מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות של סבא יגאל פורצקי

אני ואלון באחד המפגשים של הקשר הרב דורי
אני בצעירותי
לגדול בתל אביב בשנות ה 50

השנה 1950 ערב סוכות הגעתי לעולם, אמא תמיד סיפרה לי שהיה זה לאחר כניסת חג הסוכות. כשגדלתי נהגה להזכיר לי מדי ערב חג הסוכות שיום הולדתי לפי התאריך העברי חל בערב החג.

נולדתי שנתיים לאחר קום המדינה. לתקופה זו קראו תקופת הצנע בהנהגתו של שר האוצר דאז דב יוסף. ברית המילה שלי התקיים בשמחת תורה. אבי אסף מחברים תלושי מזון שהיו על פי הקצבה על מנת שיוכל לחגוג את ברית המילה של בנו הבכור.

הורי קראו לי יגאל, שם שהיה מקובל בשנות ה – 50. כשגדלתי שאלתי את הורי מדוע החליטו לקרוא לי בשם יגאל, ואבי סיפר לי כי הוריו היו מאוד חולים והוא קיווה שאגאל אותם ממחלתם.

הורי וסבא וסבתא

אבי ראובן, יליד ביאליסטוק שבפולין, היגר עם משפחתו כשהיה בן 3 לרומניה והתיישבו בעיר יאשי.

סבי יוסף היה יזם והקים מפעל טקסטיל גדול ברומניה אשר סיפק מקומות עבודה רבים לתושבי המקום. סבי הביא לרומניה את נול האריגה הראשון מאנגליה על מנת ליעל את העבודה במפעל. פרצה שביתת פועלים גדולה בטענה שהמכונות ייקחו את עבודת הכפיים ופועלים רבים יאבדו את מקום עבודתם. סבי יוסף שכנע את הפועלים שההפך הוא הנכון המכונות יוסיפו תוצרת, הביקוש יגדל והמפעל יהיה זקוק לעוד ידיים עובדות. לאחר שכנועים רבים הסכימו העובדים לחזור לעבודתם.

סבי הבחין שישנה ירידה גדולה בפריון העבודה של התופרות וזאת משום שהמכונות עמדו עם הפנים לתופרות, העובדות היו עסוקות בלדבר אחת עם חברתה והפרודוקטיביות ירדה. נפלה בסבי החלטה להפוך את המכונות כך שכל תופרת תראה את גבה של חברתה ולא תוכל לשוחח איתה בזמן העבודה, וראה זה פלא, הפריון שב לקדמותו.

מימין – סבא יושקה, סבתא שרה, אמא מרה ואבא ראובן.

לאחר סיום הלימודים של אבי, החליט סבי לשלוח אותו ככוח חלוץ לפלשתינה ולבדוק אפשרויות השקעה בארץ, התוכנית הייתה שלאחר שאבי יתבסס הם יצטרפו אליו.

אבי הגיע לארץ ב-  1 בספטמבר, 1939, לנמל יפו. אבי היה מספר, שכשהיה מסתובב בתל אביב, הכיר שם את כולם, ואת מי שלא הכיר, היה תייר או עולה חדש ("תל אביב הקטנה").

אני ואבא עם הכלב טובי ליד הבית ברחוב יוסף אליהו פינת רוזנבאום.

אבי ראובן רכש בדמי מפתח את הדירה ברחוב יוסף אליהו 4 בתל אביב לשם הגיעו הוריו – סבא יושקה (יוסף, שעל שמו נקרא גם אחי יוסי) וסבתא שרה. כשנולדה בתי הבכורה לימור קראנו לה בשם שני שרה, על שמה.

אמי מרה עלתה לארץ מצרנוביץ (בוקובינה שברומניה היום אוקראינה) בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אמי הייתה נערה צעירה שנאלצה לעזוב את ארץ הולדתה בעקבות המלחמה.

הוריה של אמי, סבא נפתלי שם החיבה שלו, סבא ניקו, וסבתא אדלה שנקראה גם סבתא עדי, נלקחו למאסר על ידי השלטונות הרומניים בשל חשדם שהם עזרו ליהודי פולין, אשר ברחו מפולין ובאו להסתתר בצרנוביץ, אשר הייתה ידועה כעיר יהודית גדולה. אמי, כילדה קטנה, נאלצה להישאר לבד.

אמי והוריה הגיעו לארץ לאחר מסע ארוך שהחל ברומניה עד עיר הנמל קונסטנצה ומשם האוניה הפליגה לאיסטנבול שבתורכיה. לדברי אמי האוניה הייתה מאוד רעועה ששימשה להובלת בקר, ולא לבני אדם, והייתה זו ההפלגה האחרונה של האנייה והיא טבעה כשחזרה לאירופה מנמל חיפה.

