מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונות ילדות לזכר הורי שעלו מבלארוס

מירה,שחף ודניאל
מירה בבית הספר
הבית שלי בשכונת אברמוביץ ראשון לציון

הורי עלו ארצה מבלארוס ולזכרם אני מעלה את הספור.
אבי, משה מלבסקי,  נולד בשנת 1909 בעיירה נייסוויז שבבלארוס. הוא היה הבן הרביעי במשפחה אחרי אחותו גנסיה ואחיו מרדכי ויצחק. משפחתו גרה בפרבר בין מרכז העיירה לבין ארמון הנסיך מראזוויל ועסקה בגידול ירקות.
 
אבא היה פעיל בסניף הקק"ל שבעירו וחניך בתנועת "השומר הצעיר".
 

  

 
במסגרת התנועה החניכים עברו "הכשרה" –  מחנה עבודה – בו למדו מקצועות שהיו נחוצים באותה עת בישוב בארץ, ביניהם חקלאות וענפי בנייה. אבא היה בהכשרה בלודבקאבה בשנת 1931 ובשנת 1932 עלה ארצה במסגרת קבוצה שתכננה לעלות ולהקים את קיבוץ מסילות שבעמק בית שאן. אחרי תקופה קצרה אבא עזב את הקבוצה משום שנאלץ לעבוד ולשלוח כסף להורים שהיו בקשיים.
 
הוא עבר לראשון לציון, עבד בבנייה, בין השאר בבניית מחנה סרפנד (צריפין). לאחר מספר שנים הקים מפעל ליצור רעפים, בלוקים ומרצפות מדרכה. המפעל היה במשולש הרחובות הרצל ואוסישקין בראשון לציון, כיום ראשון סנטר. אחרי שאבי עלה ארצה הוא הצליח, בעזרת סרטיפיקט, להעלות את אחותו גנסיה לארץ. הוריו נפטרו ושני אחיו לא הספיקו לעלות ונספו בשואה. אבי נפטר בשנת 1983. 
 
אמי שולמית מלבסקי לבית הוברמן. אמי נולדה בשנת 1917 בעיירה סטולין שבבלארוס להוריה יהודה ורחל, אחות לשלמה ויוסף. לאחר מספר שנים נולדה אחותה שרה. משפחתה הייתה משפחה ציונית. אביה השתייך לתנועת ההשכלה ולמד עברית בסתר כדי לא להכעיס את אביו שהיה רב והתנגד להשכלה.
 
אמא למדה בבית ספר "תרבות" שם דברו ולמדו בעברית. בהיותה בת 18 היא נסעה עם אביה החולה לרופא בוורשה, אולם הוא לא החזיק מעמד ונפטר ברכבת. אמי נאלצה לקבור אותו לבדה בבית הקברות "גנשה" בוורשה.        
 
שנה אחר כך בשנת 1936 היא עלתה ארצה ובאה לראשון לציון שם גרו אחיה שלמה ויוסף. אמא הגיעה באנייה לחיפה ומשם נסעה לראשון לציון במכונית משוריינת – הימים היו ימי המרד הערבי.
 אמה ואחותה לא הספיקו לעלות ונספו בשואה. אמא עבדה בפרדס במיון ואריזת תפוזים עד לחתונתה.
הורי נישאו בשנת 1938. אחותי פועה נולדה בשנת 1941 ונקראה על שם אם אבי פייה.
אני נולדתי בתאריך 21.01.44. כשנולדתי אמי לא ידעה מה עלה בגורל אמה ואחותה שנשארו בבלארוס האם הן בחיים או שנרצחו בידי הנאצים ולכן קראה לי על שם סבתה. לימים נודע שהן נרצחו. כשבגרתי ושמעתי זאת הבטחתי לאמי שאם תיולד לי בת אקרא לה בשם הסבתא ואכן בתי הבכורה שמה רחל כשם אמה של אמי.
 
זיכרונות הילדות שלי 
גרנו בראשון לציון ברחוב אוסישקין 25 בבית דירות. זיכרונות הילדות הראשונים שלי קשורים במלחמת השחרור. זמן קצר לפני שהבריטים עזבו את הארץ הם ערכו חיפוש בביתנו כדי לעצור את אבי שהיה פעיל בהגנה, למזלנו אבי לא היה באותה שעה בבית. על השולחן היה מונח שעון היד של אבי ותפוח עץ, הבריטים לקחו את השעון והתפוח ויצאו. עד היום אני זוכרת את לפיתת ידה של אימי ואת תחושת הפחד, החרדה והכעס שהרגשנו. תפוח עץ היה מוצר יקר מציאות. באותה תקופה לא היו כמעט מטעים של עצי פרי, פרט להדרים, ואחותי ואני הסתכלנו בעצב על התפוח שנגזל מאיתנו. אבי היה באותו זמן בשכונת מולדת שבחולון, שם עזר בסלילת "דרך הבטחון" דרך שעקפה את הכפר הערבי יאזור (כיום אזור) והגיעה לראשון לציון וכך ניצל מהמעצר.
יום אחד הודיעו לאימי שבן דודה מודי הוברמן נהרג. אני זוכרת שבאותה שעה השמיעו את השיר כלניות מפי שושנה דמארי, אמי פרצה בבכי, אני לא הבנתי בדיוק מה קרה, הייתי ילדה בת 4 אולם מאז בכל פעם שאני שומעת את השיר דמעות עולות בעיני.
 
