מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונות ילדות מ"עקיר"

פאני וליבי קרטה
פאני בת 10 עם בת דודתה
החיים במעברה

נולדתי ב- 1.4.1952, בעיר פז שבמרוקו, בבית חולים בפז ילדה חמישית. אנחנו ארבע אחיות ושלושה אחים. חלק ממשפחתנו משפחת דיין עלתה לארץ ב-1946 כאשר התחילה הפלישה של הגרמנים למרוקו והערבים התחילו להציק ליהודים אז משפחתי החלה לפחד והחליטה לעלות לישראל.

ב- 1955 בהיותי בת שלוש הצקות הערבים גברו והחלטנו לעלות לישראל. עלינו על רכבת לקזבלנקה ולאחר חודש עלינו על אוניה, הגענו למרסיי שבצרפת ושהינו שם כארבעה חודשים במחנה מעבר, משם עלינו על אוניה שנקראה "גרג" והגענו ארצה לנמל חיפה. הגענו למקום שבזמנו נקרא "עקירה" כיום נקרא המקום  "קריית עקרון", גרנו בצריפים ברחוב הרצל 126 ללא מים זורמים וללא חשמל. בשני חדרים בצריף של חמש מטר. אבי ז"ל עבד כצבעי גם במרוקו וגם בארץ בקבוצת תכלת שקיימת עד היום. למדתי בבית ספר שנקרא בית צבי. לאחר שמונה שנות לימוד למדתי עוד שנתיים פקידות בבית ספר מקצועי שנקרא תמר. במהלך כל הילדות התאספנו בבית הספר היסודי  אחר הצהריים, שיחקנו במשחקים כגון: תופסת, מחניים ומחבואים.

כאשר קיבלנו זוג נעליים חדשות. שמרנו עליהם מכל משמר ואפילו היינו ישנים איתם. כמובן שזה עבר מאחד לשני ואם היה קטן חתכו את הנעליים מלפנים. גם הבגדים עברו מאחד לשני.

את הכביסה כיבסנו בגיגית בחוץ עם קשר מפסים ושפשפנו את הבגד עליו וגם בזה הייתה תחרות בין השכנים של מי הכביסה הכי נקיה.

כשהגענו וראינו את התימנים שהגיעו לפנינו הם הלכו עם התלבושת המסורתית והנשים היו חוטבות עצים לתנורים בחצר כדי להכין פיתות ולחוח.

בבית הספר כאשר למדתי בכיתות א-ב הייתי במקהלה. אני בחרתי להיות במקהלה כי מאוד אהבתי לשיר .

באזור שבו גרתי היינו אוכלוסייה מעורבת הרוב תימנים, מרוקאים, עירקים ותוניסאים. היו הרבה חילוקי דעות בינינו לבינם והיו לנו תחרויות של מדורות בל"ג בעומר של מי תהיה המדורה הכי גדולה. תמיד ניצחנו מפני שהמדורה שלנו הייתה הכי גדולה.

מצרכי מזון קנינו בתלושים אשר קבלנו מהמדינה, וקונים איתם את המוצרים בצרכנייה.

"זוכרת אני בתור ילדה את ימי השישי במעברה. זה התחיל בעמידה בתור למקלחת של כל האחים, כאשר השתמשנו בדוד  ענק שעמד וחומם על פרימוס (לא היו מים זורמים) ועם כד ערבבנו את המים החמים עם הקרים בכדי להתקלח.

לקראת אחר הצהריים מכל בית היו יוצאים הילדים עם סיר נחושת ענק, שעוד הבאנו ממרוקו, ובו היה חמין לשבת. בקצה רחוב הרצל שבעקיר, כיום קרית עקרון, עמדה מאפיה ובה תנור עצים. כל ילדים מכל בית שמו את הסיר אצל האופה שהניח אותו בתנור העצים לכל הלילה. בבוקר שבת לפני שחזרו האבות מבית הכנסת, אותם ילדים שמסרו את הסיר בשישי חזרו לקחת אותו הביתה. היה שם חמין מרוקאי, תוניסאי, רומני, עירקי….כל הילדים אהבו להתחרות ביניהם למי החמין היותר טעים או הסיר היותר יפה וכך נתמלאה המעברה בריח של חמין חם ומשפחתי. מול המאפיה היה בית הקולנוע "מתן" אשר עבד עם מקרן ידני. אחת לשבוע, בימי שלישי, הקרינו סרט וזה הפך לבילוי היחיד והחשוב במעברה. כולם התקבצו ברחבת בית הקולנוע, זקנים, צעירים, ילדים, אימהות עם תינוקות ועגלות. בכי התינוקות התערבב עם צחוק הילדים, שיחות המבוגרים ועד ויכוחי הזקנים. יום שלם העברנו שם. על מנת לבלות במקומות פנאי נוספים או להיעזר בשירותים ציבוריים כמו בנק או קופת חולים היינו צריכים להגיע אל העיר רחובות שממוקמת כחמישה קילומטרים מהמעברה.

לאט לאט המקום התפתח. התחברנו לחשמל, למים זורמים, הרגשנו פשוט מאושרים. הייתה לנו ילדות מאושרת כל כך.

את בעלי הכרתי בשנת 1974 וב- 1976 התחתנו. בני הבכור יוסי נולד ב- 1977, בני קובי נולד ב 1978 ושני ביתי נולדה ב- 1986.

יש לנו שישה נכדים: ליבי, אסף, מיכל, אריאל, גפן ותומר.

כיום אנו גרים ברחובות, קובי בני בראשון לציון, יוסי בני בהרצליה, שני ביתי ברחובות.

אני עובדת במכון ויצמן.

 

הזוית האישית

ליבי: למדתי על החיים של סבתא בילדותה. למדתי שלא היה להם דברים כמו היום.

פאני: שמחתי להעלות את חוויותיי מהילדות גם המאושרות וגם הפחות מאושרות, זה נותן לי קו מחשבה ויכולת הערכה לגבי מה שיש לנו היום ולמה שהגענו. עם כל הקושי של אז ידענו ליהנות מהדברים הקטנים.

מילון

לחוח
פיתה עם חורים

ציטוטים

”הרגשנו פשוט מאושרים. הייתה לנו ילדות מאושרת כל כך.“