מאיסטנבול, הביאו את נוסעי האנייה ברכבת לישראל שנשלטה ע"י הבריטים, בשנת  1944. אמי, הסבתא עדי וסבא ניקו, הובלו למחנה עולים בעתלית שליד חיפה. ברצוני לציין שהם נכנסו לארץ באישור הבריטים, אשר שלטו בארץ ונתנו להם "סרטיפיקט". השהייה במחנה עולים לא הייתה ארוכה והם עברו לתל אביב, לרחוב פיינברג, שם נאלצו להתחלק בדירה עם משפחה אחרת.

בשנת 1953 נפטר סבי ניקו והוא נקבר בקריית שאול.

אמי החליטה שסבתא עדי צריכה להתגורר בסמוך אלינו, ובגלל זה, הן רכשו דירת חדר קטנה בדמי מפתח ברחוב דיזנגוף 10. מאוד אהבתי לישון בסופי שבוע אצל סבתא עדי, היא ידעה לפנק עם ארוחת בוקר מלכותית. הימצאותה של סבתא לידנו עזרה לאימא לצאת לעבודה ולעזור לאבי בעסקים.

התגוררנו ברחוב יוסף אליהו 4 בתל אביב. כשרכש אבי את הבית בדמי מפתח, היה זה צפון תל אביב של אז. תחנתו הסופית של קו 5 הייתה ליד תיאטרון הבימה. במקום עליו עומד היכל התרבות, היה מגרש הכדורגל של השכונה שלנו. היכל התרבות נפתח לקהל בשנת 1956 כמשכנה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. רק אצולת תל אביב הייתה יוצאת לערבי קונצרטים בהיכל התרבות. והיו נשים לבושות במיטב האופנה, כולל מעילי פרווה בחודשי החורף.

ב – 4 במאי 1954 נולד אחי יוסי שנקרא ע"ש סבי יוסף מצד אבי. אמא הייתה מספרת שאני שאלתי אותה: נכון שהוא יישאר רק כמה ימים ואחר כך מחזירים אותו לבית החולים?

מאלבום התמונות המשפחתי אני ואחי

הילדות בתל אביב

באזורנו היה בית הספר הוותיק כרמל שרוב תלמידי האזור למדו בו. באותה תקופה נפתח בית הספר דובנוב, מנהל בית הספר היה אסף מנהל מאוד קשוח שחזר משליחות בקנדה לניהול בית הספר. אסף עבר בכל בתי השכונה לשיחה עם ההורים על מנת לשכנע אותם לשלוח אותי לבית הספר דובנוב במקום לכרמל היות ובית הספר סבל מחוסר תלמידים. הורי השתכנעו מאסף ויוסי ואני נשלחנו לבית הספר דובנוב.

באוקטובר 1956 הייתי בן שש פרצה מלחמת סיני הידועה גם בשם מבצע קדש. אני זוכר שהורי כיסו את חלונות הבית בבריסטול שחור ובלילות הייתה האפלה מוחלטת. בזמן האזעקות אבי פתח את דלת הכניסה לדירה והשכנים נהגו לרדת אלינו ולמצוא מחסה במסדרון היות וקיר המסדרון היה קיר עבה מאוד ונחשב למקום בטוח. בתקופה זו עדיין לא היו מקלטים רבים בתל אביב. לאחר המלחמה נבנה בקומת הכניסה קיר לבנים אשר שימש כמקלט לדירי הבית.

בפינת רחוב רוזנבאום גרו מנחם ועליזה בגין. מזיכרוני ייזכר מנחם בגין כאיש אציל אשר תמיד שוחח עם ילדי השכונה שבאותה תקופה שיחקו בקרן הרחובות והוא השפיע על דעותיי רבות. ברחוב יוסף אליהו הייתה מכולת קטנה שנוהלה ע"י מר גרוסברג ואשתו. בתקופה של שנות השישים מכרו במכולות חצי כיכר לחם שחור וגבינת קרש לבנה. כמובן שברוב המקרים הקניות היו בהקפה, קראו לזה "בלרשום".

בספטמבר 1963 הגעתי למצוות, למדתי את הפרשה שלי, ועליתי לתורה בבית הכנסת הקטן "שטיבל" בפינת מרמורק. האווירה בבית הכנסת הייתה מאוד קפדנית ולא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי התפילה. לאחר טכס בר המצווה הזמינו הורי את האורחים לביתם לארוחת שבת. הימים היו קשים מבחינה כלכלית ולכן חגגנו בבית הורי.

ההזמנה לטקס הבר מצווה

בית הכנסת עבר לרחוב מרמורק למשכן קבע, הצריף חוסל לטובת הרחבת הכביש.

לאחר בר המצווה רשם אותי אבי לתנועת הנוער מכבי צעיר שנפגשה פעמיים בשבוע במועדון שליד מגרש הכדורסל המיתולוגי של מכבי תל אביב  צמוד לקולנוע אוריון , במכבי שיחקו על משטח מרוצף במגרש פתוח ולא מקורה. שם התוודעתי לשחקן העבר של מכבי תנחום כהן מינץ, משחקי הדרבי בן מכבי להפועל היו תמיד מוקד למתיחות בין הקבוצות ותפקידנו במכבי צעיר היה לעודד את השחקנים באותה תקופה לא היו שחקנים זרים כל הקבוצות היו על טהרת השחקנים הישראליים.