אחרי המלחמה היו ברדיו תשדירים של חיפוש קרובים, באותה שעה איש לא פצה את פיו, כולם הקשיבו  אולי, אולי יימצא איזה קרוב משפחה או בן עיר שניצלו מהתופת, מהשואה. אכן באחד הימים אבי בא ואתו בת דודתו ובעלה ששרדו ועלו ארצה. הם התארחו בביתנו מספר חודשים עד שהסתדרו וקבלו דירה. אני נהגתי להציץ מדי פעם על ידה החשופה כדי לראות את המספר המקועקע עליה ולמרות שלא ספרו לנו הרבה יכולנו לחוש ולהרגיש שמשהו נורא עבר עליה.
 
שכונת אברמוביץ, בצפונה של ראשון לציון, הייתה מרוחקת מעט ממרכז העיר. מעט בתים היו בה ורובם קטנים בני קומה אחת, רוב השטח היה  שדות מוריקים, בחורף החלו הנרקיסים לפרוח אחריהם בוא הכלניות, הרקפות הצבעונים והאירוסים ולבסוף הפרגים והחרציות. מהחרציות היינו עושות סלסילות תוך שהיינו משחילים את הפרחים על גבי גבעול דק. הבתים לא היו מחוברים לביוב ולמים מרכזיים. בכל בית היו חופרים בחצר בור סופג לשם היו מזרימים את הביוב, ולא אחת היו סתימות והביוב היה עולה על גדותיו, ספור מאוד לא נעים ומאוד מסריח.
 
בקצה השכונה הייתה באר (בפינת רחוב ויצמן ורחוב קרל נטר). כשהבאר עבדה עלו קולות מונוטוניים ממנה, הבעיה החלה כשלא שמענו את הקולות הללו ידענו שעוד מעט לא יהיו מים ומיהרנו למלא דליים ובקבוקים במים עד יעבור זעם והבאר תתוקן. בראש הגבעה (רחוב קרן קיימת פינת פינס) עמדה הבריכה השחורה בריכה גדולה מרובעת יצוקה מברזל, צבועה שחור שהוצבה מעל ארבעה עמודי בטון. לבריכה היו מוזרמים המים שנשאבו מהבאר ומשם היו מולכים בצינורות לבתים. הבריכה הייתה מקום כנוס לילדי השכונה, שם עשינו את מדורת ל"ג בעומר ושם העפנו טיארות (עפיפונים). את הטיארות עשינו מ"בוסים" גבעולים של צמח הקנה ומנייר משי שעטפו בו את התפוזים. פעמים רבות היו עולים בדואים מהנגב לרעות את הכבשים בשטח סביב הבריכה. זכורה לי פעם שראינו המלטה של כבשה, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת.
 
באותם ימים לא היו מקררים חשמליים אלא רק ארונות קרח, בחלק העליון של הארון היו מניחים בלוק קרח ולמטה היה מיכל שאגר את המים מהקרח שנמס. לשכונה היה מגיע אחת לכמה זמן מוכר הקרח עם סוס רתום לעגלה עליה תיבה גדולה ירוקה שבתוכה הקרח. אנחנו היינו רצים אחריו ומלקטים את שבבי הקרח וזה היה הארטיק שלנו. הפרימוס להרתחת הכביסה, הפתילייה לבישול ותנורי החימום כולם פעלו בעזרת נפט. לשכונה היה מגיע מחלק הנפט, מכריז על בואו בצלצול פעמון.
בשעות אחר הצהריים היינו יוצאים לשחק בחוץ. בכדור היינו משחקים מחניים או "מסירות", בגולות ובחבל או סתם מטיילים בשדות וקוטפים פרחים,  אז עוד לא יצא החוק שאסור לקטוף. לא חששנו להסתובב חופשי בחוץ, מכוניות כמעט שלא היו והלכנו לחברים בלי לצלצל קודם (לא היו טלפונים).
זו הייתה ילדות מאושרת. למרות אירועי השואה שהדהדו ומלחמת השחרור והקרבנות שגבתה, הרגשנו אחותי ואני מוגנות, מוקפות במשפחה ובאהבה רבה שהעניקו לנו ההורים. 
 
העשרה
סרטיפיקט: "סרטיפיקט בתרגום מילולי – תעודה, אישור, קיצור של המונח Immigration certificate – אשרת עלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון."
תשע"ה
 

מילון

יום כביסה
לכל שכנה היה יום כביסה מיוחד. את הכביסה תלו בחצר.

סרטיפיקט
סרטיפיקט בתרגום מילולי - תעודה, אישור, קיצור של המונח Immigration certificate - אשרת עלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון.

ציטוטים

”אחרי המלחמה היו ברדיו תשדירים של חיפוש קרובים, באותה שעה איש לא פצה את פיו“