מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונותיי מתקופת הצנע בישראל

משפחת ברק
סבתא נעמי והנכדים עלמה ויהונתן
תקופת הצנע במושבה קדימה

מדיניות הצנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה לייצב את שער חליפין ולחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות והגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון, כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. בנוסף הוטלו הגבלות על כספים שניתן להוציא מהארץ.

נולדתי במושבה קדימה בשנת 1947, חצי שנה לפני הכרזת המדינה. בת לאימי רני (שולמית ) לבית וונגנהיים ואבי וורנר לבית דויס. הוריי עלו לישראל מגרמניה, טרום מלחמת העולם השניה, כציונים. אימי עלתה לישראל עם הוריה, זוזנה (שושנה) וקורט וונגנהיים, הם התיישבו במושב עין ורד שבשרון. אבי עלה לישראל עם אחיו, הנס דויס. ההורים הצטרפו אליהם לאחר מספר שנים.  הם התגוררו בקדימה.

סיפור עליתם לישראל של שני הוריי מפורט במסגרת הפרויקט הרב דורי שכתבתי בשנת הלימודים תשע"ח עם נכדי עידו.

תקופת הצנע התחילה כשהייתי בת שנתיים. זכרונותי מתקופה זו מתרכזים בעיקר בשנים מאוחרות יותר, כשהייתי בת 6 והלאה. אני חולקת את זכרונותי עם אחותי אילנה צעירה ממני ב- 3 שנים, אבא ורנר ואמא רני. התגוררנו בבית קרקע קטן, במושבה קדימה, ברחוב וייצמן. סמוך אלינו התגוררו סבתי וסבי, הלנה   (חנה ) לבית פולי, ורודולף לבית דויס. כשם כבוד קראנו לסבתי אומה, ולסבי אופה.

לסבי וסבתי ולהוריי היה משק חקלאי בו היה לול תרנגולות מטילות, רפת, חלקת אדמה בה גידלנו יחד גידולים חקלאיים. ברפת היו 6 פרות. אני זוכרת שהפרה עדנה היתה הפרה המוצלחת ביותר, היא נתנה חלב שמן יחסית, שהיה מבוקש מאוד בתקופה הזו. לאחר כל חליבה דאגה אימי לשמור לי את החלב האיכותי של הפרה עדנה.

היינו חולבים את הפרות לתוך כדי חלב כבדים מאד. בסיום החליבה היו מעבירים את כדי החלב אל המחלבה המרכזית שהיתה בפינת רחוב ויצמן בכיכר המרכזית במושבה קדימה. שם היו מאחסנים אותם בבריכות קרח ענקיות ומעבירים אותם למחרת היום במשאית לתל אביב.

כד חלב

 

מהחלב שנשאר אחרי שהכדים התמלאו, אימי היתה מייצרת  חמאה וגבינה. היא שפכה את החלב  לצנטריפוגה (סרכזת) ידנית. לאחר מכן הוסיפה חומר מסוים לצנטריפוגה. היא סובבה את ידית הצנטרפוגה מהר בעזרת הידיים. התהליך היה קשה מאוד. לאחר זמן מסוים של סיבובים, החלב היה מתפרק לחמאה ולגבינה. את מוצרי החלב נהגו למכור ו/או להחליף בין תושבי קדימה. הוחלפו מוצרים אחרים כמו עגבניות בעונה, ביצים, פרי הדר וכו'.

צנטרפוגה ידנית

 

בנוסף היה לנו לול של תרנגולות. התרנגולות הסתובבו חופשיות בתוך הלול. היו בו תרנגולות מטילות וגם תרנגול אחד. בכל יום אני ואחותי אספנו את הביצים שהתרנגולות הטילו. אם היו ביצים סדוקות ולא ניתן היה למכור אותן הכינו סלט ביצים, עוגות ולפעמים גם גוגל מוגל.  זה היה מעין משקה בריאות, מאד לא טעים.