לאחר המפגשים השבועיים במכבי צעיר היינו הולכים לשוק בצלאל לאכול חצי מנה פלאפל ב – 25 אגורות. הלכנו לראות סרטי מערבונים בקולנוע שדרות ברחוב רוטשילד היום משמש המקום את בנק מסד. היינו מבלים גם בקולנוע מוגרבי שהיה לו גם גג נפתח לימי הקיץ החמים. בחגים אבא התפלל בבית ציוני אמריקה היות והמקום היה ממוזג ובבית הכנסת הייתה מקהלת ילדים. למדתי בתיכון גאולה החזקתי מעמד שנתיים בלבד ונפלטתי לתיכון אקסטרני בשכונת מונטיפיורי.

החיים בדיסלדורף, גרמניה

בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט שאנחנו נעבור לחו"ל ונצטרף לאבי. עבורי היה זה משבר גדול לעקור נער צעיר בן 16 חבר בתנועת הנוער מכבי צעיר תל אביב עם חברים ישראליים ושורשים עמוקים ולעבור למדינה  זרה.

הגענו לגרמניה לעיר דיסלדורף, אחי יוסי נרשם לבית הספר הבריטי במינכן גלדבאך שהיה חלק מהמחנה הצבאי הבריטי. הורי רשמו אותי לבית ספר לטכנאי מחשב. לאחר סיום הקורס התקבלתי לעבודה בחברת Kaufring שניהלה מחסנים. באותם ימים המחשבים תפסו שטחים גדולים מאוד וכל הרישומים היו על גבי כרטיסיות מחוררות.

החיים הקהילתיים בדיסלדורף היו מאוד מוגבלים קהילה קטנה. בחגים הקהילה נהגה לעשות מסיבות. בסופי שבוע הנוער הצעיר היה נפגש בקהילה למפגשים בסגנון תנועות הנוער.

גרנו בבית קטן מאוד ברחוב Immerman strasse מרחק הליכה קצר מתחנת הרכבת המרכזית של דיסלדורף. בסופי שבוע היו מגיעים עיתונים מהארץ לדוכן העיתונים הבין לאומיים בתחנת הרכבת. דיסלדורף אחת הערים היפות והיוקרתיות בגרמניה, אבי ואמי היו נוהגים להיפגש עם חברים ברחוב היוקרתי Kenigs Alle משופע בחנויות יוקרה ובתי קפה. מקום המפגש הקבוע היה קפה ביטנר.

במהלך שנת 1968 למדתי נהיגה על רכב מסוג חיפושית. מבחן הרישוי שונה במעט מהמבחנים הנהוגים בארץ, הבוחן יושב מקדימה ומורה הנהיגה מאחור לדוושת הברקס מחובר לפעמון ,שבמידה והבוחן נאלץ להשתמש בברקס הדוושה משמיעה צלצול והמבחן הסתיים. אין כל זיהוי על גבי המכונית שהנוהג בה במבחן על מנת לא לתת לו עדיפות כל שהיא מצד המכוניות על הכביש. המבחן מתרחש על דרך מהירה ובעיר כך שלא קל היה לעבור את מבחן הרישוי. לאחר שזכיתי ברישיון המיוחל אבי ליווה אותי בנסיעותיי הראשונות על מנת להקנות לי ביטחון וידע על הכביש. פרקטיקה זו קיימת היום אצלנו לנהגים צעירים. הדבר הוכיח את עצמו.

בזמן שהייתנו בדיסלדורף אבא היה נוהג לנסוע מדי פעם לאנטוורפן לבורסת היהלומים, הנסיעות האלה היו מאוד אהובות עלי היות ונפגשנו עם ישראלים ויהודים והיה קשר עם הארץ. בבורסה באנטוורפן הייתה מסעדה יהודית כשרה ושם התודעתי למרק עוף צח עם לוקשן ושעועית לבנה עד היום אני זוכר את הטעם הנפלא של המרק.

