו שלוש בנות, שמונה נכדים. שתיים מהבנות שלנו גרות בחיפה. אחת גרה בראשון לציון ועובדת כמזכירה רפואית, השנייה מזכירה והשלישית מורה.
שלב התקומה
אני ואמי עלינו לארץ ישראל בינואר 1949, מפני שרצינו לפגוש את משפחתנו בארץ ישראל ולהקים שם בית. הגענו למושבה בנימינה היכן ששכנה דודתי. ידעתי קצת עברית ואת היתר לימדה אותי מורה פרטית עד כיתה ה'. מכיתה ה' עד כיתה י"ב כבר למדתי עברית ועוד מקצועות בבית הספר. לא הרגשתי כעולה חדשה, הרגשתי ככל ילד וילדה בבית הספר. גרתי עם אמי בבית דודתי עד שעברנו לדירה משלנו. לאחר שנה נקלטתי בארץ בעזרת משפחתי וחברותיי שאיתם התחברתי מיד.
 
גלגולו של חפץ
לסבתי רבקה היו עגילים משובצים יהלומים ששרדו מלפני מלחמת העולם השנייה. מהעגילים של סבתא שלי הכינו טבעות עם זרקונים ויהלומים אצל צורף טבעות, אחת לאמה שלי ואחת לדודתי. הטבעות עברו אליי וימשיכו לעבור לדורות הבאים כחפץ יקר ערך שיזכיר תמיד את סבתי רבקה.
 

מילון

בלורות
גולות מזכוכית ומשיש

ציטוטים

”היינו הולכים לבית הכנסת ברגל או בכרכרה עם סוס שקראו לה פיאקר. “