התרנגולות הטילו גם ביצים מופרות. התרנגולת היתה דוגרת על הביצים עד שאפרוח היה בוקע. בימים קרים וגשומים אמא שלי היתה מכניסה את הדוגרת עם הביצים הביתה, לתוך המקלחת, על מנת שלתרנגולת יהיה חם ויבש. ובעיקר שהביצים לא תתקררנה. לאחר שבקעו האפרוחים היינו אוספים אותם לתוך ברודר (מגרמנית – bruterei). הברודר היה בתוך הבית ותפקידו היה לחמם את גופם של האפרוחים ולשמור על חום גוף יציב לאפרוחים ולדוגרת.  לפעמים, בלילות קרים במיוחד השתמשנו בברודר לחימום הבית.

תרנגולות אינן אוהבות לישון על האדמה. לכן בנה להן סבא שלי נדנדות עץ לשינה. עם רדת החשיכה, התרנגולות, היו קופצות על הנדנדות או נכנסות לתאי ההטלה. תרנגולות מטילות ביצים רק בשעות האור.  על מנת להגדיל את כמות הביצים שהטילו, נהגו להתקין תאורה בלול למספר שעות נוספות. כך התרנגולות הטילו ביצים זמן ממושך יותר והלכו לישון מאוחר יותר. סבא שלי התקין תאורה בלול התרנגולות שלנו בשלב מאוחר יותר.

בנוסף הייתה לנו חלקת אדמה בה גידלו עצי פרי, גויאבות, חבושים, שזיפים, תפוחי עץ מסוג יונתן ואלכסנדר. היה גם כרם ענבים קטן. על מנת להשקות את העצים היינו חופרים גומות סביב כל עץ. תפקיד נוסף שלי ושל אחותי היה לעבור עם צינור מים בין הגומות ולמלא אותן במים להשקיית העצים. את הפירות הטובים היו מוכרים.

לנו מותר היה לאכול רק את הפירות שנפלו, או הפירות שלא היו יפים מספיק. אני זוכרת את טעמם המתוק של הפירות שאכלתי בזמן שהמתנתי שגומות המים יתמלאו. רק ביום ההולדת של סבתא אומה (הלנה דויס), אכלנו את הפירות היפים והטריים. סבא רודולף היה יורד אל הכרם. הוא היה קוטף את הענבים היפים ביותר, מסדר אותם בתוך סל נצרים מיוחד, ומביא אותם לסבתי. סבתא אומה אפתה מהענבים פאי ענבים מיוחד. טעמו המתוק והמיוחד של פאי הענבים זכור לי עד היום.

בתקופות מסוימות שתלו סוג של קטניה בשם בקיה בין העצים על מנת  להעשיר את זמינות המינרלים בקרקע (העשרה בחנקן !). צמחים ממשפחת הקטניות מספקים סוכר לפטריה מסוג ריזוביום החיה בשורשיהם ובתמורה מקבלים חנקן, בכך מעשירים הצמחים את האדמה בה הם גדלים.

אני זוכרת את מגפת הארבה בשנת 1958. הגיעו אז להקות ענקיות של ארבה. הארבה כיסה את השמש ונראה כאילו ירד הלילה באמצע היום. החקלאים במושבה, ביניהם בני משפחתי, חששו שהארבה יאכל את שיחי הבקיה בין עצי הפירות. באותו יום, אני זוכרת, שלחו אותנו הביתה מביה"ס. לקחנו מכסים של סירים מהבית, ויצאנו לחלקת עצי הפרי. התבקשנו להכות חזק בין המכסים, על מנת להקים רעש והמולה שיבריחו את הארבה. זו זכורה לי בתור חוויה מצחיקה במיוחד.

מאחר וגדלנו במשק עזר חקלאי, הרגשנו פחות את הקיצוב והצנע. אינני זוכרת מחסור. את התרנגולות הזקנות שלא הטילו יותר אמא שלי היתה מבשלת. מכל חלק בתרנגולת, היו מכינים מאכל אחר. מחלקי הפנים של התרנגולות אימי בישלה תבשיל מטוגן עם בצל. את הביצים שנשארו במקרה בבטן התרנגולת (ללא הקליפה כמובן) היו מבשלים במרק או מוסיפים לכבד הקצוץ. מחלקי העור של התרנגולת הכינו גריבלאך – מאכל קריספי. מהשומן הכינו שמאלץ – ממרח שומני למרוח על הלחם. משאר חלקי התרנגולת הכינו מרק, צלי ועוד.