חופשת הקיץ בשוויץ

את חופשת הקיץ בילינו בעיר הקיט לוגנו עיר נופש בדרום שוויץ. נסענו ברכבנו מדיסלדורף ללוגנו נסיעה שארכה כ 17 שעות ובלילה עצרנו בבאדן באדן ללינת לילה. למחרת הגענו בשיא עונת התיירות ללוגנו ללא הזמנת חדר, בסוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70 לא היו אתרי אינטרנט להזמנת חדרים הפנו אותנו ללשכת התיירות. אמא ירדה מהרכב ופנתה ללשכת התיירות והמקום היחידי עליו הם המליצו הייתה טירה עתיקה במרחק של כ – 7 דקות נסיעה מלוגנו. אמא שאהבה מאוד היסטוריה וטירות עתיקות מאוד התלהבה, למען האמת הרבה בררות לא היו לנו. נסענו כ 10 דקות והגענו לטירה מדהימה המשקיפה על נוף מדהים. את פננו קיבלה בעלת הבית שהציגה את עצמה כקונטסה ( תואר אצולה ) ממוצא פולני ובעלה אציל ממשפחה איטלקית ידועה. הטירה שימשה אותם כטירת נופש למשפחה האיטלקית בחודשי הקיץ. היינו סקרנים לדעת מדוע הם נאלצים להשכיר חדרים בטירה והקונטסה סיפרה כי לבעלה הייתה תאונת דרכים והם ירדו מנכסיהם ונאלצים להשכיר למחייתם חדרי נופש.

אמא התאהבה בטירה העתיקה. הייתה זו חופשה מדהימה שלא אשכח. לטירה הייתה ברכת שחיה. בכפר הייתה מכולת קטנה שם נהגנו לקנות מצרכים ולהכין בדירה, בערב היינו יורדים לעיר שהייתה תוססת ומלאה בתיירים. בילינו בטירה כשבועיים וכשעזבנו כבר הזמינו הורי חופשת קיץ לשנה הבאה לחופשה זו הצטרפה גם סבתא עדי.

אבי ראה שלבעלי הטירה יש סמל משפחתי, הייתה זאת התקופה שלאחר איחוד ירושלים ואבי בהשראת הסמל המשפחתי ציר את סמל משפחתנו שכלל סימנים מירושלים המאוחדת כמו מגדלי דוד גור אריה יהודה סימלה של ירושלים. אבי הטביע את הסמל על טבעת אותה אני עונד מאז שירושלים אוחדה לה יחדיו.

צה"ל

בתחילת  שנת 1969 חזרתי לארץ על מנת להתגייס לצבא, הייתה זו תקופת מלחמת ההתשה. הורי נשארו עוד מספר חודשים בגרמניה ואותי שלחו לסבתא עדי.

התגייסותי במאי 1969 היה זה מחזור גיוס אמצע השנה ולכן רוב המתגייסים לא היו בוגרי תיכון ונאלצתי להתמודד עם חברים חדשים, כאמור צה"ל הוא כור ההיתוך של המדינה. לשכת הגיוס הייתה ביפו ומיישם העבירו אותנו לתל השומר. בזמן שהמתנתי בלשכת הגיוס הכרתי את זאב בלובשטיין שהיה חברי בתקופת הצבא למרות שלא שרתנו יחד.

.

לאחר תהליך גיוס מהיר גויסתי לחיל התותחנים, הטירונות הייתה בשומרון בסבסטיה ונמשכה מספר חודשים. עם סיום הטירונות העבירו אותי לגדוד תותחנים 404 . הגדוד נדד בין רפידים למנוחה ולתחזוקת התותחים לבין המיטלה לפעולות מבצעיות. לגדוד הייתה סוללה קרוב לתעלת סואץ אשר אוישה בתותחים קבועים שנלקחו שלל מהצבא המצרי. לסוללה קראו סוללת הנברונים היות וקני התותח יצאו מתוך הבונקר. היו ימים בהם ירינו לעבר פורט סעיד מאות פגזים ביום.

מפקד הסוללה היה אלחנן טננבאום, לימים קודם עד לדרגת אלוף משנה, אלחנן נחטף והיה בשבי החיזבלה במשך כארבע שנים ושוחרר בעסקת שבויים בינואר 2004. באותם ימים התקשורת בצבא הייתה קשה עידן הסמרט פון לא הגיע עדיין לכן נאלצנו ליצור קשרים עם הקשרים בגדוד. דובי היה קשר בגדוד אתו התחברתי והידידות בינינו אפשרה להתקשר הביתה מדי פעם, אני חייב לציין שאיכות השיחה הייתה מאוד נמוכה היות ועברנו מספר מרכזיות .

בתחילת דרכי בצבא הייתי חיל בודד ועדיין לא יצרתי חברה . לדובי המרכזן הייתה חברה בשם מרגלית שגרה קרוב למקום מגורי. באחד החופשות בהם יצאנו יחד הפגיש אותי דובי עם מרגלית והחברים איתם אנחנו שומרים על קשר עד היום מעל 45 שנות חברות וידידות.

בתקופת מלחמת ההתשה גדודי התותחנים שירתו שבועיים בחזית ושבוע חופש בבית. בתקופת החופשות נפגשתי גם עם זאב וחברים. בין החברות הייתה נערה בשם אתי שהייתה צעירה מאתנו בשלוש שנים, היינו יוצאים לבלות בדיסקוטקים ובמפגשים ביתיים בעיקר אצל האחות הבוגרת של זאב. אתי אהבה לבלות שעות רבות בים והייתה מאוד שזופה בחודשי הקיץ.

