מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונות וגעגועים מאזור

סבתא ואני
פסיפס
זכרונותי מאזור.

העלייה לארץ

בשנת 1948, בהיותי בת שנה, מיד לאחר קום המדינה עלתה משפחתי ארצה, הורי, אחי ואחותי.

הם הגיעו על גבי אוניית משא מנמל באיטליה.

סופר לי כי ידידים של הורי אמרו להם כי כדאי להגיע לכפר "יאזור" שתושביו הערביים נטשו אותו עם פרוץ מלחמת השחרור. הורי ועוד שתי משפחות שעלו איתם, התנחלו בבית ערבי נטוש, ללא כל אבזור, ללא חלונות ודלתות, אך זכורים לי אריחי רצפה יפיפיים בגוונים כתומים וחומים דמויי ערבסקות בכל הבית.

כיום אני יוצרת אמנות בפסיפס ולא במקרה זיכרון זה מלווה אותי בכל העשייה האומנותית. כולנו, השכנים ואנחנו, השתמשנו במטבח משותף ובשירותים שלא היו יותר מאשר "בודקה" מעץ שנבנתה בחצר. נדמה שלא היו תנאים טובים ובעצם אפילו מצוקה, אך הזיכרון הוא של חיים בהרמוניה, הרבה ילדים, שיתוף פעולה ומשפחה אחת גדולה.

ההורים דיברו ביידיש והיה להם קשה לקלוט את השפה העברית. לימים, כשהגעתי לגן ואני בת שלוש אמי אמרה "הנה א-מזלה" (הנה עכבר).כל כך התביישתי באמי על בורותה ומאז הקפדתי ללמד אותה כל יום מילה חדשה בעברית.

נוף ילדותי:

בשנת 1954, עברנו לגור בבית פרטי שקראו לו אז "וילה", היו לנו כשבעה דונם של עצי פרי, משק חי- פרות, תרנגולות, תרנגולי הודו, אווזים לפיטום ומטע של תות שדה. לעיתים עזרתי בעבודות של השקית העצים, ובעבודות עם בעלי החיים, רק קשה היה לי לראות את תהליך פיטום האווזים שהיה נורא. רק כשהתארחו אצלנו בני משפחה "מהעיר הגדולה" והתפעלו מכל הפירות הטריים שהוגשו על שולחננו, רק אז הבנתי וידעתי להעריך את חיי הכפר. אמי חלבה פרות, הכינה שמנת ויוגורט. היא ידעה להכין מיני ריבות מפירות העונה מהם נהנינו בעונות אחרות. ריח התבשילים מהמטבח מלווה אותי עד היום, וכשניסיתי לאחר נישואי על פי מתכון ברור לבשל את אחד מתבשיליה זה לא היה אותו הדבר. שאלתי את אמי "למה?" והיא ענתה "בישלת על פתיליה?" וזה כנראה הסוד.

תמונות ילדות

בשנת 1951 ירד שלג בתל אביב.תמונת ההתרגשות של המבוגרים למראה הפלא הגדול הינה הדבר היחיד הזכור לי מיום זה.שלג לא ראיתי כי החלון היה גבוה. בבית הספר היסודי ע"ש "השבעה" עשיתי חייל. יום אחד הגיעה ניידת שידור של "קול ישראל" להכין כתבה על הכפר. הגיע שדר מפורסם בשם אלימלך רם וביקש מההנהלה נציג של התלמידים לצורך ראיון.

נבחרתי. צוות השידור לקח אותי למצבה המפורסמת באזור הממוקמת קרוב לכביש ירושלים והיה עלי להקריא את שמות ההרוגים הכתובים על המצבה, כשאני עומדת על הכביש על מנת שברקע ישמעו המכוניות הנוסעות.לא הצלחתי לראות את הכתוב ממרחק זה. התקרבתי למצבה, למדתי בעל פה את שמות הנספים והצלחתי לבצע את המשימה: אבטיחי, איבניצקי, זעירא, עולמי, קורדובה, רוזנבלום, שמיר. גם את השמות הפרטיים זכרתי ועדיין זוכרת. אחר כך הם ראיינו אותי ושאלו שאלות מוזרות כמו:"למה את אוהבת את אזור?" כילדה בכיתה ה' לא הייתה לי תשובה טובה .פלטתי כל מיני שטויות על נוף ואוויר ואנשים וחברים.

זה כנראה היה נכון. מראה מרבדי הכלניות בחורף, הנרקיסים בביצות מסביב, ריח פריחת עצי ההדר, לכל אתר כזה, מתכננים היום טיולי חובה בשבתות למשפחות, לאוהבי הטבע ומטיבי הלכת. זו הייתה החצר הקדמית שלי.גם ארכיאולוגיה ופרסום היה לנו.ביום בהיר אחד, נפוצה השמועה כי משה דיין אצלנו. כמו כל הילדים רצנו לאתר החפירות שבמרכזו עמד מסגד, ומשה דיין עם את חפירה עובד ומזיע וצועק שנזוז. שם הוא גם נפל קצת, ונקבר מתחת מפולת קטנה של עפר.

ברדיו הגדול במהדורת החדשות שמענו על האירוע.עוד לא דיברנו על השיטפון הגדול בחורף 1953. ואדי מוסררה, הוא נחל איילון עלה על גדותיו ומה רבה הייתה שימחתנו כשסירות הובילו אותנו לבית הספר ולחם וחלב הגיעו אלינו ממקום לא ידוע. כשמדברים על זכרונות, הם נצבעים באור רומנטי ונוסטלגי. לא ברור לי מה היה הקסם של התקופה. אולי הגיל הצעיר, אולי הסקרנות, אולי התמימות של פעם ואולי סתם געגועים. 

עבודה זו מוקדשת להורי גלד לייב ופסיה אשר באו לארץ כציונים וכפליטים והשתלבו יפה בחברה הישראלית.

העבודה מוקדשת גם לנכדתי על מנת שנוכל ליצור, לשתף ולדבר באותה שפה.

מילון

בודקה
ביתן

אזור
אָזוֹר היא מועצה מקומית במחוז תל אביב בישראל. היישוב הוקם על חורבותיה של העיירה הערבית יאזוּר, ליד כביש תל אביב-רמלה. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1951. בראשות המועצה המקומית עומד מר אריה פכטר, יליד היישוב.

ציטוטים

”לקחתי מהסיפור את החשיבות של זכרונות ילדות מוקדמים שנשארים איתנו ומלווים אותנו לאורך כל החיים.“