ברחוב הרצל היתה צרכניה, שם קנינו בתלושים בשר, דגים, סוכר, קפה. הייתה הקצבה של תלושים לכל אדם. ילד קיבל יותר ממבוגר.

מטרות מיוחדות

                                                                                  תלושים

ירקות ופירות, מעבר לאלו שגידלנו במשק, לא היו. הירק היחיד שהורי קנו היה עגבניות. מלפפונים היו יקרים מאוד ואמרו שאין במלפפונים ויטמינים חשובים. הוריי קנו גם בננות. בנוסף קנו הורי שמן קוקוס. לא היה אז מבחר של סוגי שמן כמו שיש היום.

ברחוב הרצוג היתה מאפיה. אני זוכרת שבמאפיה היה תנור ארוך מאוד. אפו בה לחם שחור, עגול. הוא היה טעים מאוד. מאחר ולא היה תנור אפיה בכל בית השתמשו בתנור הארוך במאפיה לצורך אפיה של חלות ועוגות ביתיות. בימי חמישי ושישי עקרות הבית היו לשות חלות ועוגות, אותן לקחו למאפיה, שם אפו את כל העוגות.

בית הספר היה אז בקצה רחוב רמז. למדנו בכיתה עם מעט תלמידים. לבית הספר הינו מקבלים כריך עם בננה וסוכר או כריך עם שמאלץ ומלח. את הכריכים היו עוטפים בנייר משומש של מרגרינה. לאחר שסיימו להשתמש במרגרינה שטפו את הנייר היטב, יבשו אותו והשתמשו בו שוב כנייר עטיפה לכריכים.

בגדים היו קונים לנו בחנות שהיתה ברחוב הרצל למשפחת טננבאום. אני זוכרת שתמיד קנו לי בגדים של בנים. מכנסיים רחבים עם גומי בקצה וטרנינג עם סיומת מוזרה. למרות זאת לא היו לנו טענות, זה מה שהיה. מאוד רציתי בגדים של בנות. רק למסיבת סיום של כיתה ח' קנו לי בגדים יפים של בנות,  סרפן צהוב יפה במיוחד. פעם אחת אני זוכרת שקיבלנו בד מאח של סבא שלי, אלפרד דויס, שהיגר לאמריקה. עם הבד הזה הלכו לשכנה. היא היתה תופרת שתפרה לנו חליפות מהבד.

לאבי היתה משאית. הוא היה מסיע את כדי החלב לתל אביב לחברת טנא נגה. את ארגזי הביצים למחסן אחר בתל-אביב, ובדרך חזרה היה מביא איתו קמח למאפיה ואספקה לצרכניה. פעם בשנה, בחופש הגדול, אבא שלי היה מסיע אותנו במשאית לתל אביב. היינו יושבות מאחור, על הארגז. כדי שלא יראו אותנו (אסור היה להסיע אנשים על הארגז) לכן כיסו אותנו ביריעת ברזנט. היינו מתפקעות מצחוק כל הדרך לתל אביב. כשהגענו לתל אביב אבי היה לוקח אותנו למסעדת תנובה. שם אכלנו תות שדה בקצפת. זה היה טעים מאוד.

לעיתים אבא היה מביא לנו מרמתיים (הוד השרון של היום) עוגיות אוזן חזיר ("שוואין אורן" בגרמנית). הן היו עוגיות גדולות כאלו, מבצק עלים והרבה סוכר וטעימות מאד.