בזמן שרותי בצבא חזרו הורי לארץ, באחד מימי שישי כאשר הורי נפגשו עם החברים שלהם הוכרז על שביתת נשק בין מצרים לישראל ומלחמת ההתשה שהחלה ב 8 במרץ 1969 והסתימה ב 7 באוגוסט 1970 את השם מלחמת ההתשה העניק נשיא מצרים גמאל עבד אל נצר. לאחר שנתיים של שרות צבאי בסיני החליטו להעביר מספר חיילים לשרות קרוב לבית והוצבתי בקריה ממש קרוב לבית.

ב – 24 באוקטובר 1968 נחנך הבנין הראשון של בורסת היהלומים, הבנין נקרא שימשון והורי רכשו משרד בקומה 8. אבא קצת התנגד לרכישה אך אמא עמדה על שלה.

תחילת דרכי בעולם המלונאות

במאי 1972 לאחר שלוש שנות שרות מלא שוחררתי מצה"ל ויצאתי לחיים האזרחיים. באותה תקופה שלא כמו היום מתלבטים המשתחררים בהמשך דרכם חוסכים כסף ויוצאים למסע במזרח הרחוק. אני ידעתי מה דרכי ולא בזבזתי זמן. ברחוב אבן גבירול 10 היה משרד הכוונה לחיילים משוחררים והם המליצו בפני ללכת לקורס פקדי קבלה בתדמור. היות ולא הייתה לי תעודת בגרות זאת הייתה האופציה היחידה לרכוש מקצוע ולהתקדם בו ואכן עם הרבה כוח רצון התמדה ואינטליגנציה רגשית הגעתי ברבות השנים לפסגת המלונאות הבין לאומית.

ב – 6 לאוקטובר פרצה מלחמת יום כיפור אשר נמשכה עד ה – 24 באוקטובר 1973, אני זוכר שהייתי עם אבי בבית הכנסת כאשר החלו הידיעות להגיע לבית הכנסת והמתפללים החלו לעזוב את בית הכנסת ולהתכנס בבתים. קול ישראל החל לשדר בשעות הצהרים סיסמאות גיוס. גויסתי לשרות מילואים לאחר הפסקת האש והוצבתי בבסיס חל אויר שליד אילת, הבסיס הוחזר למצריים לאחר החזרת סיני במסגרת הסכם השלום בן ישראל ומצריים.

לאחר המלחמה הכריזה מדינת ישראל על הטבה לחיילים ששרתו תקופה של חצי שנה במילואים והעניקה לימודי שנה חינם באוניברסיטה או שנתיים בלימודי תעודה. ניצלתי את ההטבה ונרשמתי לקורס ערב של הטכניון השלוחה בתל אביב ללימודי מנהל מלונאי. הלימודים נמשכו שנתיים בשעות הערב מה שאפשר לתלמידים לעבוד ביום ולרכוש ניסיון בעבודה. סיימתי את הלימודים בהצלחה בשנת 1975.

על מנת לנהל מלון באותה תקופה היה על המועמד לעבור ועדת קבלה במשרד התיירות. ניגשתי לוועדה בדחילו וריחמו ובהתרגשות גדולה , עמדתי בדרישות הועדה בהצלחה וקיבלתי את התעודה המקנה לי רישיון לנהל מלון בישראל. השתמשתי בזכות הרישיון כשקיבלתי את מלון רמדה לניהול.

סיימתי את הקורס בהצטיינות והוצא לי להישאר כמדריך לקורסים שבאו אחרי, מאוד נהניתי מעבודתי בתדמור. לאחר כ 6 חודשי עבודה בהדרכה בבית הספר למלונאות תדמור עברתי למלון גרנד ביץ בפינת הרחובות הירקון ונורדאו. גרנד ביץ היה מלון חדש ומאוד מבוקש והתפוסה הייתה גבוהה. הייתי אחראי משמרת בקבלה. מנכ"ל המלון היה דב אודנץ, דרכנו נפגשו שנית לאחר שעברתי למלון רמדה. עבדתי במלון גרנד ביץ כשנתיים עד פברואר 1975.

בתחילת ינואר 1975 הוצא לי להיות בצוות ההקמה של מלון רמדה  ולקבל עלי את תפקיד מנהל הקבלה. מלון רמדה נפתח ברוב פאר והדר ב – 18 במרץ 1975. בעלי המלון היו משפחת דוניץ מגרמניה ומשפחות ווילף, הלפרין, ושוורץ מניו גרזי ארה"ב. את המלון ניהל מנכ"ל צעיר בשם שפיכטינגר שהטביע את חותמתו עלי. שנת הפתיחה הייתה קשה תפוסות נמוכות ובעלי המלון נאלצו להביא כספים על מנת לייצב את המלון. הנפגע העיקרי היה שפיכטינגר שנאלץ לעזוב, הייתה לי הערכה מאוד גדולה לנורברט ולכישוריו, הוא מצא מיד עבודה ברשת הילטון והיה מנכ"ל אזורי באיסטנבול. באחת מחופשתנו נורברט אירח אותנו בסוויטה משקיפה על מיצרי ה בוספורוס. בעלי המלון חיפשו מחליף לשפיכטינגר  ומצאו את שלום אבן שחזר מקנדה. גם הוא לא החזיק מעמד זמן רב ואחריו הביאו את דב אודנץ ממלון גרנד ביץ. לדוב הייתה תפיסת עולם שתאמה את בעלי המלון, הוא דאג למלא את המלון וליצור מחזור כספים שהרגיע את דרישות הבעלים.

יום אחד בדרכי לעבודה ברמזור שליד מלון הילטון פגשתי את אתי שהייתה ידידתו של זאב ואותה הכרתי בזמן שרותי בצבא, ביקשתי לחדש איתה את הקשר ובערב שוחחנו בטלפון, הייתי לאחר פרדה מחברתי לאחר מספר חודשים שיצאנו יחד ומאוד חיפשתי קשר חדש.

אתי נתנה לי את הטלפון של רחלי וסיפרה לי שהיא הייתה חברה לספסל הלימודים שלה והיא מאוד נחמדה ותתאים לי. התקשרתי לרחלי ונפגשתי איתה בביתה, הייתה זו אהבה ממבט ראשון עד היום הזה. באותה תקופה הרכבתי משקפים עם עדשות כהות זאת הייתה האופנה רחלי מזכירה לי מדי פעם את המשקפיים.

רחלי ואני יצאנו במשך כחצי שנה ואז החלטנו להודיע להורים של רחלי חנקה ומאיר ולהורי על רצוננו להתחתן.

ביום נישואינו

ב – 14 בספטמבר 1976 התקיימה חתונתנו בהרצליה פיתוח בוילה של וויצו אשר הושכר לצורך אירועים, לאבי היה חשוב שהאורחים ייהנו ועמד על כך שכמות המזון תהייה גדולה. את הקייטרינג עשתה חברה חדשה שעשתה מאמצים גדולים להרשים את האורחים מתוך ידיעה שהם יקבלו אירועים נוספים, ואכן בעקבות חתונתנו הם קיבלו הזמנות לאירועים.

את טכס החופה ערך הרב ד"ר אנסבכר מבית הכנסת איחוד שיבת ציון ברחוב בן יהודה בתל אביב. היה זה סגירת מעגל הרב אנסבכר קידש בשנת 1948 את הורי ראובן ומרה ועכשיו אותנו. את ליל הכלולות בילינו במלון הילטון, ואת ירח הדבש במלון לרום באילת שהיה המלון הכי אופנתי באילת.

ב – 10 במאי 1978ביום העצמאות ה – 30 למדינתנו נולדה במזל טוב ביתנו הבכורה לימור ילדה נפלאה והיום אמא ל3 ילדים מקסימים. לימור גדלה וחונכה בגבעתיים עד לגיוסה לצה"ל. בשנת 1990 מדינת ישראל חגגה 42 שנה לקיומה ואנחנו חגגנו את בת המצווה של לימור ביום העצמאות במלון רמדה, היה זה אירוע נפלא השולחנות קושטו בדגלי ישראל.

בשנת 1978 קיבלתי מלגת  עבודה בגרמניה בזכות קשרי עם ד"ר דוד סילברה שהיה מנהל בכיר במשרד העבודה ואיש הקשר עם משרד העבודה הגרמני. היה קשה מאוד להתנתק מהבית ומלימור הקטנה למשך שלושה חודשים אך האתגר היה עצום ולא רציתי להחמיץ את ההזדמנות . התחלתי את ההשתלמות במלון אינטר קונטיננטל בהנובר במשך כחודש וחצי ולאחר מכן עברתי למינכן לחודש וחצי נוספים. רחלי הכירה לי את דוד איזק ודודה מילה אשר התגוררו כדרך קבע במינכן, דודה מילה הייתה אחותה של חנקה אמא של רחלי. בחודשי החורף הם נהגו לנסוע לארץ והשאירו לי את הדירה שלהם לרשותי. הדירה הייתה בקרבת מקום. הגרמנים נתנו למשתלמים דמי מחיה אותם יכולתי לחסוך, כשחזרתי לארץ קניתי בכספים שחסכתי טלוויזיה צבעונית ראשונה.

לאחר שלושה חודשי השתלמות מרתקים בגרמניה חזרתי לארץ, לימור הבכורה כבר הלכה והתרפקה על ברכי ולא נתנה לי ללכת כנראה הרגישה בהעדרותי הארוכה.