בילוי נוסף היה לנסוע לים. בשבת היינו נוסעים, כל המשפחה, במשאית מיוחדת להסעות. הצטופפנו כולנו, עם שכנים נוספים, בישיבה על שני ספסלים לאורך המשאית. הנהג היה מעלה תמיד יותר נוסעים מהמותר. אני זוכרת שכל פעם שראינו משטרה, הילדים היו מתחבאים על הרצפה, בין הספסלים, על מנת לא לקבל קנס על עודף אנשים.

פעם אחת גם נסענו לראות את מצעד צה"ל בתל אביב. נסענו במשאית של אבא ושמרו לנו "מקום של כבוד" במרפסת של בעלי מחסן הביצים בתל אביב. אני זוכרת את התחושה של כבוד שהרגשתי במצעד הזה.

גאווה שאין לתאר מתוך ציונות על שהמדינה היא שלנו, שהצבא שצועד במצעד הוא הצבא הישראלי. שנים לאחר מכן, כשהתגייסתי לצבא, צעדתי גם אני במדי צה"ל במצעד ביום העצמאות. הייתי במחזור הראשון שהתגייס לאחר מלחמת ששת הימים. אין לתאר במילים איזו גאווה זו  הייתה.

תקופת הצנע בקדימה

סבתא נעמי אישה של נתינה והתנדבות

קישור לסיפור: דור לדור יביע אומר

הזוית האישית

סבתא נעמי: מאוד נהניתי לספר לנכדתי החמודה, עלמה, את זכרונותיי מתקופת ילדותי. חווית ההשתתפות בפרויקט היא חוויה איכותית ונעימה. נהנינו מאוד מהסיור בבית התפוצות, אליו הצטרף גם אחיה התאום של עלמה, יהונתן נכדי. למדנו הרבה מהמדריכה שליוותה אותנו בסיור והעשרנו ידיעותנו.

הנכדה עלמה: אני נהניתי מאוד בפרויקט הקשר הרב דורי. נהניתי בטיולים וגם שסבתא ואני ישבנו והיינו יחד. לפעמים נפגשנו גם בערב. נהניתי מאוד מהסיפורים שסבתא סיפרה לי על תקופת הצנע. תודה לך סבתא שפינית זמן, כמו כן, אני אוהבת אותך.

מילון

גוגל מוגל
משקה ביצים המשמש כתרופת סבתא במטבח היהודי.

צנע
מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ.

מצעד צה"ל
במהלך עשרים שנות המדינה הראשונות נערך מצעד כללי של צה"ל אחת לשנה. המצעד נערך לראשונה בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות. בין השנים 1949 ל-1968 נערך המצעד אחת לשנה ביום העצמאות. לאחר המצעד ה-20 חלה הפסקה למשך חמש שנים, ואז נערך מצעד צה"ל נוסף במלאת עשרים וחמש שנים למדינה. לאחר מצעד זה לא נערכו מצעדים נוספים.

אוזני פיל
עוגיות עשויות בצק עלים. מגוון שמותיהן מתייחס לצורתן האופיינית - ספירלה כפולה, המזכירה עלי דקל, אוזני בעלי חיים, לב ועוד.

מגפת ארבה בישראל בשנת 1958
ארבה הוא השם שניתן לחגבים המתאגדים בלהקות. בנובמבר שנת 1958 הגיעו ממצרים לישראל להקות של ארבה. הארבה החלו לפגוע בגידולים בנגב, התקדם צפונה אל תל אביב והגיע גם לישובי השרון. בתוך שעות ספורות חיסלו החגבים שטחים גדולים של ירק ומספוא ופגעו בעצי פרי ובכרמים. על מנת להגן על היבולים עסקו החקלאים בהדברה ובריסוס, בהדרכת מדריכים שהגיעו ממשרד החקלאות. בנוסף השתמשו בפחים ובמקלות כדי ליצור רעש שיגרש את הארבה.

ציטוטים

”בשנת 1958, להקות ענקיות של הארבה כיסו את השמש ונראה כאילו ירד הלילה באמצע היום.“

”אני זוכרת את טעמם המתוק של הפירות שאכלתי, בזמן שהמתנתי שגומות המים יתמלא.ו“