ב – 10 במאי 1981 נולדה נירית ועל כך ברצוני לספר. אבי היה שחקן ברידג' מצטיין וכל יום חוץ משבת היה נוהג לשחק ברידג' במועדון מקצועי. אבי נחשב לשחקן ברמה מאוד גבוהה ורבים רצו לשחק יחד אתו. פרופ' דוד מנהל מחלקת יולדות בבית החולים בקריה היה אחד מחבריו לשולחן המשחקים. אבי בקש מפרופסור דוד שיבדוק את רחלי באופן פרטי. למחרת התייצבה רחלי בקליניקה של הרופא ובמבט מהיר הוא הבחין שמשהו אינו כשורה, הבטן של רחלי הייתה קטנה ביחס לזמן ההיריון. רחלי קבלה הפניה מידית לבדיקות בבית החולים והדיאגנוזה הייתה Small For Date. רחלי הייתה בהשגחה עד ללידת נירית. כשהרגישו הרופאים כי ניתן לילד את נירית ביום שישי הגיע הרופא להכין את רחלי. ביקשנו מהרופא לילד את רחלי במקום ביום שישי ביום ראשון הרופא לא התנגד והלידה בניתוח קיסרי הייתה ביום ראשון ה 10 במאי והרי זאת יום הולדתה של לימור. מאז אנחנו חוגגים את הולדת הבנות באותו תאריך. נירית למדה הנדסת חומרים בבאר שבע ושם הכירה את בעלה לעתיד יוסי.

 

ניהול ברשת מריוט – שנותיי בחו"ל 2002-2015

אפריל 2002 לאחר 26 שנות עבודה ברמדה תל אביב לימים רנסנס תל אביב בעלי המלון החליטו לעשות שינוי בהנהלה ולסיים את תפקידי במלון, היה זה בעיצומה של האינתיפאדה, תפוסת המלונות הייתה מאוד נמוכה והתיירות הייתה במשבר גדול ומתמשך, הייתה זו תקופה מאוד קשה עבורי.

בתקופת עבודתי ברנסנס שמרתי קשר הדוק עם סגן נשיא מריוט לאירופה קרל קילבורג, שוחחתי עם קרל וביקשתי ממנו לעזור לי במציאת מקום עבודה ברשת באירופה. לאחר מספר שבועות ביקש ממני קרל לבוא לפרנקפורט לראיון עבודה, מאוד התעודדתי משיחת הטלפון וקיוויתי שחלומי לעבוד בחו"ל יתגשם ומה עוד בחברת מריוט. לאחר הפסח נסעתי ליומיים למשרדי החברה בפרנקפורט ועברתי תהליך של ראיונות במשרד הראשי והתקבלתי לעבודה במריוט.

למרות ניסיוני כמנכ"ל רנסנס ת"א ביקש ממני קרל לעבור תקופת הכשרה קצרה על מנת להכיר את התרבות העסקית של מריוט ולאחר מכן הוא ישבץ אותי כמנכ"ל באחד המלונות. נשלחתי למריוט וורשה כסמנכ"ל, מלון מרשים בבניין המתנשא ל 42 קומות במרכז וורשה בקומה ה – 42 היה בר שהשקיף על העיר תמונה מדהימה. הייתה זו תקופה מאתגרת, עברתי מחלקה מחלקה על מנת ללמוד את כל תהליכי העבודה במריוט.

במהלך עבודתי במלון נשלחתי להשתלמות בת שלושה ימים בהידלברג שבגרמניה, להשתלמות הגיע קרל על מנת לשוחח עם משתתפי הקורס. באחת ההפסקות קרל ביקש ממני להתלוות אליו ועל כוס קפה הוא הציע לי את התפקיד של מנכ"ל מריוט בטביליסי ג'ורג'יה שאמור להיפתח בקרוב. לאחר שיחה ארוכה עם קרל קילבורג שתאר בפני את המלון בטביליסי ואת הבעלים הוא ביקש שאסע לראיון עם הבעלים בלונדון. לאחר שלושת המפגשים הודיע לי נציג הבעלים כי הוא ימסור לקרל קילבורג את התרשמותו ממני וכך היה. לאחר כיומיים הודיע לי קרל שהרשמתי אותם והוא מבקש ממני להגיע לטביליסי לראיון עם הבעלים המקומיים.

טסתי לגאורגיה דרך איסטנבול, טיסה הנמשכת כשעתיים וחצי, הגעתי לגאורגיה לפנות בוקר לשדה תעופה ישן מאוד מהתקופה הסובייטית. חיכו לי בשדה התעופה ולקחו אותי למלון, למרות החשכה כבר אז הספקתי להתרשם מהעיר שהייתה מאוד מוזנחת, שררה עלטה בעיר לא היו משאבים לתאורת רחוב. הבנתי שהגעתי למדינת עולם שלישי. הגענו למלון שהיה נווה מדבר ברחוב הראשי של העיר. בנין מדהים מתחילת המאה ה 19 ששכן יחד עם התאטרון הלאומי והאופרה של טביליסי. המלון נפגע קשות בתקופת מלחמת האזרחים לאחר שהשלטון הקומוניסטי נפל וקבוצות של מורדים ניסו להשתלט על העיר. מלון מריוט שופץ לרמת 5 כוכבים כאשר האדריכלים שמרו על צביון הבנין היפה. המלון היה הבנין הכמעט יחידי שהיה מואר ברחוב רוסטוולי. הייתי מעט בשוק ממראה העיר אך אמרתי לעצמי מחר באור יום הכל יראה אחרת.

בראיון עם הבעלים למדתי משפט חשוב שהדריך אותי בדרכי המקצועית, אנסה לתרגם: "השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, כל השאר נתון למשא ומתן." אהבתי את המשפט הזה וחזרתי עליו במקרים רבים.

העבודה במלון הייתה מרתקת מאוד היות והיינו המלון היחידי 5 כוכבים חדש במרכז העיר המתחרים שלנו מלון שרתון היו מרוחקים מהמרכז וזכינו לתפוסה גבוה.

בנובמבר 2003 התרחשה מהפכת השושנים בגאורגיה לאחר שבועות רבים של הפגנות של האזרחים שהתרחשו כולם ליד המלון ששכן מול הפרלמנט. הנשיא סקשוולי הדיח את הנשיא שוורנדז'ה במה שנקרא מהפכת השושנים שעברה ללא שפיכת דמים, לאחר המהפכה גאורגיה עברה לתקופה חדשה של פריחה, לנשיא היו קשרים טובים עם הממשל האמריקאי שתמך מאוד בשלטונו של סקשוולי. למלון הייתה פריחה ועדנה, אורחים רבים הגיעו לתמוך במדינה ולנסות לעשות עסקים.

במהלך שנות עבודתי כמנכ"ל נפגשתי עם הרבה אישים ידועים וחשובים כגון: נשיא ארה"ב ג'ורג בוש, סגן נשיא ארה"ב ביידן (בתקופת הנשיא אובמה) קונדליסה רייס שרת החוץ, שמעון פרס, בנימין נתניהו, טוני בלייר (ראש ממשלת אנגליה לשעבר).

בשנת 2008 פרצה מלחמה בין גאורגיה לרוסיה שנמשכה כשבועיים על סכסוך גבולות מתמשך, תקופה קשה שהמלון עבר וגם עלי השפיעה היות ואין לי כל קשר למדינה הזאת או לסכסוך ביניהם. שבע שניים נפלאות ומרתקות היו לי בגאורגיה, למדתי להכיר את הקווקז את האנשים הנפלאים איתם אני שומר על קשר עד היום. העזיבה הייתה מלווה בהרבה אמוציות מצד החברים המקומיים איתם עבדתי.

באפריל 2009 החליט הבוס שלי פיטר שטייגר להעביר אותי למזרח אירופה ועברתי לבוקרשט למלון מריוט היוקרתי,  המלון בגודלו היה יותר מכפול מהמלון בטביליסי ולקח לי לא מעט זמן להתרגל לגודל המלון. מה שעמד לזכותי היה שהבנתי את השפה הרומנית וסיפרתי לעמיתי מהמלון שהשורשים שלי מצד אמי הם מרומניה.

התקופה ברומניה הייתה בצל המשבר הכלכלי העולמי וניהול המלון היה מלווה באתגרים רבים.

יום אחד נזכרה רחלי שבעבודת השורשים של לימור בתנו ישנם תעודות הלידה של אמא שלי, הבאתי את התעודות באחד מהחופשות לעורך הדין של המלון וזה בדק את זכאותי לאזרחות אירופאית. לאחר מספר ימים חזר עם תשובה חיובית. ברצוני לציין שאימא איבדה את האזרחות בזמן מלחמת העולם השנייה, הרומנים הכריחו אותם לוותר על האזרחות ולצאת מהמדינה. לאחר כשנה קיבלתי את האזרחות הרומנית ועבורי הייתה זאת סגירת מעגל עבור אימא שלי ולי ניצחון קטן.

עבדתי ברומניה עד אפריל 2015 ואז פרשתי לגמלאות. באפריל 2015 חזרתי לארץ כתושב חוזר לאחר 13 שנות עבודה מרתקות בחו"ל.

במהלך השנים הבנות התחתנו ונולדו שישה נכדים. היום אני מתפקד כסבא במשרה מלאה, עושה בייביסיטרים, הסעות לחוגים וחברים, סרטים ופעילויות אחרות ואני נהנה מכל רגע.

הזוית האישית

סבא יגאל: נהניתי והתרגשתי מהמפגשים של הקשר הרב דורי ומההזדמנות לזמן איכות עם נכדי אלון שמחתי במיוחד לקבל חיבוק מאלון שנתן לי אנרגיות לכל היום.

אלון: היה לי כייף לבלות עם סבא בזמן בית ספר. למדתי דברים חדשים על סבא והמשפחה במהלך המפגשים והפעילויות.

מילון

תקופת הצנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע - מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בעיקר בהגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה.

ציטוטים

”השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, כל השאר נתון למשא ומתן.“